נפצע בחופשה במלון - מה הפיצוי שקיבל?

האם כל פציעה בשטחי בית המלון תחייב את בית המלון בפיצוי האדם שנפגע? שאלה זו עלתה לדיון בתיק שנדון לאחרונה בבית המשפט השלום בראשון לציון.  אדם חולה סוכרת נכנס להתקלח באמבטיה בחדרו בבית המלון. מסיבה כלשהי הוא החליק במקלחת ונפגע. האם בית המלון התרשל וצריך לפצותו או שמא היה עליו להיזהר. 

תחילתו של הסיפור באחד מסופי השבוע של חודש מרץ 2016. התובע ורעייתו ביקרו בבית המלון מלודי של רשת "אטלס" בתל אביב. בערב שישי רחץ התובע באמבטיית המלון, ואחריו רחצה גם רעייתו באותה אמבטיה. למחרת בבוקר, ביקש התובע לשוב ולרחוץ באמבטיה. לטענתו בפעם השנייה הוא עשה שימוש בסבון נוזלי, חלף הסבון המוצק שבו עשה שימוש בערב הקודם. במהלך הרחצה, החליק התובע, נפל ונפגע.

התובע טען שמשטח האמבטיה היה בעל מקדם החלקה גבוה, וזה – בצירוף שיירי הסבון הנוזלי על רצפת האמבטיה – גרם להחלקתו. בנוסף טען כי חיפוי הקרמיקה שהודבק על הקיר הצמוד לאמבטיה היה פגום – כך שקצה אריח הקרמיקה היה חד. לטענתו לאחר החלקתו נחבט מרפקו בחיפוי זה, דבר שגרם לחתך והביא לנכותו. הנתבעת מנגד כפרה בכך שמשטח האמבטיה היה בעל מקדם החלקה גבוה, וכן בקיומו של חיפוי קרמיקה פגום, ובכך שהייתה עליה חובה להתקין ידית אחיזה באמבטיה או להציב בה שטיחון נגד החלקה.
 

 50% נכות

 
התובע נבדק על-ידי מומחה רפואי מטעמו, האורתופד ד"ר אריה אריאל, וזה קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 50%. בנוסף נבדק על-ידי מומחה רפואי מטעם הנתבעת, האורתופד, פרופ' יואל אנגל, וזה קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה של 15%.

בגלל הפער בין חוות הדעת מטעם הצדדים, השופט יוני לבני קבע כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט – האורתופד, ד"ר נחום הלפרין. בבדיקה שערך המומחה לתובע נמצאה הגבלה ביישור ובכיפוף מרפק שמאל, וכן הפרעות תחושה בזרת וקמיצה של יד שמאל. כן נמצאה במפרק צלקת לא רגישה ולא מכערת. על יסוד זה קבע המומחה לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% לפרק זמן של חודש וחצי לאחר הפגיעה, 50% לחודש נוסף ו-25% לחודש נוסף. בסיכום חוות דעתו כתב המומחה כי מצא כי קיימת הפרעה לכושר הפעילות עקב התאונה שבנדון בשיעור של 15% ועוד 5% נכות אסתטית.

כידוע, חוות הדעת של מומחה בית המשפט אינה מחייבת את בית המשפט, אשר לו שיקול הדעת אם לקבלה אם לאו. עם זאת, ככלל, יאמץ בית המשפט את חוות דעתו של המומחה מטעמו, אלא אם קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים סטייה ממנה. בנסיבות המקרה שלפנינו, הצדדים לא חלקו על חוות דעתו של מומחה בית המשפט, ומכל מקום לא ביקשו לחקור אותו או לנסות לכרסם בממצאיו. השופט לבני קבע כי הוא מאמץ את  קביעותיו של מומחה בית המשפט בנוגע לנכות הרפואית של התובע עקב האירוע.
 

 מי אשם?

התובע, טען כי בית המלון התרשל וזו הסיבה לפציעתו. הנתבעת טענה מנגד כי לא עלה בידי התובע להוכיח טענותיו העובדתיות בנוגע לאופן שבו נגרם נזקו, וממילא אין בתיאוריו כדי לבסס התרשלות. לדבריה, תיאורי התובע הם בגדר עדות יחידה, ויש להעריכה גם בשם לב להימנעותו מלהציג תמונות של הזירה – אף שהיה בידיו לעשות כן.

השופט לבני קבע כי "קיום תיעוד מזמן אמת, שנערך על-ידי עובדת המלון הכולל תלונה של התובע ובה תיאור של דבר נפילתו באמבטיה וכן עדויות התובע ורעייתו, מובילים לקביעה כי התובע אכן החליק באמבטיית המלון ונפגע".

