היתה לך דירה לפני שהתחתנת והתגרשת - האם הדירה שייכת גם לגרושתך? הנה פסיקת בית המשפט

תביעות על רכוש בגירושין הן לא דבר חדש בישראל. בתי המשפט עמוסים בסכסוכי גירושין. אבל מה קורה כשלאחד מבני הזוג יש נכס אותו רכש עוד לפני שהכיר את אשתו. נכס שהוא שילם עליו עוד הרבה לפני שבכלל חשב להתחתן. האם לאחר הגירושין גם בנכס זה יהיה צורך להתחלק? האם גם לגרושתו יש זכויות בנכס?
 

לאחרונה הבאנו פסק דין על בני זוג אשר חתמו על הסכם להפרדה רכושית לפני שהתחתנו, אך בית המשפט קבע שם שלהסכם לא היה תוקף לאחר שבני הזוג נישאו.

המקרה שלפנינו מספר סיפור אחר, המקרה אומנם דומה, מבחינת המחלוקת על הנכס, אך שונה באופן משמעותי. תחילתו של הסיפור בשנת 1993 אז רכש האיש בית שעלה לו 105 אלף דולר.

כותרת ראשית

השקעה בישראל פחות מסוכנת?: ה-CDS בירידה; השקל בעלייה

בארץ | אדיר בן עמי | 17/11/2024

- כל הכותרות

משקיע הצמיחה רון בארון: האינפלציה האמיתית כפולה מהנתונים הרשמיים

לאומי עוצר את חגיגת הלוואות הקבלן: מהלך חכם או אצבע בעין של רוכשי ה...

הקרב הענק של ג'ייק פול ומייק טייסון: שבר שיאים אך מטיל ספק על יכולו...

ג'יי פי מורגן: כלכלת ארגנטינה צפויה לזנק ב-8.5% תחת מיליי

השקעה בישראל פחות מסוכנת?: ה-CDS בירידה; השקל בעלייה

מירוץ נגד הזמן: סופר מיקרו נאבקת להציל את מעמדה בנאסד"ק

האם דוחות אנבידיה יצביעו על כיוון חדש לשוק?

בייטדאנס, חברת האם של טיקטוק, מוערכת ב-300 מיליארד דולר

משבר מתמשך: העסקים הקטנים בסין עדיין מתקשים להתאושש

לקראת פתיחת שבוע המסחר בוול סטריט - האנליסטים מנתחים

ספייס אקס כבר שווה 255 מיליארד דולר, איפה היא תהיה עוד שנה מהיום?

הבנקים קפצו ב-1.6% לקראת הדוחות; המדדים עלו עד 0.9%

הפיטורים ממשיכים: בואינג שלחה מכתבים ל-400 עובדים

הבורסה של אבו דאבי מזנקת - איך אפשר להשקיע בה ומהן המניות הבולטות?

ברק עילם עוזב את נייס בתזמון בעייתי - ממה מודאגים האנליסטים?

התמ"ג עלה ב-3.8% בחישוב שנתי; ירידה של 1% לעומת הרבעון המקביל

אלמוגים מכרה 173 דירות השנה. דירה ממוצעת עולה כמעט 2.5 מיליון שקל

איפה העובדים הזרים? תאגידי כוח האדם חוברים להתאחדות הקבלנים

אימאג'סט מדווחת על תוצאות הרבעון השלישי לשנת 2024

ICR קיבלה היתר בנייה לפרויקט בצפון ת"א - כמה עולה דירה ברמת אביב?

עוד תכניות

לשם רכישת הבית נטל משכנתא של 41 אלף שקל שסולקה לאחר כשנתיים. בשנת 1995 הכיר את בת זוגו, בשנת 2000 השניים נישאו. בני הזוג התגוררו בדירה במהלך נישואיהם יחד עם בנם, אך בשנת 2016 יחסי בני הזוג עלו על שרטון והם נפרדו.

במהלך השנים נרשמו שתי משכנתאות על הזכויות בבית שניטלו לצורך מימון עסקאות נדל"ן שביצעו הצדדים במהלך חייהם המשותפים, משכנתא אחת של 323 אלף שקל, ומשכנתא נוספת של 900 אלף שקל.  שתי המשכנתאות כוסו לאחר מכירת הנכסים.

בני הזוג ניהלו מספר הליכים משפטיים לאחר הפרידה במסגרתן אישר בית המשפט בשנת 2018  לבני הזוג למכור את הבית ב-3.75 מיליון שקל. לאחר מכן כספי המכירה הופקדו בחשבון נאמנות.
 

