הדירה חולקה ל-18 יורשים, אחד מבני המשפחה ערער - מה החליטה השופטת?
ירושה סכסוכי ירושה ממלאים את אולמות המשפט. מקרה שהוכרע לאחרונה על ידי סגנית נשיא בית המשפט למשפחה בצפת, השופטת אביבית נחמיאס, מבטא את המורכבות האישית, הרגשית של סכסוכי ירושה שמגיעים לבית המשפט. זהו סיפור על אב לשבעה ילדים שחילק את דירתו בינם לבין אחיו בצוואה, עד שאחד האחים ניסה לערער עליה – ונבלם. מה עומד מאחורי ההחלטה הזו, ומה היא חושפת על הדרך שבה פסקי דין מתממשים בישראל?
הסיפור: צוואה אחת, 18 יורשים ותביעה שנדחתה
הכל התחיל באב לשבעה, שבימיו האחרונים הכתיב צוואה בעל-פה. בצוואה זו, שנרשמה לאחר מכן ואושרה כחוק, הוא קבע כי 90% מדירתו – נכס שירש מהוריו בתחילת שנות האלפיים – יחולקו שווה בשווה בין 11 אחיו, ואילו 10% הנותרים יגיעו לילדיו, שבעה במספר. התוצאה: דירה אחת, 18 יורשים. לאחר פטירתו, הצוואה קיבלה תוקף משפטי באמצעות צו קיום צוואה.
אלא שאז, אחד מאחיו של המנוח פנה לבית המשפט למשפחה בצפת וביקש לבטל את הצו. הוא טען כי זמן קצר לפני מותו, אחיו הבטיח לו שהדירה כולה תהיה שלו, וכי הצוואה שנכתבה אינה משקפת את רצונו האמיתי. הוא הוסיף טענה נוספת: אשת המנוח שימשה עדה לצוואה, ולדבריו, כמי שעשויה לרשת נכסים אחרים, הדבר אסור על פי חוק.
בצד השני עמד אחד מילדי המנוח, הנתבע בתביעה. הוא טען שמדובר בניסיון חסר בסיס לעכב את חלוקת הדירה בין היורשים, וביקש מבית המשפט לדחות את התביעה על הסף. הוא גם הבהיר שהחוק אינו אוסר על אשת המנוח לשמש עדה כשמדובר בצוואה בעל-פה, בניגוד לטענת האח.
ההכרעה: דחייה מהירה
השופטת נחמיאס קיבלה את עמדת הנתבע ודחתה את התביעה מיד, תוך שהיא מחייבת את התובע לשלם 20,000 שקלים כהוצאות משפט ושכר עורך דין. היא נימקה את החלטתה בכמה טעמים ברורים וחדים:
איחור משמעותי: התובע המתין זמן רב מדי לפני שהגיש את התביעה, ולא נתן שום הסבר לעיכוב. בתי המשפט נוהגים לדחות תביעות שמגיעות באיחור, כדי לשמור על יציבות ולהגן על זכויות האחרים.
חוסר בסיס: השופטת קבעה שהתביעה לא מציגה סיבה מוצדקת לבטל את הצוואה. הטענה שאשת המנוח לא יכלה להיות עדה נפסלה, שכן החוק מתיר זאת במקרה של צוואה בעל-פה.
סתירה בולטת: התובע רשם את חלקו בדירה בטאבו על בסיס הצוואה, אך כעת ביקש לבטל אותה. השופטת הדגישה שאם הצוואה תבוטל, הוא לא יקבל דבר, כי הירושה תעבור לאלמנה ולילדים לפי החוק.
חוסר יושרה: התובע שינה את דבריו לעומת מה שאמר בעבר, וגם נהנה מהצוואה לפני שביקש לערער עליה. השופטת ראתה בכך התנהלות לא הוגנת.
היא סיכמה שאין שום עדות לכך שהצוואה אינה משקפת את רצון המנוח, והתביעה נראית כניסיון לערער את הסדר ללא הצדקה.
פסק הדין של השופטת נחמיאס מראה איך המשפט בישראל פועל: הוא מכבד את רצון המנוח, דורש הוכחות חזקות ודוחה תביעות חלשות במהירות. אבל הוא גם מדגיש את הפער בין צדק משפטי – שמתבסס על חוקים וסדר – לבין צדק אנושי, שמונע מרגשות, הבטחות ותחושות אישיות. התובע נשאר עם תחושת החמצה, בעוד היורשים האחרים יכולים עכשיו לחלק את הדירה ולממש את חלקם. השאלה הגדולה נשארת תלויה באוויר: האם המשפט תמיד מגיע לאמת, או שמא הוא נשאר לפעמים כלוא במסגרת החוקים?
- נסיבות מחמירות? פסיקה חשובה בעליון לגבי חשבוניות פיקטיביות
- ויתרה על הכתובה בהסכם הגירושים - ואז תבעה לקבל אותה
- תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"
