הרופא לא הסביר על כל הסכנות בניתוח? יכול להיות שמגיע לך פיצוי
בבית המשפט השלום בחיפה הוכרע לאחרונה תיק שבמרכזו תביעה לרשלנות רפואית על ניתוח שהתרחש לפני 16 שנים. נער שלקה בתסמונת פרתס עבר ניתוח, ממנו יצא לטענתו במצב גרוע יותר. הנער טען כי בית החולים התרשל ולא התריע לו ולהוריו על כל הסיכונים.
תחילתו של הסיפור בשנת 2007. התובע, יליד שנת 1992 בן 31, תבע את המדינה, בתור הבעלים והמפעילה של בית החולים איכילוב, על שם סוראסקי וכן בית החולים לילדים על שם דנה בגין ניתוח שעבר בבית החולים דנה בשנת 2007 בעת שהיה בן 15.
לטענת התובע, הניתוח גרם לו למגבלות רפואיות ותפקודיות קשות שלא סבל מהן לפני הניתוח, וביניהם: כאבים קשים במפשעה ובירך מימין, הגבלה קשה ומשמעותית בתנועות מפרק ירך ימין, עיוות וסטייה קשות של הרגל ושל כף הרגל כלפי חוץ, וכן צליעה קשה ברגל ימין ומגבלות קשות בישיבה, בעמידה, בהליכה ובכל פעולה הכרוכה בהפעלת מפרק ירך ימין. התובע טוען כי הצוות הרפואי של הנתבעת התרשל הן בקבלת החלטה חפוזה לנתח אותו מבלי למצות את האופציה של טיפול שמרני והן בביצוע הניתוח עצמו.
- כל הכותרות
בנוסף לטענת הרשלנות, טוען התובע להעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה שכן הנתבעת והצוות הרפואי מטעמה התרשלו במסירת מידע חיוני לו ובעיקר להוריו, לאור העובדה שהוא היה רק בן 15 בעת הניתוח, ביחס לסכנות והסיבוכים האפשריים והצפויים בניתוח וכן ההסתברות להתרחשותם. עוד טען התובע כי לא מסרו להוריו מידע בדבר טיפולים רפואיים חלופיים ובדבר הסיכונים הכרוכים בחלופה של אי ביצוע הניתוח על מנת שיוכלו לשקול באופן עצמאי ובהבנה מלאה את רצונם בניתוח. לטענת התובע אילו המידע באשר לבעיות הרפואיות מהן הוא סובל כיום, שהן תוצאת הניתוח, היו מוסברות להוריו, הוריו לא היו מסכימים לביצוע הניתוח.
קשר סיבתי
התובע עתר כי בית המשפט יקבע שיש קשר סיבתי בין נכותו כיום, לרשלנות הצוות הרפואי וכן להפרת חובת הגילוי והיידוע, ולחלופין, ככל שבית המשפט לא יקבל את טענתו זו, מבקש התובע לחייב את הנתבעת בפיצוי משמעותי בגין הפגיעה באוטונומיה.
הנתבעת טענה כי הניתוח שהוצע לתובעים הוא הניתוח המקובל במצבו של התובע בעת ביצועו, וכי הניתוח בוצע כהלכה וההחלטה לבצע את הניתוח התקבלה לאחר שהורי התובע קיבלו הסברים מפורטים באשר לאלטרנטיבות הטיפוליות והסיכונים הכרוכים בו.
עוד טענה הנתבעת כי הטיפול הרפואי שניתן לתובע היה נכון על פי אמות המידה המקובלות, וכי התקיים ייעוץ ודיון בשאלת ההצדקה לניתוח לעומת אופציות טיפוליות אחרות, והיתה אינדיקציה לביצוע הניתוח והניתוח בוצע כהלכה, בידיים מקצועיות ומיומנות ובמעקב אחראי העומד בכל סטנדרט רפואי בארץ ובעולם.
האם בית החולים התרשל?
לטענת התובע, הצוות הרפואי של הנתבעת התרשל הן בקבלת החלטה חפוזה לבצע ניתוח מבלי שמוצתה האפשרות של הטיפול השמרני והן בעצם ביצוע הניתוח שהרע את מצבו של התובע. התובע צרף חוות דעת של ד"ר יון (ז"ל) אשר קבע כי "ההחלטה לנתח לאחר 10 ימים של כאב, בניגוד להמלצתו של ד"ר אנג'ל שטיפל בו משך שנים נראית חפוזה. ממצאי הבדיקות לא חייבו ניתוח מידי. היה מקום לתת הזדמנות לטיפול שמרני שצלח בעבר ולדחות את הטיפול הניתוחי, ככל שיידרש, לשלב שלאחר מיצוי הטיפול השמרני וסיום הליך הגדילה והריפוי הטבעי של צוואר הירך".
