יחסים פתוחים? זהירות. זה עלול לעלות לך ביוקר

חוק הירושה בנוגע לכללים של בני זוג במקרה של פטירת בן זוגם ידועים. החוק מאוד ברור בנושא זה. במקרה בו  למנוח יש הורים או ילדים, בן הזוג זכאי למחצית מנכסי בן זוגו. אלא אם כן יש צוואה שקובעת אחרת. ידועים בציבור לעניין ירושות זכאים לעיזבון בן זוגם כאילו היו נשואים כדין, אבל מה קורה במקרה בו בני זוג היו במערכת יחסים פתוחה, ולאישה היה בן זוג נוסף? 

האם גם במקרה כזה הידועה בציבור תוכל לדרוש את זכויותיה בעיזבון בן זוגה, או שמא יחסים פתוחים בין 'ידועים בציבור', משמעותם הפסד כספי במקרה בו אחד מהם נפטר כאשר לא ציווה במפורש על מתן עיזבונו לבת זוגתו.

תחילתו של הסיפור בבני זוג שניהלו מערכת יחסים והיו ידועים בציבור במשך 17 שנים, כך לטענת בת הזוג. התובעת, בת 56, טענה כי הייתה הידועה בציבור של המנוח ב-17 השנים האחרונות לחייו ועד לפטירתו לפני ארבע שנים. במסגרת הקשר הביאו בת לעולם, כיום בת 19, המתגוררת עם התובעת. לתובעת דירה בעיר אשקלון מהתקופה עוד לפני שהכירה את המנוח. למנוח הייתה דירה בפתח תקווה, סמוך למקום עבודתו בשדה התעופה עוד טרם הכיר את התובעת.

למנוח הייתה קרן פעילה בחברת הביטוח מבטחים. התובעת הגישה לחברת הביטוח תביעה להכיר בה כידועה בציבור של המנוח לשם קבלת הכספים. הנתבעת דחתה את תביעתה, אז הגישה התובעת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. התובעת טענה כי הם ניהלו מערכת יחסים פתוחה, היות שהתובעת חוותה גירושים קודמים קשים ורצתה לחוש "חופשיה".

לדבריה, הם לא נישאו זה לזו, אך התובעת ובתם המשותפת היו כל עולמו של המנוח, הם גרו יחד וניהלו משק בית משותף כאשר המנוח נכנע לבקשתה של התובעת, הבין את העבר ואת חששותיה והסכים למערכת יחסים פתוחה ומכילה. התובעת טענה, כי בני הזוג הגדירו את יחסיהם כמערכת יחסים פתוחה, אך גם הגדירו עצמם כידועים בציבור, וכך גם ראה אותם הציבור.

כמו כן טענה התובעת כי מלבד המנוח לא היה לה ידוע בציבור נוסף, הוא היחיד שגר עמה תחת קורת גג אחת והיחיד שהיה שותף מלא בניהול משק בית משותף. לטענתה גם המנוח לא גר עם אף אישה אחרת, הוא ראה בתובעת כידועתו בציבור, משפחתו היחידה וכך נהג עד יום מותו. עוד טענה כי היא זו שמקיימת עבור המנוח את האזכרות, ודאגה לסידורי הקבורה והשבעה.

לטענתה היו לשניים הוצאות משותפות, בילויים משותפים, קשר טלפוני יום יומי ואף נסיעות לחו"ל. לדבריה, היחסים הפתוחים שניהלו השניים אינם אמורים להשפיע על זכאותה לזכויות מכוח הפוליסה והם אינם פוגעים בעצם היות בני הזוג ידועים בציבור.
 

 לא התגוררו באותה הכתובת

 
חברת הביטוח מבטחים, הנתבעת, טענה כי בהתאם לרישומי משרד הפנים התגוררו התובעת והמנוח בכתובות שונות וכך אף מופיע בכל הרישומים הפורמאליים, בתעודה שהנפיקה מד"א, בתלושי השכר של המנוח ובפירוט כרטיסי האשראי ואפילו בתביעה שהגישה התובעת לתשלום קצבת שאירים בה ציינה כי כתובת המנוח הייתה בתל אביב. הנתבעת טוענת, כי רישום מען במרשם האוכלוסין הוא ראיה לכאורה לנכונות הרשום בו. עוד טוענת הנתבעת, כי על פי עדויות שהביאה ואף על פי תעודת הפטירה עולה כי המנוח התגורר בפתח תקווה בעוד התובעת מתגוררת באשקלון.

