האם שליחת תמונה אינטימית בטלפון היא בגידה? מה קבע בית המשפט

הוכחות על בגידות בדיונים בבתי הדין הרבניים יכולות לגרום לבית המשפט לקבוע חלוקה לא שוויונית של הרכוש לרעת בן או בת הזוג הבוגדים. בית הדין הרבני הגדול דן לאחרונה בערעור בסכסוך גירושין בין בני זוג על רקע חשש לבגידה וקבע כי בגידה אינה בהכרח מתבטאת בסקס. 

תחילתו של הסיפור באישה נשואה ששלחה הודעות ותמונות לגבר זר שאינו בעלה. בנוסף שלחה האישה הודעה לבעלה כי היא בוגדת בו. לפני כשנתיים הכריע בית הדין הרבני האזורי בתל אביב כי למרות ההודעות, הבעל יחויב לשלם לאשתו את מלוא כתובתה.  הבעל ערער על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול בירושלים

היחסים בין בני זוג עלו על שרטון, לאחר שהאישה שלחה הודעות ותמונות לגבר זר ובנוסף שלחה לבעלה הודעה כי היא בוגדת בו. למרות זאת, לאחר הדברים הללו שבו בני הזוג לשלום בית שנמשך כשמונה חודשים עד שנפרדו.

הנושא הגיע לפתחו של בית הדין הרבני הגדול ירושלים. הדיינים הרב דוד לאו, הרב אליעזר איגרא, והרב מיכאל עמוס ציינו כי הבעל ערער על פסק הדין של בית הדין האזורי בתל אביב שחייב אותו לשלם את מלוא כתובתה של האישה על סך 26 אלף דולר, טענתו היא כי אשתו הפסידה את הכתובה משום שתי סיבות. "התכתבות עם אדם זר שבה נאמרו דברי זימה וכן נשלחה תמונה שאינה צנועה בצורה מובהקת" וכן "הודעת 'ווטסאפ' ששלחה לו  בה כתבה כי בגדה בו".
 

האם הודעה היא בגידה?

 
השאלה בה עסק בית הדין הגדול בירושלים הייתה מהי אותה התכתבות? האם יש לראות את האישה, בגינה, רק כ'עוברת על דת', ואם כן: הרי כלל הוא שעוברת על דת אינה מאבדת כתובה ללא התראה, או שמא ב'מעשה כיעור', שלגביו נפסק כי מפסידה כתובה גם ללא התראה.

בנוסף דנו האם בנסיבות של העדר קשר מוחלט בין האישה לאותו אדם זר, כשכל הקשר הוא באמצעות האינטרנט, האם היה צריך לפסוק כי אין להגדיר את הדברים 'מעשה כיעור' - שבשלו יש לחוש שזינתה ממש, אלא אם כן מדובר באופן המוכיח שהיה פגישה והיכרות.

הדיינים ציינו כי "מוכח מההתכתבות שזו לא ההתחלה. התיאורים שהאישה מתארת בדבריה את אבריה המוצנעים מוכיחים בוודאות שהיו דברים קודם".

עם זאת הוסיפו כי גם לגבי מעשה כיעור של ממש אין זה מוסכם לגמרי שמאבדת כתובה ללא התראה. ואף שרוב הפוסקים סברו כך, מכל מקום אפשר לצרף את דעתם לסברות שנאמרו קודם כדי לקבוע שמצד מעשה כיעור אין כאן כדי הפסד כתובה.

השאלה השנייה בה עסקו הדינים במקרה שלפנינו האם מה שכתבה האישה מוכיח שבגדה בבעלה? ואם היינו מקבלים את דבריה הרי שהייתה מאבדת כתובה כפי שפסק השולחן ערוך "אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה – אין חוששין לדבר זה לאוסרה דשמא עיניה נתנה באחר, אבל איבדה כתובתה – עיקר ותוספת".

הדיינים ציינו כי "מכל מקום לגבי ממון אין צורך ב'רגליים לדבר' ומפסידה כתובה בכל מקרה, ואף שטוענת ונותנת 'אמתלא' שעשתה כן לעורר את בעלה שהזניח אותה ולא נתן לה תשומת לב, מכל מקום נפסק כי לגבי ממון לא מהניא 'אמתלא' באופן זה שהוא לאחר זמן". הדיינים בעצם אומרים כי האישה לא יכולה לטעון שהיא סתם אמרה, אם אמרה אז היא מפסידה כסף.