השופט דחה את טענת התובע, כי החלקתו במלון נבעה מפגם ברצפת האמבטיה, השופט ציין כי עלה בידי התובע להוכיח כי בעת נפילתו נחבט בסף של אחת ממרצפות הקרמיקה, דבר שגרם לחתך עמוק במרפקו. למרות הכחשת הנתבעת את דבר קיומו של קצה מחודד פגום של הקרמיקה, השופט קבע שהתובע הוכיח במאזן ההסתברויות את דבר קיומו של סף חד של אריח קרמיקה שבו נחבט בעת נפילתו.

השופט ציין כי מכלול הראיות מעביר את הנטל לנתבעת. "עדות התובע, שחזר על גרסתו במספר הזדמנויות, החל ממועד הגשת התביעה. וכן של עדות רעייתו, שאף שלא ראתה את עצם הנפילה, העידה כי ראתה את הפציעה, את אופייה, את הדימום בעטיה ואת הקרמיקה המשוננת באמבטיה. בנוסף לעדותה כי כך תיאר התובע את הדברים גם בזמן אמת, והדיווח לפקידת הקבלה, שאף שנעדר התייחסות לקרמיקה, עולה ממנו בבירור דבר קיומה של פציעת חתך שנחבשה. בנוסף לתמונות המרפק של התובע המצביעות על חתך, והחומר רפואי מזמן אמת, הן מקופת החולים, הן מחדר המיון, הן מהמחלקה האורתופדית.

 "במכלול הראיות יש כדי לצלוח את נטל הבאת הראיות – המחייב את התובע להביא ראיות מספיקות – ולהעביר נטל זה, שהוא כידוע, דינאמי, אל כתפי הנתבעת".

לטענת הנתבעת, משעה שהתובע לא צירף תמונות של האמבטיה שבה נפל, ובכלל זה נמנע מלהציג תיעוד של הקרמיקה המשוננת, יש לראות בו מי שלא הביא ראיה שעשויה הייתה לפעול לטובתו, ולהניח כי לו היה עושה כן – היה הדבר פועל לחובתו.

השופט ציין כי  "אכן, אי הבאת ראיה רלוונטית המצויה בהישג יד בלי שניתן לכך הסבר סביר, תיזקף לחובת בעל דין שנמנע מלהביאה ועשויה לתמוך בבעל הדין שכנגד. אך לטענת התובע, אין לזקוף לחובתו את העובדה שלא צילם בזמן אמת את המפגע שלו טען, שכן נוכח כאביו וסבלו, דעתו לא הייתה נתונה בזמן אמת לאיסוף ראיות לצורך תביעתו.

"בנוסף, בהמשך לכך בוצע שיפוץ בחדרים, ולא ניתן עוד היה לצלם, טענה זו אינה נקייה מקשיים. גם אם ניתן לקבל כי בשעות שלאחר האירוע, עיקר מעייניו של התובע היה נתון לטיפול במצבו, תוקפו של טיעון זה נחלש בחלוף פרק זמן ארוך יותר מן האירוע".

השופט ציין כי "נראה שלא יכול להיות חולק בדבר קיומה של חובת זהירות המוטלת על מלון המארח אורחים, לבין אלה הבאים ללון בחדריו. חובה זו נובעת מהיותו של המלון בעל המקרקעין, שלו אחריות לדאוג לביטחונם של אלה שהוא מזמין לבוא בשעריו, מכוח זיקתו הקרובה לסיכונים המצויים במקרקעין ומכוח יכולתו הטובה והזולה למנעם. חובה זו נובעת גם מאופי השירות שניתן על-ידי המלון, המזמין את אורחיו להתנתק מתלאות היום-יום ומהלחץ הנלווה להם, ללון בחדריו ברוגע ולקבל ממנו את מלוא צרכיהם במשך תקופת השהות. טיבו זה של השירות מחייב את המלון לדאוג לקיומה של סביבה בטוחה שתאפשר לאורחיו לממש את חופשתם, ללא שיידרשו להיות דרוכים כל העת לשלמות גופם, וללא שייחשפו לסיכונים בלתי סבירים".
 

לא חייבים על כל נזק

השופט קבע כי למרות חובת הזהירות של המלון, "למרות זאת, עצם קיומה של חובה במישור המושגי, אין משמעה כי במישור הקונקרטי חב המלון בגין כל נזק שנגרם לאורחיו בעת שהם שוהים בחדריו. אכן, אף בעת שהם מצויים בחופשה אין האורחים רשאים לגלות פאסיביות, להסיר מגנוני הגנה, או להימנע מגילוי ערנות כלפי סיכונים טבעיים, יומיומיים ורגילים המצויים בחדר המלון".