כמו כן קבע ד"ר יון בחוות דעתו כי הניתוח לא עמד בסטדנדרט הרפואי המקובל. לטענתו, "דוח הניתוח אינו מפורט דיו, הוא נמשך שעה ו-55 דקות כולו, זמן קצר לחלוטין לניתוח כה מסובך. העובדה שתוצאת הניתוח היא גרועה והנער יצא ממנו הרבה יותר גרוע ממה שנכנס אליו מדברות בעדה. הקיצור המשמעותי בגפה והזווית הפתולוגית מראות שהניתוח בוצע בחוסר מקצועיות ושלא בהתאם לסטנדרט הרפואי המקובל".
הנתבעת טענה כי הניתוח היה הטיפול הנכון באותה עת וכי בוצע כהלכה על חוות דעתו של ד"ר שטרית.
מחלת הפרתס היא מחלת ראש הירך בילדים הנגרמת עקב הפרעה באספקת הדם לראש הירך. על פי ד"ר שטרית, אחת הבעיות במחלת הפרתס היא שהעיוות בראש הירך עלול ליצור ציר תנועה פתולוגי במפרק, וזאת עקב העובדה שראש הירך הרך נדחס על ידי קצה המרחשת והתוצאה היא הגבלה ניכרת בתנועה בנוסף לכאב וצליעה.
הדרגה החמורה ביותר
פרופ' יונה קוסאשוילי, אשר מונה כמומחה בית המשפט, ציין כי "התובע סיפר כי הוא אובחן כסובל ממחלת פרתס בעת שאושפז עקב צליעה בבית חולים "כרמל" בחיפה בשנת 2000 במועד זה הוא היה בן 8 שנים והוא טופל על ידי טיפול שמרני אשר כלל הימנעות בדריכה על רגל ימין, מחוך פישוק ייעודי וכן פיזיותרפיה.
פרופ' קוסשוילי קבע כי בשנת 2007 בוצע דיון מחלקתי במחלקה לאורתופדיה בביה"ח דנה במהלכו צוינו הממצאים שנרשמו עד אז. הגבלה בטווח התנועה, קיצור הרגל וכן נמצא כי אין התאמה טובה בין ראש הירך לאצטבולום.
הממצאים הללו, לדעתו של פרו' קוסשוילי הביאו את חומרת מחלת הפרתס אצל התובע לדרגה 5 מתוך 5 שהיא הדרגה החמורה ביותר. בנוסף טען המומחה כי בסיום הדיון מצוין כי הוסברו אופציות ניתוחיות והומלץ על ניתוח.
בסיכום חוות דעתו קבע פרופ' קוסאשוילי כי למרות שהיתה מחלוקת בין ד"ר אנג'ל, הרופא המטפל עד אותה עת בתובע, ובין האורתופדים בביה"ח דנה, הרי בחירת הרופאים בהמלצה על הניתוח היתה בהתאם למצבו הרפואי של התובע ותאמה את האמור בספרות.
"קביעתו הלא מבוססת וההיפותטית של ד"ר יון כי טיפול שמרני במחלה ללא התערבות כירורגית היה מביא למגבלה קלה בפעולתו הינה יותר משאלת לב מאשר קביעה מבוססת והינה היפותטית לגמרי מכיוון שאינה עומדת במבחן הספרות המדעית".
פרופ' קוסאשוילי העיד במשפט כי החלופה הניתוחית שהומלצה ונערכה על ידי הרופאים היתה כנראה החלופה הטובה יותר, במצבו של התובע בשנת 2007. כמו כן העיד כי הניתוח שבוצע הוא הניתוח המקובל במצב הרפואי של התובע.
לא הייתה רשלנות רפואית
השופטת אפרת קריב אימצה את חוות דעתו של מומחה בית המשפט וקבעה כי ההחלטה על ביצוע הניתוח לא הייתה כתוצאה מרשלנות. "הבחירה במהלך הניתוחי על ידי צוות המחלקה האורתופדית לא היתה רשלנית או חפוזה וכי מצבו של התובע חייב כנראה טיפול ניתוחי.
השופטת דנה בנוסף בטענת התובע, הנסמכת על חוות דעתו של ד"ר יון, כי הניתוח עצמו בוצע באופן רשלני. משום שלאחר הניתוח, רגל ימין וכף הרגל נוטות כלפי חוץ, כאשר הטיית כף הרגל כלפי חוץ והעדר רוטציה פנימית לא היו קיימות לפני הניתוח.
