חתמתם לפני הנישואין על הסכם להפרדת נכסים - האם יש לזה תוקף?

בית המשפט לענייני משפחה דן לאחרונה בתביעה שהגישה אישה למתן פסק דין הצהרתי במסגרתו יוצהר כי היא הבעלים של מחצית מזכויות הבעלות על דירה הרשומה על שמו של בעלה לשעבר.

תחילתו של הסיפור לפני 14 שנים, בני הזוג הכירו בחודש פברואר 2009. לאחר היכרותם, התברר לנתבע כי התובעת הגיעה לארץ לצורך עיסוק בזנות, אולם נמלטה מגורל זה באמצעות נישואיה לאדם שמצא אותה בעת מצוקתה ברחובות אילת. התובעת הייתה עדיין נשואה לאותו אדם בזמן שהצדדים הכירו זה את זו.

במהלך 2009, אושר בין בני הזוג הסכם חיים משותפים, בו נקבע כי תהיה בין הצדדים הפרדה רכושית. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, כאשר התובעת הייתה עדיין נשואה לבעלה הקודם. לאחר כשנתיים בני הזוג נישאו  בנישואין אזרחיים.

שלוש שנים לאחר מכן, בני הזוג נישאו  גם בחופה וקידושין, אולם לא נרשמו כנשואים כדת משה וישראל, כיוון שהרבנות לא הכירה בגיור שעברה התובעת. בני הזוג רכשו  דירה אשר נרשמה על שם הנתבע בלבד. הדירה נרכשה תמורת סכום של 670 אלף שקל כאשר לצורך רכישתה, קיבל התובע הלוואות מאימו, מאחותו ומשני חברים וכן נלקחה משכנתא שנרשמה על שמו. התובעת הייתה בהיריון עם בתם הבכורה בזמן הרכישה.

כחצי שנה לאחר רכישת הדירה, הצטרפה התובעת לחשבון הבנק שהיה קודם לכן בבעלות הנתבע בלבד. החל ממועד זה ועד מועד פתיחת הליך הגירושין בין הצדדים, שולמה המשכנתא מחשבון זה. לטענת התובעת, שמה הופיע כצד להסכם רכישת הדירה בכל הטיוטות שהוחלפו לצורך רכישתה, אולם נשמט מן הנוסח הסופי בעת חתימת ההסכם במשרד עורך הדין אשר טיפל ברכישה. לדבריה, נאמר לה כי בהיותה אזרחית זרה לא ניתן לרשום את הנכס, אשר הינו בבעלות מנהל מקרקעי ישראל, על שמה וכי העובדה שהיא אזרחית זרה עשויה לגרום לבעיות בקבלת המשכנתא.

לטענת התובעת, נאמר לה על ידי הנתבע, גם בפגישה עם עורך הדין, גם לאחר החתימה על הסכם הרכישה, גם לאחר העברת תשלומים לדירה, גם במהלך השיפוץ שערכו הצדדים לדירה וגם במהלך שנות הנישואין של הצדדים, כי הדירה משותפת לצדדים.

כמו כן, טענה התובעת, כי הסכם החיים המשותפים, שקיבל תוקף של פסק דין, היה הסכם של ידועים בציבור ולא אושר בשנית לאחר נישואיהם. לדבריה, במועד אישור ההסכם הוא לא צפה פני נישואין שכן באותה שעה, לאור נישואיה לאחר, לא יכלו הצדדים להינשא. התובעת  טענה כי בכל מקרה ישנו שיתוף ספציפי במקרה זה, כי הצדדים  זנחו את האמור בהסכם ולא פעלו על פיו.

שולם מחשבונו הפרטי בלבד

לטענת הנתבע, הדירה נרכשה על ידו ולא הייתה מצידו כל כוונה כי היא תהיה משותפת לצדדים. לטענתו הכספים לרכישת הדירה מקורם בחשבונו הפרטי בלבד ולא מחשבונם המשותף של הצדדים. אמנם המשכנתא שולמה מחשבון המשותף לצדדים, אולם התובעת הצטרפה לחשבון זה לאחר רכישת הדירה וממילא היו אלה כספיו שלו שפרעו אותה.