ההבחנה בין סוגי הסיכונים אינה מוגדרת מראש, ופעמים רבות היא נגזרת מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. השופט ציטט "ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה... והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. השאלה שיש לבחנה אפוא, הינה האם מדובר בסיכון טבעי ורגיל, או בבחינת סיכון בלתי רגיל שיש למנוע".

 סיכון רגיל

 
השופט ציין כי לטענת התובע, נסיבות המקרה מצדיקות העברת נטל הראיה אל הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה. יש לדחות טענה זו.

"נפילתו של התובע התרחשה עת ששהה בתוך האמבטיה כשזו שוצפת מים. לדברי התובע, הוא החליק בשל המים וכן בשל הסבון הנוזלי שבו השתמש לראשונה באותה רחצה (בניגוד לרחצה ביום שקדם, שבו לא השתמש בסבון נוזלי ולא החליק).
השופט קבע כי "לא מצאתי כי משטח האמבטיה היה פגום או הגדיל בצורה כזו או אחרת את הסיכון להחליק. בעצם קיומם של מים וסבון במקום שבו אלה אמורים להיות, כל זאת שעה שהתובע הוא שהדליק את זרם המים והוא שנטל את הסבון הנוזלי במטרה לנקות את גופו, אין כדי להקים סיכון בלתי רגיל. החלקתו של התובע על גבי אותם מים הוא סיכון טבעי וצפוי, הגלום בעצם הימצאם של המים, סיכון שהתובע ער לו ואין בו כדי להקים לנתבעת אחריות".

 

השאלה היא האם הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה להימצאם של אמצעי בטיחות שהיה בהם כדי להפחית את ההסתברות להחלקה?

 

השופט קבע כי אמצעי זהירות ראשון שעליו מצביע התובע הוא ידית אחיזה. לדבריו, לו הייתה בנמצא  ידית שכזו, היא הייתה עשויה למנוע את החלקתו. "התקנת ידית אחיזה – כמו שימוש באמצעי זהירות פוטנציאליים אחרים, עשוי היה להפחית את הסיכון לנזק".

השופט לבני ציין כי למרות זאת "ניסיון החיים מלמד כי השימוש בידית שכזו נועד לרוב להישענות וייצוב בעת ביצוע תנועות חדות כגון מעבר מקימה לישיבה או מישיבה לקימה, וכן כניסה לאמבטיה או יציאה ממנה, פעולות שלהן פוטנציאל נפילה מוגבר. השופט קבע כי  "התובע החליק ונפל במהלך הרחצה עצמה, בלי שביצע תנועה חדה כזו או אחרת ובלי שהוכח כי לו הייתה ידית שכזו, היה אוחז בה. לא הוכח, אפוא, קיומו של קשר סיבתי בין נפילת התובע לבין היעדרה של ידית אחיזה במקום. השופט קבע כי "לא מצא כי אי הימצאות שטיחון בתוך האמבטיה עולה כדי התרשלות.

 
השופט הוסיף כי "מבין שלל טענותיו של התובע, הטענה שלה יש לייחס לטעמי את מירב המשקל היא כי הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה לתקינות חיפוי הקרמיקה של האמבטיה, דבר שהביא לכך שבאחת המרצפות נוצר קצה משונן שהתובע נחבט בו בעת נפילתו.

השופט ציין כי "ניתן לקבוע שחלק מהנזק נבע מהתרשלות הנתבעת עקב אי הקפדה על סביבת רחצה בטוחה ונקייה ממפגעים".

השופט לבני  הוסיף כי "הנכות שנקבעה לתובע מתייחסת למרפקו, אזור שבו נחבט באריח החד, ולגביו מצאתי כי הנתבעת התרשלה. הנפילה והחבטה התרחשו מידית, אחת אחרי השנייה, באופן המקים קושי של ממש להבחין בין נזק שמקורו בעצם הנפילה לנזק שמקורו במצב הקרמיקה.

השופט קבע כי "הנתבעת התרשלה בכך שלא הקפידה על סביבה בטוחה באזור האמבטיה שבה נפגע התובע, וכי התרשלותה הביאה לנזקו".
 

אשם תורם?

 
השופט ציין כי  "בצד אחריותה של הנתבעת לנזק שנגרם, לא ניתן להתעלם מתרומתו של התובע למהלך העניינים שהסתים בהחלקתו באמבטיה ובפציעתו". השופט קבע כי "התובע נפל בעת רחצה באמבטיה. כשמדובר בפעולה יומיומית שהתובע מורגל בה, ניתן לצפות שהוא יהיה מודע לסיכונים הטמונים בפעילות ויפעל באופן סביר בהתאם לתנאי השטח – על אמצעי הבטיחות הכלולים בהם ואלה שאינם כלולים בהם".