התובע טוען כי הרוטציה החיצונית של הרגל וחוסר היכולת לבצע רוטציה פנימית נגרמו מכשל בביצוע הניתוח. התובע מפנה בסיכומיו גם לדברי הרופאים המנתחים - ד"ר יניב וד"ר שגב אשר אישרו כי לפי מהלך הניתוח, לא היה אמור להיות סיבוב חיצוני. התובע טוען כי מצב זה נגרם בשל חיתוך לא נכון של ראש הירך או חיבור לא נכון של ראש הירך למרחשת.
השופטת ציינה כי פרופ' קוסאשוילי קבע בחוות דעתו כי הניתוח בוצע כהלכה וכי לא היתה רשלנות באופן ביצועו. השופטת קריב קבעה כי לאור האמור בחוות דעתו של מומחה בית המשפט, היא דוחה את טענת התובע לרשלנות בבחירת הטיפול ואת טענתו כי הניתוח בוצע באופן רשלני.
"פרופ' קוסאשוילי, הסביר באופן ברור הן את הצורך הרפואי בניתוח שבוצע ויתרונו על חלופות טיפול אחרות והן את העובדה שלמרות שהתובע יצא מהניתוח כאשר הוא סובל מסיבוב של רגל ימין בזווית חיצונית, אין מדובר ברשלנות בביצוע הניתוח אלא בסיבוך כירורגי".
לא הסכים לניתוח
השופטת קריב ציינה כי התובע גם טען כי הנתבעת והצוות הרפואי מטעמה התרשלו במסירת מידע חיוני לו ולהוריו ביחס לסכנות והסיבוכים הצפויים בניתוח וההסתברות להתרחשותם וכן לא מסרו מידע ביחס לניתוח ולסכנות הכלליות והמיוחדות הכרוכות בו כפי שרופאים סבירים ומיומנים היו מוסרים לחולה בטרם ניתוח.
על פי הפסיקה, כאשר על בית המשפט לבחון את שאלת ההסכמה מדעת, יש לבחון את הקשר הסיבתי על רקע מידת הפגיעה ברצונו האוטונומי של החולה ושלילת יכולתו להחליט כי אינו מעוניין בטיפול הרפואי.
המבחן לעניין זה יהיה אם החולה היה מקבל על עצמו מרצון את הטיפול המוצע אילו קיבל את המידע המלא
התובע טען כי לא נמסר לו ולהוריו כי הוא ייוותר לאחר הניתוח עם קיצור של 3 – 4 ס"מ ברגל ימין, עם חיבור גרוע של מפרק הירך, עם הגבלה קשה בתנועות מפרק ירך ימין, כאבים במפשעה וסטייה של הרגל וכף הרגל כלפי חוץ וכן עם צליעה קשה. לטענת התובע, אילו מידע זה היה נמסר להוריו והיה מובהר להם כי קיים סיכון כי ייוותר עם המגבלות הקשות הללו, לא היו מסכימים לביצוע הניתוח.
אביו של התובע העיד כי כאשר הגיע עם בנו לפרופ' וינטראוב, הוא המליץ על ביצוע הניתוח אבל לא הסביר לו מהם הסיכונים והסיכויים בניתוח. לטענת הנתבעת, לתובע והוריו הוסברו הסיכויים והסיכונים בניתוח הן בשלב בו התובע היה בביקורות ובדיקות במרפאה והן יומיים לפני הניתוח בעת שחתמו על טופס ההסכמה לניתוח. בנוסף טענה הנתבעת כי בוצע דיון מחלקתי בה הומלץ על הניתוח.
לא זוכר
אביו של התובע העיד כי אינו זוכר שהשתתף בדיון עם מספר רופאים לפני הניתוח. כשנשאל ד"ר יניב אחד מהרופאים בחקירה נגדית כיצד ניתן לדעת שאכן נוהל דיון מחלקתי ענה כי כיוון שמצוינת האות "ד'" ברשומה הרפואית, משמע שהיה דיון.
עם זאת, העיד ד"ר יניב כי לא מצוינים רופאים אחרים שהיו באותו דיון, ושאפשר שהוא עצמו התלבט בין חלופות שונות. ד"ר שגב, שביצע את הניתוח העיד כי בדרך כלל לפני ניתוחים נעשה דיון במחלקה, אולם עקב חלוף השנים, לא יכול היה להיות בטוח מי השתתף בדיון זה.