הפקדותיה של התובעת לחשבון זה לא היו סדירות ובנוסף, הנתבע נעזר בהלוואות שנטל מקרובי משפחתו וחבריו. אמו הלוותה לו 45 אלף שקל, אחותו של הנתבע לדבריו הלוותה לו 160 אלף שקל. גם חברו של הנתבע העיד כי הלווה לו 150 אלף שקל לרכישת הדירה.

הנתבע טוען כי אין לבסס את טענות התובעת על טיוטות הסכמים שמעולם לא נחתמו ומעולם לא התגבשו לידי הסכם מחייב. בנוגע להסכם החיים המשותפים טען הנתבע כי הוא היה מיועד לכל תקופת הזוגיות בין הצדדים ולא ניתן לעשות הפרדה בין התקופה טרם נישואי הצדדים לבין התקופה שלאחר נישואי הצדדים.  הנתבע טען כי היה על התובעת להגיש תביעה לבטלות ההסכם. בשל קיומו של ההסכם, אף ביקש הנתבע כי התביעה תדחה על הסף.
 

הנתבעת הייתה קרבן סחר בבני אדם

השופטת מיכל ברגר בלום ציינה כי התרשמה כי מעמד העדות היה קשה מאוד על התובעת וכי היא התקשתה להשיב לשאלות, גם בסיוע של מתורגמן.  לאחר עדותו של הנתבע, בה תיאר את נסיבות הגעתה של הנתבעת לארץ כקורבן לסחר בבני אדם הדברים התבהרו. התובעת עמדה על דוכן העדים, כשהיא מנותקת מן המתרחש באולם, ממש כמי שמפגינה סממנים של פוסט-טראומה.

הנתבע בעדותו תיאר את נסיבות היכרותו עם התובעת ומערכת היחסים ביניהם, בהתרגשות ובכאב. כתוצאה מכך מציינת השופטת למדה על העובדה כי התובעת הייתה קורבן סחר בבני אדם וקורבן למערכת נישואין אלימה ופוגענית ממנה הצליחה להיחלץ בעזרתו של הנתבע.
 

השאלה המשפטית היא האם יש תוקף של הסכם ממון להסכם החיים המשותף של בני הזוג טרם נישואיהם?

השופטת ציינה כי סעיף 2 לחוק יחסי ממון קובע: "הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה, או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג, וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור. האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו".

בפסיקה נקבע כי "הלכה היא כי חוק יחסי ממון אינו חל אלא על בני זוג נשואים, ולפיכך רק יחסי הממון של בני זוג כאלה יכולים להיות מוסדרים בהסכם ממון. השופטת ציינה כי אין בכך כדי למנוע מבני זוג ידועים בציבור להסדיר את ענייניהם הרכושיים בהסכם. אולם הסכם בדבר הסדרת רכושם של ידועים בציבור מצוי כולו במסגרת דיני החוזים הכלליים ואינו בגדר הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון.

השופטת ציטטה מפסק דין בנושא כי "הסכם שערכו בני זוג בהיותם ידועים בציבור ואומת בידי נוטריון בשלב בו נישואין לא היו על הפרק, גם אם נכתב בו כי הוראותיו תחולנה על יחסי הממון של הצדדים ככל שיחליטו בבוא היום לבוא בברית הנישואין, אינו יכול להיחשב הסכם ממון שאושר כדין בהתאם להוראותיו של חוק יחסי ממון".

 "ההסכם, שנחתם בין הצדדים, אמנם נשא את הכותרת "הסכם יחסי ממון", אך, לא ניתן להכיר בו ככזה. ההסכם נחתם בשעה שהיו הצדדים ידועים בציבור ובשעה שהחלטתם לבוא בברית הנישואין טרם התגבשה. העובדה כי ההסכם אושר על ידי בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין, אין בה כדי להפוך את ההסכם בין הצדדים להסכם ממון שחל גם לאחר שנישאו".

השופטת ברגר בלום קבעה כי "לא רק שבשעת חתימת ההסכם הצדדים טרם גיבשו דעתם להינשא, אלא שגם מבחינה אובייקטיבית לא הייתה כל היתכנות לנישואים ביניהם. הפסיקה, אשר הגמישה את התנאי של צפיית הנישואין, ציינה כי הצפייה לנישואין צריכה להיות ברורה וודאית. במצב דברים זה, לא ניתן למתוח את צמד המילים "לפני הנישואין" המופיעות בסעיף 2 לחוק יחסי ממון באופן שיאפשר להסכם להיכנס להגדרת הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון".

