טענה כי הוא בנה החטוף – וקיבלה תביעה על לשון הרע
אברך חרדי הגיש תביעה כנגד אישה שטענה שהוא בנה החטוף. לטענתו היא ממררת את חייו ומבזה אותו ברבים. הנתבעת טענה כי לאחר 28 שנים היא סוף סוף מצאה את בנה הגנוב, ובסך הכל היא מעוניינת בחידוש הקשר עימו. מה פסק בית המשפט?
בשנים האחרונות בתי המשפט מוצפים בתביעות על לשון הרע. היד הקלה על המקלדת ברשתות החברתיות הפכה את שופטי ישראל לפרשני פייסבוק, טיקטוק וטוויטר. אבל אם בשנתיים-שלוש האחרונות התרגלנו לתיקים של פוליטיקאים ועיתונאים שהשמיצו איש את רעהו בטוויטר וסיימו בפשרה בבית המשפט, תיק כמו שהגיע לפתחה של השופטת מיכל הירשפלד בבית המשפט השלום בירושלים לא רואים בכל יום.
לבית המשפט הוגשה תביעה לפיצויים בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות, בשל דברים שכתבה הנתבעת בפייסבוק, וכן במכתבים, בכרזות ובכריזות לציבור. בנוסף בגין פעולות שפעלה ודברים שאמרה בנסיבות שונות לתובע, למשפחתו ולסביבתו. התובע, הוא חרדי, אברך נשוי ואב לארבעה ילדים, המתגורר בירושלים ומשתייך לחסידות צאנז. הנתבעת, אם לחמישה ילדים, קלינאית תקשורת וגמלאית של משרד החינוך.
תחילתו של הסיפור בשנת 1983, באותה שנה ילדה הנתבעת בן, פג, במשקל של 1.35 קילו בבית החולים לניאדו, בנתניה. כעבור מספר ימים הודיעו לה בבית החולים על פטירת התינוק.
- כל הכותרות
הנתבעת חשדה כי בנה לא נפטר אלא נחטף מבית החולים, נמכר ואומץ על ידי הוריו של התובע, וכי התובע הוא למעשה בנה הביולוגי. לטענת הנתבעת, למזימה נגדה ישנם שותפים נוספים, לרבות משרדי הממשלה, מערכת הבריאות, חברה קדישא, חסידות צאנז ומדינות זרות. לטענתה, היא עצמה השקיעה מאמץ רב, לרבות באמצעות חוקרים, על מנת להגיע לחקר האמת.
טענות דמיוניות
התובע טען כי נולד בכלל בשנת 1988, וטענותיה של הנתבעת הן טענות דמיוניות וחסרות שחר, אולם מאז שהחליטה כי הוא בנה, היא אינה חדלה מהטרדתו ומהטרדת בני משפחתו, במקומות ובדרכים שונות ובסיוע גורמים שונים. הנתבעת אף פנתה לתקשורת, הגישה תלונה למשטרה, שנסגרה וכן עתרה נגד חברה קדישא, בעתירה ממנה חזרה.
לטענתו, הנתבעת בולשת אחריו, מאיימת עליו, מתקשרת אליו ואל משפחתו, מהלכת עליהם אימים ומתנכלת להם. כמו כן פרסמה פרסומים שונים בעניין היותו של התובע ה"ילד הגנוב" שלה, ברשתות החברתיות, בעיתונות, באמצעות כרזות ובמחאות שהשמיעה לכלל הציבור.
בנוסף, טען בפני בית המשפט כי פנה אל הנתבעת מספר פעמים הן באמצעות שליחים, הן באמצעות מכתבי התראה על מנת שתרפה ממנו ותפסיק להטרידו. לאחר שניסיונות אלו לא עלו בידיו, הוא הגיש בקשות לצווי הרחקה אולם הנתבעת הפרה אותם. התובע, טען כי התנהלותה מהווה לשון הרע תוך פגיעה בפרטיותו.