כאשר נשאל ד"ר יניב היכן כתוב ברשומה הרפואית בפברואר או מרץ כי האפשרויות הוצגו להורים או כי הוסברו להם, העיד ד"ר יניב כי אין לכך עדות ברשומה אולם הנוהג היה להסביר למשפחה את האפשרויות וכן את הסיכונים והסיכויים, ולשלוח אותם הביתה כדי שיחשבו על הדברים ואז שישלחו טופס הסכמה לניתוח וכי הרישום לגבי ההסבר מופיע ברשומה הרפואית לפני הניתוח.
מומחה בית המשפט, פרופ' קוסאשוילי נשאל בעדותו מה צריך להסביר למשפחת חולה שאמור לעבור ניתוח מסוג זה וענה כי "אני חושב שהדרך להציג לחולים ולמשפחות שלהם את הסיטואציה היא דרך של מאד אינדיבידואלית תלויה ברופאים, בצוותים. יש היקף מאד גדול של סיבוכים שיכולים לקרות בסיטואציות ומקיפים אותם, לאור זה שראיתי את הרשומה הרפואית שנכתב בתיק שלו, עולה על פניו שהסבירו והקיפו את הסיבוכים האפשריים ואת הדברים".
השופטת ציינה כי "התובע ואביו לא זכרו כי הוסברו להם סיכונים וסיכויים לפני הניתוח, גם ד"ר יניב לא יכול היה לזכור, חמש עשרה שנים לאחר הניתוח מה בדיוק הסביר להורי התובע וסמך עדותו על הרשומה הרפואית ועל נהלי המחלקה באשר להסברים לחולים ומשפחותיהם.
חתימה לא מספיקה
<
על פי הפסיקה, החתמת המטופל, או במקרה זה אפוטרופסיו על טופס הסכמה אינה כשלעצמה תנאי מספיק לקיומה של 'הסכמה מדעת'. "הכלל הוא כי לשם קביעת היקף המידע שחובה על הרופא למסור למטופלו נעשה שימוש במבחן אובייקטיבי. על הרופא למסור למטופל את כל המידע שאדם סביר היה נדרש לו כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע
השופטת קריב קבעה כי היא מאמינה "לתובע ואביו שאינם זוכרים, כיום, חמש עשרה שנים לאחר הניתוח, שהוסברו להם הסיכונים והסיבוכים האפשריים בניתוח, אולם הרשומה הרפואית ונהלי המחלקה, לרבות הנוהל לפיו החולה ומשפחתו אינם נותנים הסכמתם לניתוח במהלך האשפוז, אלא נדרשים לשקול זאת לאחר השחרור ולשלוח מכתב בעניין זה, מצביעים על כך שאכן הוסברו סיכונים וסיבוכים אפשריים.
"התובע היה בטיפול במשך חצי שנה במחלקה לאורתופדיה עובר לניתוח. במחצית השנה הזו התובע עבר בדיקות הדמייה ופגישות ייעוץ עם ד"ר יניב כאשר מטרת הבדיקות והייעוץ היה לבחון את האפשרויות העומדות בפני התובע לטיפול במחלת הפרתס ממנה הוא סובל ובעיקר לבחון את האפשרות לניתוח שבוצע.
השופטת דחתה את טענת התובע להיעדר הסכמה. "איני מקבלת את טענת התובע באשר להיעדר הסכמה מדעת, שכן על פי הרשומה הרפואית, נראה כי הוסברו לתובע הסיכונים שטומן בחובו הניתוח וכמו כן מלוח הזמנים עולה כי לתובע היה זמן להתייעץ ולבחון את האפשרות של הניתוח שהוצע לו".
עם זאת, מהעדויות שנשמעו בפני ומהרשומה הרפואית, איני יכולה לקבוע באופן חד משמעי כי הוסבר להורי התובע שהניתוח יכול רק להוריד את הכאבים וכי לא ניתן לצפות את תוצאותיו, הן לגבי תפקוד הרגל והן לגבי מנח הרגל לאחר הניתוח.
למרות זאת קבעה השופטת כי "לא ניתן לקבוע שיש קשר סיבתי בין העובדה שאפשר שהדברים לא הוסברו באופן האמור, אם כי נראה שהוסברו באופנים אחרים, לבין בחירה אפשרית של הורי התובע שלא יעבור את הניתוח כלל, שכן עיקר מטרת הניתוח היתה הקלת הכאבים ו"קניית זמן" עד הצורך בניתוח החלפת מפרק הירך.
