העביר לילדיו מניות בשווי רב לפני שהתחתן בשנית – מי יזכה בירושה?

סכסוכים על ירושות הם לא דבר חדש בכותלי בתי המשפט בישראל. אך לאחרונה התגלגל לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב סיפור שלא רואים כל יום. תחילתו של הסיפור לפני יותר מחמישה עשורים בעת שהעביר איש עסקים לילדיו מניות רבות שהחזיק בחברות רבות, זאת, לפני שהתחתן בשנית.

ב-1975 נישא איש העסקים בשנית, כאשר לשני בני הזוג היו ילדים מנישואין ראשונים, אך לא היו להם ילדים משותפים. איש העסקים, העביר לילדיו בשנים 1971-1970, בטרם הכיר את אשתו השנייה את מניותיו במספר חברות. בנוסף המנוח רכש בשנת 1971 מגרש עליו בנה אחר כך בית מגורים.

הסיפור הגיע לפתחו של בית המשפט כבר בשנת 2000 כאשר אשתו השנייה של איש העסקים הגישה תביעה לבית המשפט בדרישה כי יוצהר שכל הרכוש שבעלה צבר במהלך שנות נישואיהם שייך לשניהם בחלקים שווים, לרבות הבית ובניין משרדים שנבנה מרווחי החברות. בנוסף עתרה לכך שיוצהר שכל ההעברות שביצע לילדיו במהלך 24 שנות הנישואין בטלות, ושהיא אף זכאית למחצית הבית ולמחצית מכל הנכסים שנצברו בחברות.

המנוח טען בכתב הגנתו שיש לדחות את התביעה. לטענתו, הרכוש אותו תובעת אשתו השנייה נצבר על ידו לפני נישואיו והוא הועבר על ידו ועל ידי אשתו הראשונה לפני שהכיר את אשתו השנייה לילדיו ולכן אין לה כל חלק ונחלה ברכוש זה.

עיקר הרכוש שהיה לאיש העסקים הם המניות שהועברו לילדיו, והוא נותר עם מניות הנהלה בלבד. לאחר  יותר מעשור של התדיינות שבמהלכן נפטר איש העסקים, ניתן בשנת 2012 פסק הדין ע"י השופט נתן נחמני. השופט קבע כי המניות הועברו מאיש העסקים לילדיו עוד לפני שהכיר את אשתו השנייה, ולכן אין היא זכאית לקבל דבר מרכוש זה. בנוסף קבע השופט כי המניות לא היו של איש העסקים אלא של ילדיו, והוא רק קיבל שכר כתוצאה מעבודתו בחברות.  
 

לא מגיע לה דבר

בית המשפט קבע גם כי לאשתו השנייה לא מגיע דבר מהבית, היות שהוא כלל לא היה שייך לו אלא לילדיו. בית המשפט הביא את דרישתה של האישה מילדיו של איש העסקים להתגורר בבית למשך כל ימי חייה, דרישה שמולאה, כהוכחה לכך שידעה שאין לה זכויות בבית.

בית המשפט קבע אז כי "מדובר בנישואין שניים, כאשר התובעת הגיעה לנישואין בלא שהביאה עמה כל רכוש. נהפוך הוא, היא קיבלה רכוש מהנתבע אולם לא הוכיחה כי הכניסה רכוש. את רכושה השאירה לילדיה ומה טרוניה יש לה אם גם המנוח דאג לילדיו עוד טרם שהכיר אותה. ולמרות זאת נתן לה רכוש במהלך הנישואין.

במיוחד כאשר מדובר ברכוש ששייך לחברות שמניותיהן היו בידי המנוח עשרות שנים לפני שהכיר את התובעת והועברו לילדיו לפני שהכיר את התובעת, הטענה כי מדובר בהעברה פיקטיבית אין לה על מה שתסמוך".

שינוי גרסה

התובעת לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור בו חזרה בה מעתירתה לקבוע שהיא זכאית לקבל חלק מהמניות בחברות והיא עותרת רק לקבל מחצית מהזכויות שבעלה "יצר והרוויח במהלך שנות 25 הנישואין" מהחברות.

בעתירתה טענה כי הכספים והזכויות שצבר בעלה איש העסקים במהלך חיי הנישואין הם נכסים בני איזון בהתאם לחוק יחסי ממון. וכי הם נרכשו או נבנו מההכנסות של החברות שהמשיכו להיות משולמים לידי איש העסקים למרות שהמניות היו רשומות באופן רשמי על שמות ילדיו.

בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את ערעורה באופן חלקי ופסק כי התיק יושב לדיון בבית המשפט השלום עם הוראות. "בענייננו חזרה בה המערערת מטענתה לשיתוף ספציפי במניות החברות שהועברו מהמנוח למשיבים, וטענה להכללת הכספים והזכויות שהופקו מהחברות, במהלך חיי הנישואין, בין הנכסים בני האיזון, בטענה כי העברת המניות הייתה טכנית וכי אלה היו ונשארו של המנוח. מכאן – ומכוח קל וחומר – יש בידה עילת תביעה והיה מקום לאפשר לה את מלוא האפשרות להוכיח את טענתה זו".  

בית המשפט המחוזי קבע כי על בית המשפט השלום לערוך בירור בטענות אלו  משום שבדיון הראשון כלל לא נדרש לטענה זו ובחר לדחות את התביעה מהטעם שהמניות המקנות זכויות לא היו של המנוח שהרי הועברו למשיבים טרם נישואיו למערערת וכי הוא היה מנהל בחברה "וקיבל שכר ככל שקיבל".
 

השאלה המשפטית

 
השאלה המשפטית שביקש בית המשפט המחוזי לבדוק היא האם על אף שהמניות המקנות זכויות לא היו בידי המנוח, האם בפועל הכספים והזכויות שהופקדו במהלך חיי הנישואין מהמניות שהועברו היו שלו.

אם אכן כך הם פני הדברים הרי שהתוצאה תהיה שונה. בהינתן שהמערערת והמנוח כפופים למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, זכאית המערערת למחצית הזכויות של כלל נכסי בני הזוג, ובכלל זה הכספים והזכויות שהופקו מהחברות להבדיל מהחברות עצמן. ילדיו של איש העסקים הגישו בקשת רשות ערעור לעליון על החזר הדיון בנושא, אך נדחו ע"י העליון.

בהמשך התגלגלות התיק והדיונים בנושא נפטרה גם האישה והדיונים המשיכו להתנהל בין יורשי איש העסקים ליורשי אשתו השנייה. בשנת 2018 התקבל פסק הדין השני של בית משפט השלום בו נקבע ע"י השופט מוטי לוי כי "מבחינה ראייתית לא שונה המצב טרם הערעור לאחריו בהיבט לו נדרש בית המשפט המחוזי בפסק דינו. בפועל לא הונחה כל ראייה ממנה ניתן ללמוד על הוכחת הטענה להעברה למראית עין של מניות החברות מהמנוח לילדיו ועל כן לא מצאתי לשנות מפסק הדין".
 

דין הערעור להתקבל

לאחר מכן התיק המשיך להתגלגל כאשר הוגש ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי על ידי ילדי האישה. לטענתם, היה על בית המשפט השלום לבחון מחדש את מכלול הראיות שהוגשו בתיק ולא להסתפק בבחינת הראייה הקשורה לרשות המיסים. המערערים טענו כי בית המשפט לא ביצע את שהוטל עליו לבצע בפסק הדין בערעור הראשון.

בית המשפט המחוזי התכנס בנושא הערעור השני ופסק כי דין הערעור להתקבל, וכי התיק יחזור לבית המשפט השלום לבירור מכלול הראיות. ילדיו של איש העסקים שוב הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ושב נדחו.

לפני כשנה התקבל פסק הדין השלישי של בית המשפט השלום בנושא, בו קבע השופט ליאור ברינגר, שהוא מקבל חלקית את התביעה של יורשי האישה בנוגע לזכותה לקבל מחצית מהזכויות שנצברו בתקופת חיי הנישואין, אך דוחה את הטענה לשותפות בבית.

על פסק דין זה שני הצדדים הגישו ערעור. יורשי איש העסקים ערערו על מתן הזכויות ליורשי האישה, ויורשי האישה טענו כי מגיע להם זכויות גם בבית המגורים.
 

העברת נכסים פיקטיבית

השופט נפתלי שילה מבית המשפט המחוזי, שכתב את פסק הדין, קבע כי אין צורך להתערב בהכרעתו של השופט ברינגר מבית המשפט השלום. שילה קבע כי לפי מכלול הראיות איש העסקים אכן היה הבעלים של המניות שהעביר לילדיו עם יום מותו ולכן זכאים  יורשי האישה למחצית מרווחי החברות שנצברו במהלך 25 שנות הנישואים. 