כמו כן, טען כי ממעשיה נגרם לו נזק, וכי היא מבזה אותו ואת בני משפחתו ופוגעת בביטחונו העצמי, במעמדו ובקשריו בקהילתו. התובע עותר למתן צו המורה לנתבעת למחוק כל פרסום מטעמה, לפרסם חזרה מהדברים שפורסמו, כמו גם התנצלות. עוד עותר התובע לפסיקת פיצוי בסך כולל של 250 אלף שקל בגין הנזקים שנגרמו לו ופיצוי עונשי ומרתיע. מתוך הפיצוי שנתבע, עותר התובע לפיצוי של 100 אלף שקל בגין שתי פגיעות ללא הוכחת נזק בגין לשון הרע וסכום דומה בגין הפגיעה בפרטיות.
האם התובע הוא בנה?
הנתבעת מצידה, טענה להגנתה, כי התובע נלקח ממנה במרמה בעודו מאושפז בפגייה והועבר למשפחה בירושלים ללא אישורה וללא הסכמתה. התובע גדל אצל זוג הורים שוויצריים, חשוכי ילדים מחסידות צאנז, שגרו בקרית צאנז. ככל הידוע לה, הנתבעת טענה כי זוג זה רכש ושילם עבור התובע בבית החולים וגידל אותו, כבנם, בירושלים.
לטענתה, בנה נולד בריא לחלוטין ונסיבות ההודעה על מותו מעוררות חשד, גופתו לא הוצגה בפניה, הוא לא נמסר לה לשם קבורה ומקום קבורתו הנטען לא נודע לה עד עצם היום הזה. בדיעבד נודע לה, טוענת הנתבעת, כי הרופא החתום על התעודה הוא מכר של מי שגידל את התובע. עוד התברר לנתבעת כי ברישומי בית החולים לא קיימת הודעת פטירה תקינה לבנה.
בנוסף טענה, כי במשך 28 שנה נשאה בליבה את צערה על בנה, אולם יום אחד, לאחר דליפת מרשם האוכלוסין של ישראל ל"אגרון", היא גילתה לתדהמתה כי לבנה ניתן שם בישראל, הגם שבנה לא נימול ולא ניתן לו שם בידי הוריו. עוד התברר לה כי ברישומי בתי החולים היא מופיעה כאם לששה (ולא חמישה) ילדים.
הנתבעת טוענת כי היא אינה פוגעת בפרטיות התובע ואינה מוציאה דיבתו רעה וכל פעולותיה נועדו אך ורק לחשיפת האמת בדבר היותו בנה. הנתבעת טענה כי לא ביצעה פעולה בלתי חוקית כלשהי ושזכותה החוקתית להרים קול זעקה ומחאה בגין מה שארע לה במסגרות החוקיות העומדות לרשותה. בהקשר זה טוענת הנתבעת כי בכל מקרה דבריה חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי", האינטרס הציבורי של חשיפת האמת ושימוש לגיטימי בחופש הביטוי.
בדיקת רקמות
השופטת הירשפלד הציעה לצדדים לערוך בדיקת רקמות. ביצוע בדיקה שכזו יכול היה להביא להכרעה חד משמעית באשר לקשר המשפחתי הקיים, או שלא קיים, בין התובע והנתבעת. השופטת ציינה כי הצדדים הסכימו לבדיקה, אך מאחר שהסמכות להורות על הבדיקה נתונה לבית המשפט לענייני למשפחה, הם עתרו בבקשה מוסכמת לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. אך בסופם של הדברים בדיקת רקמות לא בוצעה.
השופטת הירשפלד קבעה כי טענות התובע מסתכמות בעובדה כי מזה שנים, מטרידה אותו הנתבעת באובססיביות, חודרת לכל מישורי חייו והופכת אותו למושא רינונים ורכילויות סביב מוצאו וייחוסו המשפחתי. שמו ותמונתו פורסמו על שלטים, חולצות ומנשרים, כמו גם ברשתות החברתיות, בהקשרים שליליים ונלוזים של שחיתות וחטיפות. לטענת התובע, הרי שבניגוד לטענת הנתבעת, תיק זה אינו נסוב סביב חופש הביטוי המחאה וחקר האמת, שכן אם וככל שיש לנתבעת זכויות שכאלה, אין בהן כדי להצדיק את הרס חייו.