השופטת דחתה את הטענה להסכמה שלא מדעת. "שתי המטרות הללו הושגו, על פי חוות דעתו של פרופ' קוסאשוילי. הניתוח בוצע שמונה חודשים לאחר הרעת מצבו של התובע ולאחר שניתן להורי התובע זמן רב לשקול את האפשרויות העומדות בפניהם. הן בשל כך והן בשל העובדה שהניתוח השיג את מטרותיו ואף שינה את דרגת חומרת המחלה מדרגה חמש לדרגה ארבע, ובשל הסבריו של פרופ' קוסשוילי לפיהם לא היתה חלופה אמיתית אחרת לשיפור המצב, אין מקום לקבוע קשר סיבתי בין הספק שהתעורר בי באשר לאופן ההסבר לבין עצם הבחירה בביצוע הניתוח".
פגיעה באוטונומיה
השופטת ציינה כי לטענת התובע, ככל שייקבע כי אין קשר סיבתי בין המידע שלא נמסר לו ובין בחירתו לבצע את הניתוח, יש לפצותו בגין הפגיעה באוטונומיה. התובע ואביו העידו בפני כי הרופאים לא הסבירו להם שאפשר והניתוח לא יצליח וכי אפשר שהתובע יצא מהניתוח במצב גרוע יותר מאשר נכנס אליו.
השופטת ציינה כי "ד"ר יניב העיד כי באשר לקיצור הרגל ובאשר למנח הרגל, לא ניתנו הסברים שכן לא ניתן לצפות את התוצאות הללו, זאת בניגוד לאמור ברשומה הרפואית באשר ל"שינוי עמדה", אולם משהעיד ד"ר יניב כי לא ניתנו הסברים לעניין זה כיוון שלא ניתן לצפות את התוצאות הללו, המסקנה היא כי אפשר שהוסברו סיכונים כלליים באשר לשינוי עמדה אפשרי של פרק הירך עקב הניתוח ולא הוסבר באופן מדויק כי עשויה להיות רוטציה פנימה או החוצה של הירך".
השופטת קבעה כי "איני יכולה לקבוע באופן חד משמעי כי הוסבר להורי התובע שהניתוח יכול רק להוריד את הכאבים וכי לא ניתן לצפות את תוצאותיו, הן לגבי תפקוד הרגל והן לגבי המנח, ובד בבד קבעתי כי לא הוכח שהורי התובע היו מקבלים החלטה שונה ככל שהדברים היו מוסברים להם באופן הזה".
השופטת ציטטה בפסק הדין ממאמרו "סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה" של השופט עמית. "הפגיעה באוטונומיה נובעת אפוא מהיעדר הסכמה מדעת, ובהקשר של רשלנות רפואית, רק בהיעדר הסכמה מדעת עקב הפרה של חובת הגילוי מצד הרופא, יכולה להישמע טענה לפגיעה באוטונומיה. הזכות לאוטונומיה היא זכותו של אדם לשלוט בסיפור חייו, זכותו להפעיל את כוח הבחירה לשם קבלת החלטה מושכלת על פי המידע המלא שצריך להיות מובא בפניו.
"גם בהנחה שהוכח במאזן הסתברויות כי התובע היה מסכים לטיפול אילו נמסר לו המידע הנדרש, ניתן לפסוק לזכותו פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה. על פי דוקטרינה זו, אין צורך להוכיח קשר סיבתי בין הפרתה של חובת הגילוי לבין החלטת התובע להסכים לטיפול שהביא לנזקו".
השופטת קבעה כי "הורי התובע לא הבינו באופן מלא את כל הסיכונים הטמונים בניתוח באשר לזווית ההליכה וכי לא הוסבר להם באופן שבו ניתן היה להבין בצורה חד משמעית כי לא ניתן לצפות את תוצאות הניתוח. בנוסף ד"ר יניב העיד כי לא ניתן לצפות מה יהיה מנח הרגל בתום הניתוח - בין אם בסיבוב חיצוני או פנימי וכיוון שלא ניתן לצפות זאת, העניין לא מוסבר מעבר לסיכונים הכלליים".
השופטת קבעה כי לא הוצגה בפני הורי התובע האפשרות שרגלו של התובע תהיה במנח חיצוני לאחר הניתוח. ובכך, יש פגיעה באוטונומיה של התובע. משלא הוסבר לו, נגרם לתובע והוריו סוג של נזק נפשי ועוגמת נפש המהווה למעשה את בסיס הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.
השוטפת קריב פסקה כי היא מקבלת את הטענה בגין פגיעה באוטונומיה ופוסקת כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 150,000 שקל בגין הפגיעה באוטונומיה וכן להשיב לתובע את הוצאות ניהול המשפט לרבות עלות חוות הדעת ושכר טרחת עו"ד.
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