הנתבעת גם טענה כי התובעת לא הציגה ראיות המצביעות על שיתוף כלכלי בינה לבין המנוח, לא הציגה ראיות כי המנוח שילם חשבונות עבור דירת התובעת ולאור העובדה שלמנוח ולתובעת בת משותפת, גם אם הייתה תמיכה כלכלית כלשהי, הרי שהיא נובעת מעובדה זו.

לטענת חברת הביטוח, אין כל ראיה שהמנוח ראה בתובעת כידועתו בציבור וכמשפחתו היחידה שכן על פי צו הירושה של המנוח בתו היא היורשת היחידה ולתובעת אין כל זכר בצו הירושה.

בנוסף טענה חברת הביטוח כי לתובעת היה בן זוג נוסף וזאת בשנים שבהן לטענתה ניהלה משק בית וחיים משותפים עם המנוח. מעדויות והתמונות עולה כי הקשר בין התובעת לבין בן הזוג הנוסף היה אינטנסיבי וכלל בילויים, אירוח ביתי ואף ברכות אהבה שהתובעת נהגה לשלוח לו לעמוד הפייסבוק, וזאת בניגוד לעמוד הפייסבוק של המנוח שם אין זכר לתמונות מבילויים משותפים או לגילויי אהבה בין השניים.

כמו כן טענה הנתבעת כי לא היו מגורים רצופים של המנוח עם התובעת ובגרסת התובעת חלו שינויים בעניין זה. עוד היא מציינת, כי המנוח נפטר בדירתו שם שהה בגפו. בנוסף, טענה הנתבעת כי התובעת אינה עומדת בגדרי התקנון כאלמנת מבוטח כאשר הנתבעת מחויבת לפעול על פי התקנון וכי בשל כך ובשל סתירות שנפלו בגרסת התובעת, יש לדחות את התביעה.
 

 בת זוג ביום מותו

 
תקנון חברת הביטוח מבטחים קובע כי "אלמנת מבוטח – בת זוגו של מבוטח ביום בו נפטר, ובלבד שגרה עימו במשך שנה אחת רצופה עד לאותו המועד או שגרה עימו באותו המועד ויש להם ילד משותף. לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב המבוטח בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת"

בתקנון חברת הביטוח בת זוג היא או אשתו של מבוטח או פסיונר או מי שהוכרה כידועה בציבור של מבוטח או פנסיונר, בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך".

השופטת יעל אנגלברג שהם ציינה כי לפי הפסיקה, ההגדרה בחוק להבטחת הכנסה הרחיבה את הגדרה של "בני זוג" גם על איש ואישה שאינם נשואים זה לזו ובלבד שמתקיימים בהם המרכיבים המגלמים תא משפחתי, כלומר חיי משפחה ומשק בית משותף".

בפסיקה נקבע כי יש  "שני יסודות, חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה. בכך נבדל הקשר הזה מחיי פילגשות, למשל.

"היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים והאישה משמשת לו עקרת בית".

השופטת ציינה כי עלינו לבחון האם מתקיימים בבן זוג התכונות הדרושות על מנת להגדירו כידוע בציבור. יש לבחון האם התנהלו המנוח והתובעת כבני זוג וניהלו חיי משפחה ומשק בית משותף.
 

הבן העיד כי גרו יחדיו אך הוא בחו"ל בכלל

 השופטת אנגלברג שהם קבעה כי "אין מחלוקת כי בין התובעת למנוח שררה מערכת יחסים במשך שנים רבות. אין גם חולק כי לשניים בת משותפת המתגוררת עם התובעת. אלא שעל מנת שהתובעת תוכר כידועה בציבור צריכה להתקיים מערכת יחסים הכוללת יסוד של ניהול משק בית משותף וחיים אינטימיים כבעל ואישה המושתתים על יחסי חיבה, מסירות ונאמנות המצביעים על קשירת גורל זה בזה".