התובע טוען כי עקב מעשי הנתבעת סבל מנזק חמור וכך גם סבלה וסובלת משפחתו. מאיש משפחה למדן ומוערך, נצר למשפחה מכובדת בקהילתו, הפך למושא לעג ורכילות הסובל מחרדות, השפלה וביזוי. הנתבעת לא התנצלה בפניו מעולם ושמו הטוב אינו הפקר.
השופטת ציינה כי לטענת הנתבעת, הפרסומים אליהם מפנה התובע אינם עולים כדי לשון הרע וגם אם כן, הרי שעומדות לה ההגנות שנקבעו בחוק. בנוסף טענה כי למרות שהתובע מחק את התביעה נגד 2 נתבעים נוספים לא הופחת סכום התביעה.
בנוסף טענה, כי אנו עוסקים ב"תביעת השתקה", וכי התובע עושה בה שימוש לצורך הפחדה או הרתעה לא לגיטימיים מפני השמעת ביקורת או חשיפת האמת. כן טענה כי מאז שגילתה כי בנה ה"מת" נמצא חי, משפחתו של התובע מנהלת מסע רדיפות ואיומים כלפיה והכל במטרה להשתיק אותה.
השופטת ציינה כי הנתבעת צודקת כי התובע לא פירט באופן סדור מפורש ומפורט את לשון הרע המדויקת שהוא טוען כלפי הנתבעת, במלואה, בניגוד לדין: "הלכה פסוקה היא כי על תובע בעילת לשון הרע לצטט במפורש ובמדויק את אותה לשון הרע בגינה הוא תובע, ואף אין די בעניין זה בצירוף הפרסום או בהבאת דוגמאות ממנו. אין זה מתפקידו של בעל הדין שכנגד או של בית המשפט לבחור את המילים המדויקות המהוות לשון הרע על פי הנטען".
"ממררת את חייו"
השופטת קבעה כי דין התביעה להתקבל. "הנתבעת ממררת, פשוטו כמשמעו, את חייו של התובע ושל בני משפחתו במשך שנים ארוכות".
השופטת קבעה כי למרות שלא ניתן לקשר באופן ישיר לנתבעת חלק מהאירועים, הוכח כי היא גייסה למאבקה, פעילים חברתיים הפועלים בשמה, עבורה ואף לבקשתה. "די באירועים והפרסומים שבוצעו על ידי הנתבעת עצמה, עליהם למעשה היא אינה חולקת, כדי לבסס את הקביעה כי הנתבעת הוציאה דיבתו של התובע רעה, הטרידה אותו, הטרדות שנקבע כבר כי הן עולות כדי הטרדות מאיימות ופגעה בפרטיותו".
בנוסף, למרות שטענות הנתבעת לפיהן התובע הוא "ילד גנוב" שנחטף ואומץ על ידי אחרים תמורת ממון רב, תוך ביצוע עבירות חמורות, לרבות שוחד וזיוף מסמכים, אינן עונות על הגדרת לשון הרע כלפי התובע, שכן הטענות אינן מיוחסות לו, פסקה השופטת כי למרות זאת "הנתבעת טוענת כי כיום התובע משתף למעשה פעולה עם גורמים אלה ועם מעלליהם הנטענים ובמסגרת זו אף מנסה להתנער ממנה, מסרב לכל קשר איתה ולא מכיר באימהותה. דברים אלה המיוחסים גם לתובע, בהקשר הכולל של טענות הנתבעת ביחס אליו, מוציאים גם את דיבתו שלו רעה, במיוחד בקרב הקהילה בה הוא חי".
איך מכריעים אם פרסום הוא מבזה?
המבחן לצורך הכרעה בשאלה האם פרסום עלול להיות משפיל מבזה או פוגע, כהגדרת "לשון הרע" הוא מבחן אובייקטיבי לפי תפיסת הפרסום במובנו הטבעי של האדם הסביר ללא כל חשיבות לכוונת המפרסם או פגיעת הנפגע.