השופט קבע כי במהלך הדיונים העידו מספר גורמים שהיו בקשרי עבודה עם איש העסקים כי הוא ניהל את כל החברות וכן קיבל את כל הרווחים מהם. גם רואה החשבון של איש העסקים העיד כך ואמר כי הוא היה מדווח על הכנסת החברות ומקבל את כל הכנסותיהן. במהלך הדיונים גם בתו העידה כי איש העסקים קיבל את מלוא ההכנסות מהחברות והוא ניהל אותן לבדו ללא מעורבות ילדיו.

השופט ציין כי איש העסקים העיד בהתחלת גלגולה המשפטי של התביעה כי הוא השאיר בידיו את מניות הניהול וכי "בפועל ניהל את החברות וקיבל את מלוא רווחיהן". בני הזוג חתמו במהלך השנים פעמיים על הסכמי ממון – אחד בשנת 1988 ואחד בשנת 1989.

בשני ההסכמים נאמר שאיש העסקים הוא בעל המניות בחברות. בהסכמי ממון גם התחייב איש העסקים להעביר לאשתו את הפירות שינבעו ממניותיו – הכוללים בין היתר "שטח מסחרי בגודל 125 מ"ר" (כתוארו של בניין המשרדים אז). ההסכמים לא אושרו ואולם עולה מהם שבני הזוג התייחסו למניות החברות כשייכות לו ולא לילדיו.

השופט שילה קבע כי גם בצוואתו חזר איש העסקים כמה פעמים על כך שהמניות שלו, למרות שלכאורה הוא העביר אותן לילדיו בשנת 1970. בנוסף, הודה בחקירתו כי היה מסמך שעליו חתמו ילדיו לפיו הוא הבעלים האמיתי של המניות, והודאתו בדבר קיומו של מסמך כזה "מהווה הודאת בעל דין".

השופט ציין כי גם בעדותה של בתו של איש העסקים היא העידה שלא זכור לה אם היה מסמך כזה ו"קשה לקבל שהעדה לא זוכרת קיומו של מסמך כה  מהותי" ולכן מסתבר שהעברת המניות לילדיו הייתה פיקטיבית. ילדיו אף התנגדו בשעתו לקבל מידע מתיקי מס ההכנסה של אביהם ולכן חזקה שלו הובאו אותן ראיות לבית המשפט, הן היו פועלות נגדם.

השופט גם קבע כי "מתיק מס הכנסה עלה כי איש העסקים  דיווח למס הכנסה שהוא קיבל דיווידנדים מהחברות בשנים 1999-1994 ומהמסמכים שהוצגו וכן מעדות פקידת השומה עולה כי קיבל דיווידנדים מהחברות.

בית המשפט  קבע כי "מי שניהל את החברות וקיבל את הרווחים מהן היה איש העסקים, לכן "העברת המניות לילדיו הייתה פורמאלית בלבד, הנתבע היה ונשאר הבעלים בפועל של החברות". למרות שלא ידועה הסיבה שבגינה העביר את המניות לילדיו, מהראיות עולה שהרישום "נעשה לכאורה בלבד, בעוד הבעלות הממשית בחברות, על מלוא נכסיהן ורווחיהן, נשארה בידי הנתבע, ובמאזן ההסתברות שוכנעתי כי המסמך נחתם ע"י הנתבע וילדיו ודווח לרשויות המס כפי שנטען ע"י התובעת".

השופט הוסיף כי "רווחים זכויות ונכסים שהתקבלו אצל החברות בתקופת הנישואין, משותפים לשני הצדדים והתובעת זכאית למחציתם". בכל הנוגע לבית – הבית הועבר לילדי איש העסקים בשנת 1986. מהעדויות עולה כי המגרש שעליו נבנה הבית נרכש בשנת 1972 ופוצל בהמשך לכמה מגרשים קטנים. כאשר מימון הבנייה נעשה באמצעות נטילת משכנתאות. לאחר מכן נבנו שני בתים על המגרש ותמורת מכירת בתים אלו מומנה  בניית בתים נוספים לרבות הבית.

בית המשפט קבע כי בניגוד להעברת המניות, העברת הבעלות בבית לילדים איננה פיקטיבית או פורמאלית בלבד. המגרש נרכש ע"י החברה שנים לפני נישואי הצדדים. מימון בניית הבית נעשה בהלוואות משכנתא והבית הועבר מהחברה ישירות לילדי איש העסקים.

בפסק הדין שכתב השופט שילה נקבע כי הערעור נדחה והמערערים חויבו בהוצאות המשיבים בסך 50,000 שקל. סגן הנשיא שאול שוחט והשופטת עינת רביד הסכימו עם פסק הדין.