המחוזי: הקרנה פומבית של שידור מערוץ ציבורי - מפרה זכויות יוצרים

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של חברת צ'רלטון על דחיית תביעתה נגד עסק שהקרין משחק כדורגל ששודר בערוץ הראשון. בניגוד לפסיקת בית המשפט השלום, נקבע כי עצם הקרנתו של משחק המשודר בערוץ טלוויזיה ציבורי מהווה הפרת זכויות יוצרים וכי לא מתקיימת בנסיבות העניין הגנת המפר התמים.

המערערת, חברת צ'רלטון, היא חברה פרטית העוסקת בין היתר בהפקה ושידור של אירועי ספורט. המערערת נוהגת לשדר את אירועי הספורט השונים בערוצים המועברים לציבור באמצעות חברות הכבלים והלוויין (כגון ספורט 1 וספורט 2), אך גם באמצעות ערוצי השידור הציבורי (הערוץ הראשון, רשת וקשת ובעבר ערוץ 10).

המשיבה היא חברה פרטית העוסקת בתחום המזון המהיר והמשיב הוא מנהלה ובעל מניותיה. בזמנים הרלוונטיים הפעילה החברה בית עסק בגבעתיים בשם בורגרים, שהתמקד בהכנת ומכירת מזון מהיר, בין לצריכה במקום ובין במשלוחים. בחלל הפנימי של העסק היו כ- 10 מקומות ישיבה ומחוץ לעסק היו כ- 12 מקומות ישיבה נוספים. בנוסף, הותקן בבית העסק מסך טלוויזיה הפונה לרחוב.

בחודש נובמבר 2013 התקיים משחק כדורגל במסגרת הליגה האירופאית בין קבוצת מכבי תל אביב לקבוצת איינטרכט פרנקפורט. שידור המשחק הועבר לקהל הרחב באמצעות הערוץ הראשון. כשנה וחצי לאחר שידור המשחק, פנתה צ'רלטון בכתב למשיבים, בטענה שמשחקי כדורגל רבים במסגרת הליגה האירופית שודרו על גבי מסך הטלוויזיה בעסק בשנים 2013 – 2014, ודרשה מהם תשלום פיצויים בסך של 100 אלף שקל בטענה להפרת זכויות היוצרים שלה. לאחר שדרישה זו לא נענתה, הגישה צ'רלטון תביעה לבית משפט השלום בת"א לחייב את המשיבים בפיצוי בסך 85 אלף שקל.

במסגרת ההכרעה, נדרש בית המשפט לשאלה העקרונית האם עצם הקרנתו של משחק המשודר בערוץ טלוויזיה ציבורי מהווה הפרת זכויות יוצרים. בסופו של יום, קבע השופט כי אדם שחלקו בהצגת יצירה מסתכם בהצבת מקלט טלוויזיה אינו מבצע את היצירה המשודרת אלא בסך הכל קולט אותה, ואם אותה קליטה של השידור נעשית בפרהסיה, במקום ציבורי, לא מדובר בביצוע פומבי אלא בקליטה פומבית של שידור ציבורי. לפיכך, לא הקולט הוא זה שעושה שימוש ביצירה, אלא המשדר, ובהיעדר ביצוע, ממילא שאף אין אפשרות לייחס לקולט השידור הפרת זכות יוצרים.

להשלמת התמונה קבע השופט כי דין התביעה להידחות אפילו ימצא שהופרה זכות היוצרים של צ'רלטון, על בסיס ההגנה שמקנה החוק החדש למפר התמים. זאת, על יסוד מתן אמון בגרסת המשיב, לפיה לא ידע ולא העלה בדעתו שהקרנתו של שידור כלשהו בערוץ ציבורי מהווה פגיעה בזכות יוצרים.

בעקבות הפסיקה, ערערה צ'רלטון לבית המשפט המחוזי, בין היתר ביחס לקביעת בית משפט השלום לפיה הצבת מקלט טלוויזיה במקום פתוח לקהל בבית העסק אינה בגדר ביצוע לפי חוק זכויות יוצרים, ביחס לקביעה לפיה שידור בערוץ ציבורי אינו פוגע בזכות היוצרים שלה וערעור על הקביעה ולפיה המשיבים הם בגדר מפר תמים.

