האבא זכאי לירושה גדולה, אבל הוא נפטר - האם הילדים יקבלו במקומו?

בית המשפט המחוזי בלוד דן לאחרונה בסכסוך ירושה בין בני משפחה בשאלה מי צריך לקבל את הירושה של הדודים. בית המשפט לענייני משפחה קבע שפטירת היורש לפני מות אחיו המוריש מבטלת את צוואת האח שנערכה לטובתו, כך שילדיו אינם יכולים לתבוע את חלקו בירושה

בית המשפט המחוזי בלוד דן לאחרונה בערעור שהוגש על פסק הדין. סגנית הנשיא ורדה פלאוט, השופטת יעל מושקוביץ והשופטת צבייה גרדשטיין פפקין, קבעו כי אין לאחיינים זכאות לרשת את דודיהם לפי הצוואה.

תחילתו של הסיפור בשנת 1989 אז ערכו בני זוג צוואה הדדית במסגרתה נקבע כי יורישו  את רכושם זה לזו ובאם ילכו לעולמם יחדיו, יחולק עיזבונם בחלקים שווים; חלקו של בן הזוג יחולק לאחיו היחיד, חלקה של האישה יחולק לאחיה.

בן הזוג נפטר בסוף שנת 2016 וצוואתו קוימה ללא התנגדות. רעייתו נפטרה בשנת 2019.  אחיו של בן הזוג שעל פי הצוואה היה אמור לקבל את הירושה של אחיו באם בני הזוג היו נפטרים יחדיו, נפטר עוד לפני פטירתם של בני הזוג המנוחים בשנת 2015.

ילדיו של האח שהיה מוטב בצוואה אך נפטר לפני  כאמור, הגישו בקשה לקיום הצוואה. אך אחיה של בת הזוג המנוחה הגיש התנגדות וטען כי הוא היורש היחידי.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התנגדותו של האח וקבע כי הוא אכן היורש. בית המשפט קבע כי "לשון הצוואה ברורה, כי המנוחים ביקשו לקבוע הוראה הדדית לפיה, עם מותו של אחד יועבר כלל רכושו לאחר על מנת שיעשה בו כרצונו ורק באם ילכו לעולמם יחדיו, היינו, באותה עת, יתחלק עיזבונם בחלקים שווים, לשני אחיהם".

בית המשפט קבע כי "משלא כך היה, הרי שמלוא עיזבונו של הבעל הועבר לידי אשתו ועם מותה, למלוא עיזבונה זכאי אחיה, שהינו יורשה על פי דין". בנוסף קבע בית המשפט לענייני משפחה כי ממילא, מקום בו נפטר אביהם של המערערים לפני המנוחים, אין מעמד לילדיו, שכן בהתאם לסעיף 42 לחוק הירושה, "במידה והיורש נפטר לפני שעת זכייתו, הוראות הצוואה לטובתו מתבטלות", בנוסף, בית המשפט קבע כי אף בהתאם ללשון הצוואה את מלוא עיזבונה של המנוחה יורש אחיה.​ 
 

משפחתם היחידה

המערערים, ילדיו של אחיו של המנוח טענו כי אביהם, היה האח היחיד של בן הזוג, וכי הם היו קשורים וכי אף הם, ילדיו, היו קרובים למנוחים והיוו למעשה את משפחתם היחידה. מנגד, לטענתם, הקשר של המנוחים עם אחיה של האישה היה מרוחק, משום שהתגורר מרבית השנים בחו"ל, כמעט ולא נטל חלק בטיפול במנוחים, ולפיכך רצונם לא היה כי מלוא אין ספק כי למנוחים לא היה כל רצון שלאחר פטירתם כל רכושם יעבור אליו בלבד.

בנוסף טענו המערערים, כי אין לקבל את הטענה לפיה, ביקשו המנוחים להתייחס למצב הנדיר בו נפטרים שני המנוחים בעת ובעונה אחת, אלא יש מקום לפרש את סעיף 5 לצוואה כהוראת חלוקת העיזבון לאחר מותו של האחרון מבין בני הזוג.

המערערים טענו  כי יש להחיל את סעיף 41 לחוק הירושה, העוסק ב"יורש במקום יורש". לפי סעיף 49 לחוק הירושה, ברגע שזוכה לפי צוואה הולך לעולמו לפני המצווה, אזי צאצאיו של היורש נכנסים לנעליו ומאחר שאביהם הלך לעולמו לפני בני הזוג המנוחים הרי שילדיו  נכנסים לנעליו. 