נכס משותף

האישה ביקשה לקבוע כי "בית המגורים, חרף העובדה כי הוא רשום על שם בעלה לשעבר ונחשב "נכס חיצוני", הוא נכס המשותף לשני הצדדים". לטענתה, בפסיקה נקבעו מספר פרמטרים שיכולים לסייע בשאלה אם היה שיתוף ספציפי, אותם הפרמטרים מהווים "דבר מה נוסף" מלבד נישואים ממושכים, כדי להצדיק את השיתוף הספציפי בבית המגורים.

האישה טענה, כי האיש רכש את הבית כשנתיים בלבד לפני שהכירו. לטענתה, כבר משנת 1995 יחסי הצדדים התהדקו והם ראו עצמם כשותפים להמשך חייהם ועברו להתגורר יחד בבית שבמחלוקת. בנוסף טענה, כי היא, בעלה לשעבר ובנם התגוררו בבית שבמחלוקת במשך 21 שנה החל משנת 1995 כשהצדדים הכירו.

עוד טענה האישה, כי כבר מתחילת ההיכרות ביניהם הייתה כוונת שיתוף ולכן בשנת 1995 הם כיסו יחד את הלוואת המשכנתא שלקח בעלה לשעבר לרכישת הדירה. עוד טענה האישה, כי במהלך השנים היא הפקידה סכומי כסף שקיבלה לטובת הבית, לשיפוצו, לאחזקתו ולשימורו. לטענתה, בשנת 2006 כשסיימה את עבודתה העבירה את כספי הפיצויים לטובת שיפוץ משמעותי של הבית והצדדים עמלו יחד במשך השנים על מנת להשביחו.

בנוסף טענה, כי עוד בסמוך להיכרותם בשנת 1995, הם לקחו יחד הלוואות לצורך בניית שני בתים,  כך כשנה לאחר ההיכרות, ניגשו למכרז, זכו בשני מגרשים, בנו עליהם שני מבנים ולאחר מכן מכרו אותם. האישה טענה כי התנהגות זו מעידה כי עוד טרם נישואיהם הייתה כוונת שיתוף והיה ביניהם קשר קרוב והם פעלו יחד למינוף מצבם הכלכלי באמצעות חוש עסקי שהיה לשניהם.

האישה טענה כי סמכה על בעלה לשעבר בעיניים עצומות ולא פקפקה לרגע כי הבית שייך גם לה. עוד טענה, כי במסמכי הרישום שני הצדדים הצהירו כי הבית שלהם הוא ביתם כלפי כולי עלמא. לטענתה, בעלה לשעבר הודה כי הבית שייך לשניהם, בכך שהודה כי השכירו את הבית לאירועים, הוא כינה את הבית "הדירה המשותפת".

בנוסף עתרה לתשלום דמי שימוש בגין השימוש הבלעדי שנעשה בבית שבמחלוקת בכל התקופה מיום שנאלצה לצאת מהבית.
 

לא הייתה כוונת שיתוף

בנוסף טען כי מעולם לא הייתה כוונת שיתוף על הבית. הוא רכש את הבית טרם הכירו הצדדים, כאשר במהלך השנים רכשו הצדדים יחד נכסים רבים, רכבים והשקעות אשר נרשמו על שם שניהם, ואילו הנכס היחיד שהאישה לא נרשמה כבעלים עליו הוא הבית. לטענתו, במשך השנים הוא הקפיד לא להשביח את הבית, כדי להימנע מהליך זה, על מנת שהאישה לא תטען לבעלות, אך, בשלב כלשהו נאלצו לשפץ את הנכס בשל נזק שהיה במקלחת שנבע מפיצוץ בנצרת שנבע מבלאי, לצורך תחזוקה שוטפת, כתוצאה מכך שלא השקיעו בשיפוץ הבית.

עוד טען כי השיפוץ נעשה מכספי הביטוח אשר התקבלו בשל הפיצוץ בצנרת. במהלך השנים, לצורך רכישת נכסים ורכבים נוספים, נאלצו הצדדים לקחת הלוואות שונות, לצורך לקיחת ההלוואה נלקחה משכנתא בסך 1.23 מיליון שקל כנגד ביתו. על משכנתא זו רשומה האישה כלווה במשותף, ועל כן, ובשל המציאות המשפטית, האיש נותן הסכמתו לשיתוף בבית עד גובה של 1.23 מיליון שקל. עוד טען, כי הוא ביקש לערוך הסכם ממון והאישה סירבה לא מהטעם שיש לה זכויות בבית, ומעולם לא ביקשה להירשם כבעלים.
 

איזון משאבים

"זכותו של בן זוג על פי הסדר איזון המשאבים הינה זכות אובליגטורית דחויה למועד פקיעת הנישואין.  נקבע בדעת רוב כי משטר איזון המשאבים אינו מתקיים בד בבד עם הלכת השיתוף, ולפיכך לא ניתן לחלק רכוש בני זוג, שהסדר איזון המשאבים חל עליהם, טרם פקיעת נישואיהם".