השופטת החליטה לדחות את התביעה וקבעה כי "התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי בינה לבין המנוח נתקיימו יחסים של ידועים בציבור".

בנוסף צינה השופטת  כי התובעת העידה, כי כל אחד מהם החזיק בדירה בבעלותו כאשר דירתה באשקלון ודירת המנוח בפתח תקווה. משנשאלה התובעת היכן היה מרכז חייו של המנוח השיבה: "אצלנו. אצלי בבית". עוד הוסיפה כי המנוח כמעט לא לן בביתו בפתח תקווה אלא היה שוהה בביתה כל השבוע. לאחר שעומתה התובעת עם האמור בתצהירה, על פיו המנוח התגורר אצלה פעמיים עד שלוש בשבוע ובסופי שבוע, טענה כי כאשר מצבה של אמו התדרדר והיא עברה להתגורר בבית אבות הוא שהה יותר בפתח תקווה על מנת לתת לה מענה.

 השופטת ציינה כי בהתאם לרישומי משרד הפנים, למנוח ולתובעת כתובות שונות כאשר כתובתו של המנוח היא בתל אביב כשלמעשה הוא החזיק בדירה בפתח תקווה ואילו התובעת מתגוררת באשקלון. בכל הרישומים הרשמיים מצוין כי כתובתו של המנוח היא בתל אביב, וזו אף הכתובת שהתובעת עצמה ציינה בפרטי המבוטח במסגרת בקשתה לתשלום קצבת שאירים.

התובעת טענה כי המנוח לא טרח לשנות את כתובת בית הוריו בתל אביב אף לדירתו בפתח תקווה ועל כן אין לייחס כל חשיבות לענין הכתובת הרשומה. למרות זאת, בבקשה שהגישה התובעת לנתבעת לקבלת קצבת שארים ציינה התובעת עצמה ככתובתו של המנוח את הכתובת בתל אביב ובסעיף הנוגע לפרטי בן הזוג, מחקה בקו את הסעיף כולו כאשר בהמשך ציינה רק את פרטי הבת המשותפת.

בנה של התובעת תמך בטענתה כי המנוח התגורר מרבית הזמן באשקלון אלא שהתברר כי בשנה וחצי האחרונות קודם לפטירת המנוח, הבן כלל לא שהה בארץ.
 

 הגיעה  רק למחרת פטירתו לדירתו

השופטת  אנגלברג שהם קבעה כי  "טענת התובעת שהמנוח לן בביתה כמעט מידי לילה אינה מעוגנת בראיות ואף סותרת את הצהרתה שלה בתצהירה הראשון עת טענה כי לן רק 2-3 פעמים בשבוע בביתה באשקלון".

השופטת קבעה כי המנוח נפטר בדירתו בפתח תקווה כאשר לטענת התובעת ניסתה להתקשר עם המנוח כשלדבריה שוחחה איתו כשעתיים לפני פטירתו. אולם, משלא ענה ביקשה לטענתה מאחד מחבריו לגשת לראות מה קורה. מהעדויות עולה כי המנוח נפטר מדום לב כאשר שהה לבדו בדירה, וכי התובעת הגיעה למקום למחרת בבוקר, אך לא היה בידיה מפתח ומכבי האש פרצו לדירה וגילו את המנוח ללא רוח חיים.

השופטת ציינה כי "לבני הזוג לא היה חשבון בנק משותף, בנוסף התובעת הודתה, כי היא לא שילמה את חשבונות הדירה של המנוח בפתח תקווה בטענה כי הוא כלכל ופרנס אותה ואת בתם,  רכש עבורה רכב ושילם את חשבונותיה, אך לא הציגה ראיות לכך.