השופטת קבעה כי לאחר שההסכם נחתם בשעה שהיו הצדדים ידועים בציבור, הרי שעם נישואי הצדדים היה עליהם לאשרו מחדש כהסכם הממון, לפי חוק יחסי ממון ובהיעדר אישור כזה, אין להסכם זה תחולה בעת הזו.
 

 

האם מתקיימים החריגים להחלת ההסכם?

 

השאלה הנשאלת היא האם בנסיבות המקרה ניתן להכיר בתוקפו של ההסכם במסגרת מערכת היחסים החוזית בין הצדדים? האם גם במצב בו ההסכם לא אושר כדין, יש לפעול על פיו, שכן הצדדים נהגו לפיו ועקרונות תום הלב מחייבים את אכיפתו.

השופט רובינשטיין קבע בעבר כי "מתן תוקף מחייב להסכם שלא אושר כדין, הוא חריג שיש לנקוט בו במקרים נדירים בלבד. השופטת קבעה כי מקרה זה איננו נכנס, לגדר החריגים האמורים.

השופטת מיכל ברגר בלום פסקה כי "במועד חתימת ההסכם ואישורו בבית המשפט, הייתה התובעת במצב בו היא מצויה בארץ בסכנת גירוש. היא הייתה תלויה בנתבע תלות מוחלטת לצורך הגנה מפני בעלה הראשון ולצורך קבלת מעמד בארץ ואין ספק כי הייתה בעמדת נחיתות לעומת הנתבע.

"פערי הכוחות בין הצדדים, בשלב ראשוני זה של מערכת היחסים ביניהם, היו כל כך משמעותיים עד שממילא לא יכולה הייתה התובעת להביע כל התנגדות או לנהל מו"מ מעמדה שווה לזו של הנתבע. לו מן הטעם הזה, 'זעקת ההגינות' מחייבת דווקא שלא להכיר בתוקפו של ההסכם לאחר נישואי הצדדים".

השופטת גם ציינה כי התנהלותם של הצדדים החל ממועד נישואיהם, וגם לאחר רכישת הדירה ועד לפרידתם, מלמדת כי חרף האמור בהסכם המעגן משטר של הפרדה רכושית, הלכה למעשה התנהלו הצדדים כיחידה כלכלית משותפת.

השופטת קבעה כי הוכח כי לאחר רכישת הדירה צורפה התובעת לחשבון הבנק של הנתבע והם ניהלו את חייהם המשותפים מחשבון הבנק המשותף. "התובעת העידה, ועדותה לא נסתרה, כי לאורך חייהם המשותפים, הפקידה את משכורותיה לחשבון זה ואליו נכנסו גם כספי פיצויים, דמי הלידה ודמי האבטלה להם הייתה זכאית מעת לעת. גם משכורתו של הנתבע הופקדה לחשבון זה".

 מכשול פורמאלי

השופטת קיבלה את  טענת התובעת כי רישום הדירה על שמו של הנתבע בלבד, הייתה עקב המכשול הפורמאלי שנבע מהיותה בעלת מעמד ארעי בארץ נכון למועד רכישת הדירה. השופטת קיבלה את עדותו של עורך הדין שעסק ברכישת הדירה שהעיד שכאשר הצדדים באו אליו לצורך חתימת ההסכם, הם היו אמורים  להירשם כרוכשי הדירה בחלקים שווים ואילולא המכשולים הבירוקרטים שנתגלו במועד חתימת ההסכם לאחר שבמשרדו כבר התכנסו המוכרים והמתווכים, הייתה הדירה נרשמת על שם הצדדים בחלקים שווים. 