"בהקשר לפרסומים בפייסבוק, תגובות הנתבעת עצמה הן גם בבחינת "פרסום", אולם יש להזכיר, כי גם שיתוף בפייסבוק מהווה פרסום כהגדרתו בחוק, שכן כבר נפסק כי שיתוף גם יוצר מעין עותק של הפרסום העוולתי לעוקב המשתתף ברשתות החברתיות".
השופטת פסקה כי הנתבעת הודתה בחקירתה כי שיתפה את הכתבה על התובע: "אחרי שראיתי כל כך הרבה שיתופים, ומי שהראשון שבעצם פרסם זה לא אני, אז אני גם שיתפתי ואני מודה, וכל המטרה שלי היה כדי לקדם את העניין שיגיעו אלי עדים שיודעים על כל הסיפור הזה, שחטיפה של הבן שלי". השופטת ציינה כי פוסט זה זכה לכמעט 500 תגובות, חלק מהן של הנתבעת עצמה, בהן טענה כי לתובע בוצע "אילוף של המוח כמו לחיה". בנוסף כתבה הנתבעת בתגובות: "ברגע שיתבעו אותי על דיבה ולשון הרע אני טוענת אמת דיברתי".
בנוסף ללשון הרע, פסקה השופטת כי מעשיה של הנתבעת מהווים גם פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות: "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת" וכן "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו".
השופטת סיכמה כי "הנתבעת אינה יכולה לכפות על התובע את רצונה, תוך שהיא מטרידה אותו שוב ושוב, גם לו היה מוכח כי טענותיה בדבר הקשר הביולוגי שלה לתובע הן נכונות: "הפרעה לשלוות חייו של האחר ובני משפחתו, הטרדתו באמצעות הפצת כרוזים, ביזויו בפני שכניו או בני ביתו, אינה דרך פעולה לגיטימית הגם אם בשם מטרות לגיטימיות".
לגבי טענת התובע על פגיעה בפרטיותו, ציינה השופטת כי למרות שהתובע טען רק בחצי פה כי הוא מאומץ, וכי הוא ואביו אף בחרו שלא להשיב בעניין זה תשובות מפורשות. אולם טענתו לפגיעה בפרטיות בהיבט זה משולה למעשה הודאה שכך הוא הדבר. משכך, לא יכולה להיות מחלוקת בדבר הפרתה של הנתבעת את חובת הסודיות הקבועה בחוק בעניין זה": "אין חולק כי חשיפת הנתבעת בפרסומיה בפייסבוק, בהפגנות ובכרזות את היות התובע מאומץ בצירוף שמו ותמונתו, עולה כדי פגיעה בצנעת חייו, חדירה קשה לפרטים אישיים וחסויים של חייו. ממילא הנתבעת לא הוכיחה כי קיבלה את הסכמת התובע לפרסם פרטים אלה".
מה עם ההגנות בחוק?
הנתבעת טענה כי עומדות לה ההגנות הקבועות בחוק כי היא נמצאת במאבק לגיטימי להשבת בנה החטוף. השופטת ציינה כי "כבר נקבע בהחלטה שניתנה בבקשת התובע למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, שגם אם הייתה הנתבעת מוכיחה כי מדובר בבנה החטוף, אין לה כל זכות לכפות על התובע קשר עימה, וממילא אין לה כל זכות להוציא דיבתו רעה, להטרידו או לפגוע בפרטיותו, בניגוד לרצונו ולבקשות מפורשות שלו".
"הנתבעת הפרה את הצווים שניתנו נגדה למניעת הטרדה מאיימת ואין כל בסיס לטענתה כאילו קיבלה אישור מבית המשפט לפרסם את תמונת התובע וכאילו בית המשפט נתן "תמיכה, ועודד אותי להמשיך לעשות הפגנות ולפרסם את התמונה.
"חופש ביטוי הוא בבחינת זכות חוקתית. יחד עם זאת, חופש הביטוי של הנתבעת אינה זכות מוחלטת, כי אם זכות יחסית. מולה ניצבת, בין השאר זכותו של התובע לפרטיות וצנעת חייו".