השופטת קבעה כי "יש לראות את השיתוף בין הצדדים רק החל מנישואיהם בשנת 2000, מהמועד בו בחרו הם להתחתן ולחיות בשיתוף לפי חוק יחסי ממון. עד אותו מועד הצדדים בחרו להתנהל באופן נפרד, והאישה לא הוכיחה כי היה ביניהם שיתוף, כאשר עצם העובדה כי עשו יחד עסקים לא מוכיחה כי היה ביניהם, כבר החל מאותו שלב, שיתוף". בנוסף טענה השופטת כי האישה לא הוכיחה כי כיסתה את המשכנתא שרבצה על הבית שבמחלוקת יחד עם האיש.

"גם אם האישה התגוררה בסמוך למועד נישואיה עם האיש כבר בשנת 1999, אין זה אומר כי הצדדים רצו להחיל עליהם את חוק יחסי ממון טרם נישאו באופן רשמי והוחל עליהם השיתוף לפי החוק".

השופטת קבעה כי "יש למנות את תקופת איזון הזכויות בין הצדדים ממועד נישואיהם בשנת 2000".

לגבי הבית השופטת קבעה כי סעיף  9 לחוק יחסי ממון קובע  כי "ראיה על היות נכס בבעלותו או בהחזקתו של אחד מבני הזוג או על היותו רשום על שמו, אין בה בלבד כדי לצאת ידי נטל ההוכחה שיש למעט נכס זה מן הנכסים ששוויים יאוזן בין בני הזוג". אין מחלוקת כי הבית היה רשום על שם האיש בכל משך חייהם המשותפים של הצדדים, וכי הוא רכש את הבית טרם הכירו הצדדים.

"לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, נכסים שהיו לאחד הצדדים טרם נישואיהם מוחרגים מאיזון הנכסים הכולל. יחד עם זאת, הדברים אינם כה ברורים והחזקה המופיעה בסעיף ניתנת לסתירה. לצד הוראות חוק יחסי ממון, קבעה הפסיקה כי יכול שתיווצר שותפות בין בני זוג מכוח דינים אחרים, עקב מתנה או הסכמה לשיתוף, בין במפורש ובין על פי התנהגות וזאת במקביל למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון".

בפסיקה של בית המשפט העליון נקבע, כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית ב"נכס חיצוני" מכוח הדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וכיו"ב – כאשר נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף ב"נכס החיצוני" וכאשר כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו.

 האם יש הסכמה לשיתוף?

השופטת ספרא ברנע ציינה כי לשם מציאת התשובה עליה לבדוק האם עלה בידי בעל דין לא רשום להוכיח מכוח הדין הכללי שיש לו זכויות בנכס מכוח דוקטרינת "כוונת השיתוף הספציפי" היא שאלה שבעובדה. יש לבחון את הנתונים והעובדות בכל מקרה לגופו ולתור אחר "דבר מה נוסף". בפרט יש לבחון את כוונת הצדדים, ציפייתם הלגיטימית, ההסכמות שהוסכמו ונסיבות החיים ביחס לנכס הספציפי. כעולה מהפסיקה, רף הנטל ביחד לדירת מגורים הופחת, ונאמר כי ניתן להסתפק בהבטחות ומצגים אקטיביים והסתמכות.

"בבחינת שיתוף ב"בית מגורים", הושם בפסיקה דגש על אופיו הייחודי של בית המגורים כנכס משפחתי מובהק וכנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג, כך שיש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף בו".  

השופטת ציינה כי למרות זאת, נקבע שלא די בקיומם של חיי נישואין, אף אם הם ממושכים, כדי לקבוע שהייתה כוונה לשיתוף בבית מגורים שהינו "נכס חיצוני". בפסיקה נקבע: "לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי. שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון".

על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים".
 

להכרה בשיתוף בבית מגורים יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות, מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים: "במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף".

האם הקפידו הצדדים על הפרדה רכושית בין הזכויות שלהם המוחרגות לפי חוק יחסי ממון? נקבע בפסיקה, כי לבחינת השיתוף בין בני הזוג, נבחנים בין היתר איכות חיי הנישואין, קיומם של יחסי נישואין תקינים והרמוניים, משך תקופת הנישואין, האם אלה נישואין ראשונים או שניים, טיב הנכס, מקור הנכס וההשקעות שבוצעו בו על ידי שני הצדדים ונסיבות וראיות מהן ניתן להסיק על כוונה או השערה לשיתוף בנכס חיצוני, כמו גם כוונת הצדדים, ציפייתם הלגיטימית, אינטרס ההסתמכות וכיבוד רצונם.
 