השופטת קבעה: "לא יעלה על הדעת כי הנתבע לא ראה אף אחת מן הגרסאות שהועברו בין המוכרים לקונים כטיוטות". השופטת שאלה ככל שהתובע התכוון לרכוש את הדירה בעצמו בלבד, מדוע זה הייתה גם התובעת בפגישה בה נחתם הסכם הרכישה? "הסברו של הנתבע לפיו היא הגיעה כיוון שהייתה בהיריון, אינו מתקבל על הדעת. לכך מצטרפת גם עדותה של התובעת, שלא נסתרה, לפיה הצדדים הלכו לחפש את הדירה יחד, היו יחד בקשר עם המוכרים, התובעת הייתה שותפה לבחירת הקרמיקות, הצבעים והמטבח בבית".

השופטת ציינה גם כי נראה כי "עד מועד הקרע חיו הצדדים חיי זוגיות שהושתתו על שיתוף ועל שוויון ולא עלתה כל סיבה בגינה מי מהם היה צריך לעשות מאמץ על מנת לברר את זכויותיו הרכושיות אל מול האחר. לו הייתה התובעת חושבת אחרת, הייתה דואגת להפקיד משכורתה בחשבון נפרד על מנת שיהיה לה חיסכון ליום סגריר".

בנוסף קבעה השופטת ברגר בלום כי לא הוכח כי הכספים בהם נרכשה הדירה מקורם בכספים חיצוניים של התובע. לצורך מימון רכישת הדירה נלקחה משכנתא אשר על אף שנלקחה על שמו של הנתבע, שולמה מחשבונם המשותף של הצדדים. בנוסף, על פי העדויות שהוצגו,  אימו, אחותו ושניים מחבריו של הנתבע הלוו סכום של 475 אלף שקל. כשאר התובעת הוסיפה סכום של כ-30 אלף שקל. התובע לא הכניס, לצורך רכישת הדירה, הון עצמי שמקורו בכספים חיצוניים השייכים לו, אלא רובה המכריע של הדירה נרכש בכספי הלוואות.

ההלוואות שנתנו אחות התובע ושני חבריו נפרעו כולן. אך העדים לא ידעו להצביע על מקור הכספים שמהם נפרעו ההלוואות. לאיש מהם לא היה רישום של לוח הסילוקין של ההלוואות או תימוכין לעובדת לקיחת ההלוואות בכלל. השופטת ציינה: "גם אם אקבל את העובדה כי ההלוואה אכן נלקחה וסולקה, לאור התנהלותם הכלכלית של הצדדים לאורך חיי הנישואין, מתבקשת המסקנה כי מקור הכספים לסילוק ההלוואות הוא כספים משותפים של הצדדים".

השופטת ברגר בלום מתחה ביקורת על עדי הנתבע וטענה כי "עדויותיהם היו מגמתיות והאופן בו חתמו על תצהיריהם עורר, לכל הפחות, שאלות". כמו כן קבעה השופטת כי "לא מצאתי לקבל את גרסתם של העדים, אשר הייתה, באופן מפתיע אחידה, כי הסכימו להלוות לתובע את הכספים רק לאור העובדה כי חתם על הסכם ממון עם התובעת. לא יעלה על הדעת כי אדם המלווה סכום כסף כל כך גדול לחבר מבלי לדאוג להסכם הלוואה, או לכל הפחות לאסמכתא כלשהי, יקפיד דווקא על בדיקת קיומו של הסכם ממון כנטען".

השופטת הוסיפה כי העובדה כי לאור העובדה כי מדובר בדירה בה הצדדים מתגוררים עם 3 ילדיהם למעלה מעשור נקבע בפסיקה: "כי ככל שמדובר בדירת מגורים, הרי מכוח היות נכס זה נכס משפחתי מובהק, נדרשת כמות ראיות קטנה יותר להוכחת השיתוף והגבולות בין המשאבים מיטשטשים, אף אם מלכתחילה עיקר המעמסה הייתה על אחד מבני הזוג. הלכות אלה ניתנו ביחס לנכסים חיצוניים שנרכשו על ידי מי מבני הזוג קודם נרקם קשר זוגי והן יפות מכוח קל וחומר בנסיבותינו אנו".

השופטת קבעה כי היא מקבלת את התביעה וכי התובעת תירשם כבעלים של מחצית מן הזכויות בדירה הרשומה על שמו של הנתבע. בנוסף קבעה כי התובעת תישא במחצית ההלוואה שנתנה אימו של התובע לצורך רכישת הדירה, וכן כי הנתבע ישלם הוצאות משפט  של 10 אלף שקל.