חזרו לשלום בית

 
הדיינים ציינו כי במקרה שלפנינו  למרות הדברים שהיו בני הזוג חזרו. "בפועל חזרו הצדדים לשלום בית ונראה שגם הבעל לא קיבל את דבריה כאמת, ואף צורת הכתיבה והמלל לכאורה מוכיחים שאין מדובר באמירה רצינית אלא דווקא באמירה של שטות מתוך קטטה".

לגבי אמירת האישה "אני בוגדת בך" ציינו הדיינים כי היא "יכולה להתפרש גם כהתנהגות כללית של בגידה ולאו דווקא שמקיימת יחסים ממש עם אחרים, ובפועל הרי יודעים אנו כי היו התכתבויות עם אחרים ואף שליחת תמונות וכל זה הוא גם בבחינת 'בגידה'.

"ואף שאין זה פשטות הלשון מכל מקום הווי ודאי חיוב בכתובה וספק הודאה לפטור. ואף שהיא אינה מפרשת את הדברים כך אלא טוענת שאין הודאתה אמת מטעם אחר, ובטעם אחר זה לא ברור שנאמנת, מכל מקום מאחר שלפנינו אין הודאה לדיבורה הרי 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' ותהיה נאמנת לומר כי הודאתה לא הייתה נכונה".
 

יש להפחית מהכתובה

הדיינים פסקו כי "למרות שמעיקר הדין לא היה מקום לפסוק שהפסדה את כתובתה, יש להפחית מכתובתה.  גם אם נאמר שדינה כעוברת על דת שצריכה התראה, הרי כבר נפסק כי בדבר ידוע ומפורסם יש לדון שאינה צריך התראה ומפסידה כתובה גם ללא התראה".

הדיינים מציינים בפסק דינם את הביקורת שיש להם על נושא ההודעות בימינו. "כבר התייחסנו בחומרה לקלות הדעת של אנשים בדורנו לעסוק בקשרים אישיים באמצעים אלקטרוניים, והדעת אינה סובלת שבן הזוג יקבל ויסכים להתנהגות זו".      

"אלא דעל צד היותר טוב נראה בנידון דידן דלא יעמידו דבריהם על דין תורה ממש, אלא דסוף סוף יעשו איזה עונש וקנס להאשה הזאת, והוא דלא יתנו לה כי אם עיקר כתובתה ולא תוספת. ובזה יווסרו כל הנשים, ובפרט בדורות אלו שבעוונותינו הרבים פרוץ מרובה על העומד. ולא תגבה כי אם עיקר כתובה מה שהכניסה לו בעת החופה".

הדיינים ציינו כי הסתפקו האם הבעל יכול להשביעה שלא זינתה, והרי בימינו מפשרים במקום שבועה. הדיינים טענו כי זה כשאין 'רגליים לדבר' והבעל בא בטענת 'שמא זינתה', שאינו יכול להשביעה. אבל במקרה שיש 'רגליים לדבר' – כמו במקרה שלנו, שהאישה התכתבה עם אדם זר ובהתכתבות נאמרו דברי זימה וכן נשלחה תמונה שאינה צנועה בצורה מובהקת – נראה שיכול להשביעה.

הדיינים קבעו כי "משעה שיצאה ההודאה מפיה הפסידה כתובתה מיד, וכי חזרה והכחישה הויא כאלו תובעתו בשטר פרוע, והוא טוען ודאי שכבר נפרעה, שצריכה להישבע על כתובתה כדין הנשבע על שטרו.

"ואין לחלק בין ראית עצם המעשה לשמיעת ההודאה, דמאי שנא, והרי כשם שאם ראה אותה אם הודית – תפסיד כתובתה, ואם הכחישה – תשבע, כך לי באם הודית ועמדה בהודאתה – תפסיד כתובתה, ואם תכחיש – תשבע".

הדיינים פסקו כי "במקרה שהאישה הודתה שזינתה אפשר להשביעה אף שחזרה בה, ובפרט אם יש 'רגליים לדבר'. והוא הדין במקרה שלפנינו, שבעיני בית הדין נראה שעל כל פנים יש מקום לומר שיש 'רגליים לדבר' לחשש זנות, יש מקום להשביעה, ולכן יש לפשר, במקום השבועה ולתת רק חלק מהכתובה.

הדיינים פסקו כי הם מקבלים את הערעור חלקית, והכתובה תעמוד על מחצית מהסכום - 13 אלף דולר.