השופטת ציינה בנוסף כי צו הירושה שניתן קבע כי הבת היא היורשת היחידה של המנוח וכי המנוח בחר שלא להבטיח את זכויותיה של התובעת ברכושו או להבטיח את זכויותיה לעת זקנה. כמו כן ציינה השופטת כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי ניתן לראות בה ובמנוח כמי שמתגוררים יחד טרם פטירתו והם בעלי שיתוף כלכלי.

התובעת טענה כי בינה לבין המנוח שררה מערכת יחסים אמיצה לאורך שנים רבות כאשר הוא היה אדם צנוע שלא אהב את חיי הבליינות אלא איש של בית והיא היתה תלויה בו נפשית, פיזית, כלכלית ואישית וראתה בו את בעלה לכל דבר וענין. לדבריה, היא היתה בת זוגו, בת הלוויה, אם בתו ואשתו לכל דבר, בילויים, נסיעות לחו"ל ולמעשה כל עולמו ולא היתה לו כל אישה אחרת.

היה לה בן זוג אחר

  
השופטת קבעה כי מהעדויות עולה, כי  התובעת לא ראתה ביחסים כחיי משפחה משותפים "כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים".

לתובעת מנגד היה קשר אמיץ עם אדם אחר. קשר שיש בו כדי לגרוע מטענותיה לעניין קשירת גורל עם המנוח. התובעת לא חשפה את קשריה עם הגבר האלמוני עד שהנתבעת לא הציגה ראיות לעניין זה ורק לאחר שהוצגו הראיות בפני בית הדין, טענה כי בעבר עברה מסכת גירושים קשה מאוד ועל כן סיכמה עם המנוח כי מערכת יחסיהם יהיו "יחסים פתוחים" המתירה להם להיפגש עם בני זוג אחרים. 

השופטת  אנגלברג שהם קבעה כי "די בדברי התובעת שמהם עולה בבירור כי ראתה גם בגבר הנוסף כאחד מבני זוגה כדי לערער את היסוד לכל טענותיה. עצם הגדרתה של התובעת את הגבר הנוסף כבן זוג עיקרי בחייה, עומדת בסתירה להגדרת "ידועה בציבור כאשתו".

מעדותה של התובעת עולה כי נפגשה עם הגבר הנוסף לעיתים תכופות, יצאה עמו לחופשות, לרבות חופשות בחו"ל וניהלה עמו תכתובת גלויה בפייסבוק שבהם כינתה אותו "אהוב שלי" "בן זוגי היקר" ומילות אהבה נוספות.

בנוסף העלתה תמונות משותפות של בילויים ואירוח ביתי. השופטת ציינה כי התובעת לא הציגה ביטויים שכאלה כלפי המנוח ולא העלתה ברשתות החברתיות תמונות משותפות עמו. התובעת טענה, כי אין להבחין בין מערכת היחסים הפתוחה שניהלה לבין מערכת יחסים פתוחה המתקיימת אצל בני זוג נשוי או בגידות. השופטת קבעה כי אין לקבל טענה זו.

"כאשר בני זוג נשואים זה לזו, בעצם מעשה הנישואין יש משום הצהרה כלפי "כולי עלמא" בדבר מחויבותם זה לזו וקשירת גורל משותפת. הצהרה כזו, אינה קיימת במסגרת יחסים של ידועים בציבור ועל כן הם נדרשים להוכיח הלכה למעשה את כוונתם לקשירת גורל משותפת".

 מערכת יחסים מקבילה עם גבר אחר שומטת למעשה את היסוד לעצם מערכת יחסים של "ידועים בציבור". יתרה מכך, טענת התובעת כי ההסכמה לקיומם של "יחסים פתוחים" נבעה מגירושים קשים אותם עברה, ועל כן בחרה להיות "חופשיה", מצביעה על כך שהתובעת עצמה לא רצתה להיות קשורה עם אדם אחד בלבד, עובדה שהיא במהותה מצביעה על קשירת גורל העומדת ביסוד יחסים של "ידועים בציבור".

 
השופטת דחתה את התביעה וקבעה התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה שלפיה קיימה משק בית משותף עם המנוח כבני זוג הידועים בציבור. בנוסף קבעה כי התובעת תשלם הוצאות משפט של 7 אלף שקל.