השופטת אביגיל כהן קבעה תחילה כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, ולכן יש להידרש למסקנות המשפטיות שהסיק מהן. לדעת השופטת, שגה בית משפט השלום כשקבע כי הצבת מקלט טלוויזיה בבית עסק במקום הפתוח לקהל אינה נכנסת לגדר ביצוע פומבי בחוק זכות יוצרים. בעניין זה התבססה השופטת על פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה בסוגיה דומה, לאחר מתן פסק דינו של בית משפט השלום. באותו מקרה, קבע בית המשפט כי החוק אינו מבחין בין האמצעים בהם נעשה הביצוע הפומבי, והוא חל במידה שווה על כל אמצעי המשמש להצגת היצירה לציבור, ובכלל זה - רדיו, טלוויזיה, אינטרנט וכו'. לפיכך, כל ביצוע של היצירה בפומבי, מהווה הפרה של זכות היוצרים.

עוד נקבע באותו מקרה כי פרק ד' בחוק זכות יוצרים, הקובע אילו שימושים מותרים ביצירה ללא קבלת רשות מבעל זכויות היוצרים וללא שהדבר ייחשב להפרה, אינו כולל השמעה או שידור של היצירה בבית עסק, שהוא מקום פומבי. מלבד האמור נקבע באותו פסק דין כי שידור מערוץ חינמי נחשב להפרת זכות יוצרים וכי העובדה ששידור פרטי בביתו של אדם הוא מותר אינו מכשיר שידור פומבי.

זאת ועוד, בית המשפט באותו מקרה נסמך גם על פסיקת בית המשפט העליון בעניין פרמייר, שם נקבע כי המשך קיומם של משחקי הספורט ושידורם מותנה ביצירת תמריץ כלכלי מספק לגופים המארגנים, והעובדה שהמדינה מבקשת לעתים לאפשר לציבור גישה חופשית לשידורים נבחרים – כגון משחקי כדורגל מרכזים – אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק את הפגיעה בזכות היוצרים.

לדברי השופטת, המסקנות המשפטיות באותו מקרה תואמות לטענות צ'רלטון בכל הסוגיות מושא הערעור הנוכחי, והעובדה שערעורה באותו מקרה נדחה הייתה בשל סוגיית אי הוכחת זכויותיה, סוגיה שבית משפט השלום הכריע בה במקרה זה לטובתה.

עוד הוסיפה השופטת כי משלא הוחרג בדין השידור הציבורי, ומשברור כי אין הכוונה למנוע מאדם לצפות בביתו במשחק בערוץ ציבורי אלא עסקינן בביצוע פומבי בבית עסק, אין סיבה לקבוע כי החוק לא הופר, וזאת על בסיס הוראות החוק והפסיקה.

בכל הנוגע להגנת מפר תמים שהתקבלה ע"י בית משפט השלום, ציינה השופטת כי המבחן לכך בנוי משני תנאים מצטברים - מבחן סובייקטיבי (לא ידע) ומבחן אובייקטיבי (ולא היה עליו לדעת) באשר לכך שקיימת זכות יוצרים ביצירה. במקרה זה, המשיב אישר בעדותו כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, ולכן לטענתו נתן הוראה לעובדים לא לשדר מערוצי הספורט של צ'רלטון. לפיכך, נקבע, אין מדובר במקרה בו הנתבע לא יודע כי קיימת זכות יוצרים ביצירה ומכאן שלא התקיימו תנאים להגנת מפר תמים. זאת, על אף שניתן להתחשב בתום ליבו של הנתבע בעת פסיקת הפיצוי.

עוד התקבל הערעור בנוגע לאי חיובו האישי של המשיב. בעניין זה קבע בית המשפט השלום כי לא הוא זה שהתיר את הקרנת המשחק המשודר וכי המשיבים לא הפיקו תועלת מהקרנת המשחק. לדעת השופטת, קביעות אלו אינן מתיישבות עם עדותו של הנתבע ולפיהן הוא אישר לעובדים להקרין תכניות על מסך הטלוויזיה המופנה לחלון הראווה על מנת למשוך את עיני העוברים והשבים.

לצד האמור, סברה השופטת כי יש לפסוק סכום פיצוי על הרף הנמוך, בין היתר מאחר שבסרטון שצילם החוקר מטעם צ'רלטון אין לראות קהל שצפה בפועל במשחק ונראה גם כי הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה היה קטן ביותר. עוד נקבע כי יש להתחשב בתום ליבו של הנתבע, אשר סבר כאמור כי שידור משחק בערוץ ציבורי אינו מפר את זכויותיה של צ'רלטון, להבדיל משידורי משחק בערוץ הספורט, אותם אסר על עובדיו להקרין.

לאחר בחינת מכלול הנסיבות, חייבה השופטת את המשיבים, ביחד ולחוד, לפצות את צ'רלטון ב-18 אלף שקלים ללא הוכחת נזק, בתוספת הוצאות ושכר טרחה בסך 12 אלף שקלים.

כתבות משפטיות נוספות ניתן למצוא באתר תקדין