הבית היה משותף

בנוסף קבעה השופטת ספרא ברנע כי בין הצדדים אין הסכם ממון המבטיח את זכויותיו של האיש בבית או שקובע כי הצדדים בחרו להתנהל בהפרדה רכושית. "מדובר באיש אשר עשה עסקים רבים ורכש ומכר נכסים רבים, ויודע מה משמעות עסקאות והסכמים, היה מצופה ממנו, כי במידה ורצה להחריג מהשיתוף החל על הצדדים, נכס המשמש כבית למגורי הצדדים, היה מחתים את האישה על הסכם ממון או לכל הפחות יחתום על תצהיר לפיו הוא יידע את האישה כי הנכס שלו ואין לו כל כוונות שיתוף איתה בנכס. האיש לא עשה כן, לא טרם חתונת הצדדים, לא בזמן בו שיפצו את הבית ולא בכל שלב אחר".

כמו כן ציינה השופטת כי כאשר האיש טוען כי היה מודע ל"סיכון" בכך כי הצדדים לא ערכו הסכם ממון ולכן נמנע במשך שנים מלשפץ את הבית, כאשר בפועל הבית כן שופץ, טענה זו מחזקת את השיתוף בין בני הזוג בבית.

השופטת קבעה כי למרות שהאישה לא הביאה ראיות לעלות השיפוץ שנערך בבית, לפי התמונות שצרפה האישה נראה כי נעשה שיפוץ  בחדר הארונות, בסלון הבית, ובבריכה. בנוסף, לפי התמונות, נבנה משרד באזור החניה והוסף במטבח מזווה.

השופטת ספרא ברנע קבעה כי "מדובר בשיפוץ משמעותי מאוד. וזאת בניגוד לטענת האיש שהשיפוץ שנעשה היה מינימאלי להסדרת בעיה בצנרת שהתעוררה, השופטת קבעה כי עלות שיפוץ שכזה היא גבוהה וערך הבית כתוצאה מהשיפוץ עלה בצורה משמעותית. השופטת פסקה כי שתי המשכנתאות שניטלו ע" בני הזוג  מהווים ראיה נוספת לכוונת השיתוף של הצדדים בבית.

השופטת קבעה כי מכלול הראיות בתיק מהווים "דבר מה נוסף" לפי הפסיקה ומצטרפים לעובדה כי הצדדים התגוררו בבית למעלה מ-16 שנה, אלו נישואים ראשונים שלהם, ובנם היחיד של הצדדים נולד וגדל בבית.

השופטת ספרא ברנע קבעה תביעת האישה מתקבלת באופן חלקי. לגבי הזכויות בבית שבמחלוקת נקבע כי הן משותפות לשני הצדדים.  

"האישה הייתה בעלת הבית שבמחלוקת יחד עם האיש, ועל כן האישה זכאית למחצית הסכומים שהופקדו בחשבון הנאמנות. זכאות האישה בכספים היא כאמור באישור בית המשפט המחוזי, ורק לאחר הפחתת הסכומים שעל האישה להעביר לאיש לפי פסק דין זה".

אני קובעת כי לאישה אין זכויות במגרש אותו תבעה, האישה לא הוכיחה כי האיש נטל את הכספים שהתקבלו ממכירת היחידות ו"העלימם" לחשבונות אחרים או רכש בהם חלקה נוספת. ולכן תביעתה בנושא זה נדחתה. כמו כן נדחית בקשתה של האישה לחלוקה לא שיוויונית של הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות.

על האישה להעביר לאיש סך של 94,688 שקל לאיזון מלוא זכויותיהם. בנוסף עליה להשיב לאיש סך של 45,000 שקל בגין הערבות אותה שילם האיש על חובות האישה. סכום זה יועבר לאיש מתוך חלקה של האישה בחשבון הנאמנות. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק דין זה ועד למועד תשלומו בפועל. סכום הכסף שנמצא בחשבון הנאמנות יחולק בין הצדדים, כפי שהוריתי בסעיפים אלה, רק לאחר שיוסר חיוב, ככל שרובץ חיוב כלשהו, על חשבון

 
בנוסף פסקה כי מגיע לאישה לקבל דמי שימוש ראויים בגובה של 3,600 שקל (חצי מ-7,200 שקל) לחודש. על התקופה מחודש 11/2016 ועד לסוף שנת 2018, אשר לקראת סופה נמכר הבית. זכאות האישה לקבל דמי שימוש ראויים רק ממועד הקרע, נוכח העובדה כי עד למועד הקרע זכויות הצדדים אוזנו בחוות הדעת העדכנית, האיש לא הוכיחה כי האיש הבריח כספים משותפים לחשבונות אחרים. הבעל לשעבר ישלם לאישה על השימוש בבית 90,000 שקל.