השופטת הוסיפה כי "אף אם הנתבעת זכאית לפעול במטרה להעלות את המודעות בציבור למה שהיא מכנה "חטיפת ילדים" בניסיון למצוא משפחות נוספות שילדיהם נחטפו כביכול מבית החולים לניאדו, אין בכך כדי להתיר לה להשתלח בתובע ובמשפחתו, לפגוע פגיעה קשה בפרטיותו של התובע ולמרר את חייו, כפי שעשתה.
"התרשמתי כי המניע של התובע בהגשת תביעתו, אינו רצון להתעשר או להפחיד את הנתבעת, כי אם רצון להביא להפסקת פעילותה של הנתבעת נגדו, שלא צלח באמצעים אחרים".
אמת בפרסום
בנוסף טענה הנתבעת כי עומדת לה הגנת אמת הפרסום. כידוע הגנה זו דורשת את התקיימותם של שני תנאים מצטברים. האחד, שהפרסום היה אמת והשני קיומו של עניין ציבורי באותו הפרסום. הנטל להוכחה מוטל על המפרסם. כאשר עליו להוכיח את אמיתות הפרסום, בדרכי ההוכחה המקובלות בתיקים אזרחיים. בנוסף, המבחן לקביעת אמיתות הפרסום הוא אובייקטיבי. העובדה כי המפרסם היה משוכנע באמיתות הפרסום אינה רלבנטית לתחולת ההגנה, אלא לכל היותר יכולה לשמש "הקלה" בפסיקת הפיצוי כפי שנקבע בחוק.
השופטת הירשפלד פסקה כי "הנתבעת לא הוכיחה את הקשר המשפחתי הנטען שלה לתובע וכי טענתה בעניין זה נסמכת בעיקרה על השערות וסברות. העדים שהביאה העידו ברובם עדות מפי השמועה, הכוללת גם שמועות וסברות, ולכן לא עמדה בנטל הנדרש.
לגבי טענתה להגנת תום הלב בפרסום גם כאן לא מצאה השופטת כי הנתבעת הוכיחה את טענתה.
השופטת פסקה כי יינתן לתובע פיצוי של 50 אלף שקל וכן שכר טרחת עורך דין של כ-12 אלף שקל. בנוסף דחתה השופטת את עתירתו של התובע למחיקת כלל הפרסומים מהעבר. "אין מקום להיעתר לסעד לפיו על הנתבעת למחוק פרסומים שעשתה בעבר שכן נוכח היקף הפרסומים שנעשו קשה יהיה להתחקות אחר כולם ולאכוף את הסעד.
"בנוסף לכך מדובר בפרסומים שנעשו כבר לפני שנים ויש משמעות בעניין זה לחלוף הזמן". בנוסף קבע השופטת גם "לא מצאתי לחייב את הנתבעת בהתנצלות על פרסומים ופעולות שעשתה, התנצלות שעלולה בין השאר לתרום לאיזכור מחודש של פעולות ופרסומים שנעשו זה מכבר וסביר שנשתכחו לפחות בחלקם".
לגבי הגנה לעתיד, פסקה השופטת כי היא אוסרת על הנתבעת לזהות בפומבי את התובע בתור בנה, בדרך כלשהי, במישרין או בעקיפין. בנוסף קבעה כי ייאסר על הנתבעת לפרסם את שמו, תמונתו ופרטיו של התובע, בהקשר כלשהו, בדרך כלשהי או במקום כלשהו, לרבות במקום מגוריו של התובע, מקום לימודיו, מקום תפילתו, ובמסגרת קהילתו.
כמו כן אסרה השופטת על הנתבעת ליצור קשר עם התובע או עם משפחתו בדרך כלשהי ובכל אמצעי במישרין או בעקיפין, להטריד אותם או לפגוע בפרטיותם בדרך כלשהי.
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
-
1.בדיקת אבהותאיל 25/05/2023 17:11הגב לתגובה זו0 0מוזר מאוד שלא נכפה על הצדדים בדיקת אבהות סופיתסגור