לטענת אחיה של המנוחה לשון סעיף 5 לצוואה ברורה, והוא עוסק במקרה בו שני בני הזוג הולכים לבית עולמם יחדיו, כלומר באותה העת. אך גיסו נפטר בשנת 2016, ובשנת 2017 ניתן צו קיום צוואה בעניין עזבונו ובהתאם לסעיף 2 לצוואה רכושו הועבר לרעייתו. משכך, אביהם של המערערים אינו זוכה לפי הצוואה, וממילא אף ילדיו אינם זוכים.

בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי יש לפרש את סעיף 5 לצוואה ככזה המתייחס למותם של המנוחים בעת ובעונה אחת. בית המשפט מבסס קביעתו על אופן פירושה של צוואה בהתאם לסעיף 54 לחוק הירושה ולפיו, יש לבחון, ראשית, את לשון הצוואה ("אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה"), ובמידה שאומד דעת המצווה אינה משתמעת מתכנה של הצוואה, כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".
​
בית המשפט קבע, כי לשון הסעיף ברורה. כי יש לפרש את המילים "נפטרו מן העולם יחדיו" כפשוטן.

'ניסה למשוך את הדודה בלשונה'

בית המשפט הקשיב להקלטה שהמערערים צירפו של שיחה שניהל אחד מהם עם המנוחה, בשנת 2017 שלושה חודשים לאחר פטירתו של בעלה, דודם. בית המשפט קבע, כי בשמיעת ההקלטה הראשונה עולה כי המערער האחיין ניסה 'למשוך את הדודה בלשונה' וכי לא ניתן ללמוד מההקלטה באופן ברור מה הייתה כוונתה. בית המשפט אף נתן משקל לעובדה, כי המערער הודה בחקירתו כי הקליט את דודתו מספר פעמים, כאשר אין בפני בית המשפט את מלוא ההקלטות. בית המשפט ציין כי מההקלטה השנייה עולה, כי המנוחה סברה שלאחר מות המנוח היא יכולה לעשות במלוא הרכוש כרצונה.

​בית המשפט אף התייחס לטענות המערערים לפיהן, אין זה צודק שלא יקבלו דבר מהירושה של הדודים, לאחר שדאגו למנוחים והיו להם כמשפחה. בית המשפט קבע, כי "יש לקיים את רצון המת כפי שעולה מצוואתו ולא בהתאם להיגיון ולצדק חיצוניים ולגוף העניין כי יכול בהחלט שהמנוחים בקשו לדאוג איש לרעותו ללא התחייבויות לאחרים".
 בית המשפט לענייני משפחה קבע כי אחיה של המנוח ההוא היורש, בית המשפט ציין כי לאחר פטירת הבעל האישה ירשה את בעלה ולאחר שנפטרה אחיה הוא היורש הבלעדי במקרה שלפנינו.

האחיינים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי וטענו כי הוראת סעיף 5 לצוואה הינה הוראה פשוטה, בה רצו המנוחים כי שני אחיהם (ובמות אחיו של המנוח, ילדיו), יזכו בנתח מרכושם, ולא יעלה על הדעת כי ביקשו לנסח "צוואת רולטה" בה לא ידוע מי יקבל את רכושם לאחר מותם. בנוסף, טענו המערערים כי שגה בית המשפט משבחר לאמץ את פרשנותו הקיצונית של המשיב, לפיה, המנוחים טרחו לפנות לעורך דין על מנת להבטיח אירוע נדיר, שבו ילכו שניהם לבית עולמם בעת ובעונה אחת ולא התייחסו למקרה התדיר, שבו הולכים בני זוג לבית עולמם במועדים שונים.

כמו כן  טענו המערערים, כי קביעתו של בית המשפט לפיה חשוב היה למערערים לדאוג רק זה לזו נשללת מהעובדה, כי המנוחים בחרו להפקיד את הצוואה 18 שנים לאחר עריכתה, שכן הם עצמם בוודאי ידעו מה תוכנה ובאם דאגו רק זה לזו לא היה כל צורך בהפקדתה. המערערים גם טענו כי מקום בו לשון הצוואה אינה ברורה, שגה בית המשפט  משלא נתן משקל מכריע לראיות הקריטיות שהובאו על ידם. תצהיריו של עו"ד מרגלית והקלטות המנוחה. המערערים טענו כי ההקלטה הראשונה, בה שומעים בקולה של המנוחה, כי רצון הצדדים הייתה חלוקה שוויונית של העיזבון בין שני אחיהם הינה "ראיית זהב" ובית המשפט שגה משקבע, כי נשמע כאילו המערער "מושך" את המנוחה בלשונה. 
המערערים טענו גם  כי שגה בית המשפט כשנתן משקל להקלטה השנייה דווקא, שהוקלטה לאחר שהמנוחה הייתה מעורערת קוגניטיבית ולאחר שכבר מונה לה אפוטרופוס.
 