"בנוסף, רחצתו של התובע באמבטיה הייתה הפעם השנייה שבה עשה כן. קדמה לה רחצה נוספת שהתבצעה ערב אחד קודם לכן. התובע, היה ער,  למאפייני האמבטיה בחדרו ובכלל זה להיעדרה של ידית אחיזה ולהיעדרו של שטיחון.

השופט ציין כי למרות זאת, נמנע התובע מלנקוט את הזהירות המתחייבת ממצב זה. יתרה מכך, מיד לאחר האירוע, פנה התובע לדלפק הקבלה במלון והתריע על היעדרו של שטיחון החלקה. לטענת התובע, ידוע לו כי היה בידי המלון שטיחון שכזה. אם אמנם זהו מצב הדברים, לא ניתן שלא לתהות מדוע לא הקדים התובע ופנה בעניין זה לאחר הרחצה הראשונה.

בנוסף ציין השופט כי התובע סבל באותה עת ממגבלות תנועה עקב מחלת הסוכרת שבגללה הרבה להחליק. השופט קבע כי  "אף שאין בידי לקבוע כי נפילתו של התובע אירעה בעקבות אותה מגבלה, בהינתן מצבו של התובע היה עליו לנקוט זהירות יתרה, שעה שהוא ניצב במקום מחליק כדוגמת אמבטיה".  השופט קבע לתובע אשם תורם בשיעור של 30%.
 

 כמה פיצוייים?

 
השופט קבע כי בהתאם לתלושי השכר שצורפו לחומר הראיות, עמד שכרו הממוצע של התובע בשנת 2015, על 32,099 שקל בחודשים ינואר-פברואר 2016, אף זאת לפני התאונה, עמד השכר הממוצע על 29,939 שקל (59,878 שקל לחודשיים). השכר הממוצע המשוקלל, הוא, אפוא, 31,790 שקל סכום זה מציג תמונה מבוססת באופן יחסי של יכולת ההשתכרות של התובע קודם לפציעתו, הנפרשת על פני חודשים לא מעטים, ולכן יש לראות בה את בסיס שכרו של התובע לפני התאונה.

לאחר פציעתו  עמד שכרו של התובע בחודשים יולי-אוקטובר 2016, שבהם חזר לעבודה על 28,724 שקל, שכר זה משקף ירידה של כ-10% בהשוואה לשכר בתקופה שקדמה לתאונה. לאחר תקופה זו,  נעדר התובע מעבודתו למשך תשעה חודשים.

לטענת התובע, בתקופה שלאחר התאונה חל שינוי מהותי במתווה העסקתו בחברת החשמל, כך שהוא לא שימש עוד בתפקיד מחסנאי כמקודם. השופט קבע כי הפגיעה הצמיתה בכושר השתכרותו של התובע נמוכה מנכותו הרפואית ועומדת על 45% ממנה – משמע 6.75%.

השופט קבע כי  הפסדי העבר של התובע עומדים על 69,859 שקל  לאחר הצמדה ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, עומד סכום זה על 81,645 שקל ביחד עם פנסיה בשיעור של 12.5%, עומד הסכום על 91,850 שקל.

 בנוסף קבע השופט כי "לגבי ההפסד לעתיד על בסיס השכר של הוא 31,790 שקל ולאחר שערוך 35,165 שקל הרי שההפסד החודשי, בשים לב לנכות של 6.75% עומד על 2,373 שקל, כאשר  ההפסד עד גיל הפרישה עומד על 219,103 שקל ובצירוף פנסיה בשיעור של 12.5% - על 246,491 שקל.

לגבי פיצוי של עזרה לזולת מצא השופט כי יש לפסוק לטובת התובע בגין התקופה שלאחר התאונה והחודשים שלאחריה, עד לקבלת קצבת השירותים המיוחדים, סכום גלובאלי של 7,500 שקל. התובע לא הציג נתונים על הוצאות רפואיות ולכן השופט לא פסק לו פיצוי בסעיף זה בסעיף נסיעות ניתן לו פיצוי של 3,000 שקל. לגבי פיצויים על כאביו של התובע קבע השופט כי "התובע זכאי לפיצוי בראש נזק זה בסכום של 78,000 שקל.

 
השופט קיבל את התביעה באופן חלקי ופסק כי בית המלון ישלם לתובע דין סכום כולל של 301,938 שקל (70% מסך סכום הפיצוי בשל אשם תורם), בתוספת שכר טרחת עו"ד בסכום של 58,000 שקל, ובסך הכל כ-360 אלף שקל