אחיה של המנוחה הוא היורש הבלעדי

שופטות בית המשפט המחוזי  קבעו כי  "אנו סבורות כי דין הערעור להידחות וכי יש לאמץ מסקנותיו של בית משפט לענייני משפחה כי אחיה של המנוחה הוא היורש הבלעדי.

"סבורות אנו, כפי שסבר בית המשפט לענייני משפחה, כי לשון הצוואה ברורה. אף אנו נתנו משקל ללשון סעיף 5 לצוואה, אשר נפתח במילים "אם חס וחלילה, ניפטר מן העולם יחדיו...". באם תתקבל טענת המערערים, ולפיה, סעיף זה מתייחס לחלוקת העיזבון לאחר מות שניהם מוות טבעי, לא ברור השימוש במילים "אם חס וחלילה", שהרי מותם, באם הינו מוות טבעי, הינו אירוע וודאי, ומשכך לא ברור השימוש במילה "אם". ומשעניין לנו במוות טבעי, אף אין צורך במילים "חס וחלילה" כך למשל לא נעשה שימוש במילים הללו, במסגרת סעיף 2 המתייחס למותם הטבעי של המנוחים זו אחר זה".

השופטות קבעו כי במועד פטירתה של המנוחה חלקה היה העיזבון במלואו. על פי לשון סעיף 5 חלקה אמור להיות מוקנה לאחיה, הרי שקבלת עמדת המערערים מחייבת את שינוי המלל בחלק זה של הצוואה, כך שמחצית מחלקה יועבר לאחיה, או לחילופין, כי חלקו של המנוח שהועבר אליה עם מותו "יושב" אליו ויועבר לאחיו וזאת על אף שקוימה צוואתו של המנוח ללא התנגדות.

השופטות  סגנית הנשיא ורדה פלאוט, השופטת יעל מושקוביץ והשופטת צבייה גרדשטיין פפקין ציינו גם כי הסתבר מראיות הצדדים בפני בית המשפט, כי במועד מסוים לאחר הפעלת יפוי כוח מתמשך בעניינה של המנוחה, ובשלב שבו לטענת המערערים כבר לא היתה המנוחה כשירה), ניסה המערער להחתימה, יחד עם עו"ד מרגלית, על מסמכים שונים לרבות על גבי מסמך על החלק. אף בהקלטות אין בכדי לבסס מסקנה שונה.

הטענה לפיה הייתה קרבה יתרה בין המערערים לבין המנוחים לעומת ריחוק בינם לבין המשיב, לא באה לידי ביטוי בצוואת הצדדים או בהקלטות שצירפו המערערים. ניכר, כי כל אחד מהמנוחים רצה להגן על אחיו ולדאוג לרווחתו. השופטות ציינו כי בית המשפט לענייני משפחה צדק כשקבע כי לאור הוראת סעיף 42 לחוק הירושה, אין מעמד למערערים. השופטות קבעו כי האישה ירשה את בעלה ולכן חלקה היה העיזבון המלא אותו יורש אחיה בלבד ולא גם אביהם של המערערים. השופטות ציינו כי "יתרה מכך, אף אילו נתן היה לקבל את עמדת המערערים לפיה, שני אחי המנוחים הינם יורשיהם, וכאמור – לטעמנו לא כך הם פני הדברים), הרי שלפי סעיף 42 לחוק הירושה, במידה והיורש השני נפטר לפני שעת זכייתו, הוראות הצוואה לטובתו מתבטלות ומקום בו אביהם של המערערים נפטר לפני שני המנוחים, הוראת הצוואה לטובתו, אפילו הייתה קיימת, מתבטלת, ואין כל מעמד לילדיו".

​השופטות  סגנית הנשיא ורדה פלאוט, השופטת יעל מושקוביץ והשופטת צבייה גרדשטיין פפקין ציינו כי גם לדעתם סעיף לחוק הירושה אינו חל במקרה זה,  ומשכך גם סעיף 49 לחוק הירושה אינו רלוונטי לענייננו. השופטות  קבעו כי הן דוחות את הערעור במלואו ופוסקות 20 אלף שקל דמי הוצאות.