רכש דירה לפני החתונה, התחתן והתגרש. האם הדירה שייכת גם לגרושתו?

סכסוכי גירושים על דירות מכלות לא מעט מזמנם של בתי המשפט לענייני משפחה בישראל. כידוע נכסים שנרכשים במהלך החיים המשותפים של בני הזוג מחולקים שווה בשווה במסגרת איזון משאבים. אבל מה קורה עם נכס שאחד מהצדדים רכש לפני החתונה. נכס חיצוני שלא אמור להיכנס לאיזון המשאבים, ואמור להישאר בחזקתו של הצד שרכש אותו במלואו. האם השקעה כספית של הצד השני תגרום לחלוקתו שווה בשווה?

בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת דן לאחרונה במקרה בו בני זוג הסתכסכו ונפרדו לאחר 4 שנים בלבד של נישואין ולא הצליחו להגיע להסכמה לגבי הדירה בה התגוררו ואשר הייתה רשומה על שמו של בן הזוג בלבד.

תחילתו של הסיפור בשנת 2016, בני הזוג התחתנו בשנה זו כדת משה וישראל, ומנישואין אלה נולדו להם שני ילדים. בני הזוג לא חתמו על הסכם ממון וניהלו משק בית משותף וחשבונות בנק משותפים, בנוסף לחשבונות בנק נפרדים שנפתחו לפני תחילת הקשר הזוגי.

באוקטובר 2014, בסמוך לתחילת הקשר הזוגי, חתם הנתבע על חוזה לרכישת דירה הרשומה על שמו בתמורה ל-870 אלף שקל.

עד סוף שנת 2015 שילם בן הזוג יחד עם אמו 217 אלף שקל עבור רכישת הדירה. לאחר נישואיהם העבירה אמה של בת הזוג תשלום נוסף של 100 אלף שקל עבור רכישת הדירה.

במשך שנות נישואיהם, התגוררו הצדדים בדירה, ששווה כיום כ-1.35 מיליון שקל, בני הזוג נטלו יחדיו הלוואת משכנתא של 520 אלף שקל לשם תשלום על הדירה. כאשר התשלומים החודשיים עמדו על 2,500 שקל לחודש. כמו כן, עד לשנת 2019 העבירה אמה של בת הזוג תשלומים קבועים של  2,000 שקל לחודש לשם תשלום המשכנתא.

בשנת 2020 עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון והם נפרדו, אך למרות זאת, על אף המשבר ועל אף שהתגרשו, האישה המשיכה להתגורר בדירה ואילו הנתבע עבר להתגורר בדירה אחרת. במסגרת הליך יישוב סכסוך שהתקיים בבית הדין הרבני האזורי באשקלון, נדרשו הצדדים לשאת בחלקים שווים בתשלומי המשכנתא.

חלוקה שווה

 
בני הזוג הגיעו להסכמות בנושאים הכלכליים אך על אופן חלוקת הדירה לא הצליחו להגיע להסכמה.

השופט אריאל ממן קבע כי הוא מקבל את תביעתה של האישה "לצדדים זכויות שוות בדירה והללו יחולקו ביניהם בחלקים שווים וזאת על אף רישום הדירה על שם הנתבע ועל אף מועד ההתקשרות החוזית לרכישתה".

השופט קבע כי כידוע על הצדדים חל הסדר חוק יחסי ממון בין בני זוג, ובמועד פקיעת הנישואים, יש לערוך איזון משאבים בנכסיהם, למעט בנכסים שהוחרגו ממסת הנכסים המשותפת, בין אם מכוח הוראות החוק ובין אם כפועל יוצא מהסכמות הצדדים.

כידוע על פי החוק עם התרת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין שאינם ברי איזון.

השופט קבע כי התובעת הוכיחה כי השקיעה כספים רבים בדירה ולכן יש לה זכויות בה למרות שהעסקה לרכישתה נחתמה לפני הנישואין. השופט ממן ציין כי הוכח כי "התובעת השקיעה בנכס הון ראשוני בסך של 100,000 שקל שהועבר ישירות לקבלן, כך גם אין מחלוקת כי הצדדים נטלו משכנתא משותפת לצורך מימון רכישת הדירה ובמשך תקופה ארוכה חלקה הגדול (2,000 שקל לחודש, מתוך תשלום של 2,400 שקל) שולמה על ידי אם התובעת.
 

נכס מרכזי

השופט ציין כי הפסיקה הכירה במעמדו המיוחד של בית מגורים וראתה בו את הנכס המרכזי והחשוב של הנישואין, ולכן, לגביו, נקבעו כללים מקלים, להוכחת שיתוף בנכסים.

"עצם החיים במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג משותפת, אורח החיים שהתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסי המשפחה האחרים (מכונית, חשבונות בנק), השקעת מאמץ משותף ומשאבים משותפים באחזקת הנכס ופיתוחו במשך שנות המגורים הרבות בו – כל אלה גוברים על העובדה – הניצבת לעצמה – כי בתחילת חיי הנישואין נפלה עיקר המעמסה ברכישת הדירה על אחד מבני הזוג.

השקעה של בן הזוג, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי.

השופט ממן קבע כי "השקעת התובעת בנכס הינה משמעותית ואינה זניחה, כפי טענת הנתבע, ומלמדת כשלעצמה על כוונת שיתוף מצד שני הצדדים. הוכח כי רכישת הדירה נעשתה בעזרת שוברי רכישה והלוואת משכנתא והגם שאין חולק כי תשלום מקדמה ראשוני בסך מצטבר של 217,000 שקל  שולם על ידי אם הנתבע, הרי שהשקעותיה הנוספות של התובעת בדירה, לרבות לקיחת הלוואת משכנתא משותפת של 522,000 שקל שהחזריה החודשיים נעשו מחשבון בנק משותף, ואשר במשך תקופה ארוכה שולמו על ידי אם התובעת, זאת לצד ובנוסף להשקעה ראשונית בסכום של 100,000 שקל. נוסף על כך, הצדדים שילמו במשותף 41 אלף שקל.
 

פער זניח

השופט פסק כי הוכח שהייתה השקעה כספית רצינית של התובעת, שאינה בטלה בשישים ומוכיחים כי הצדדים ראו בדירה נכס משותף.

לפי הראיות בתיק, התובעת שילמה סכום מצטבר של כ-212 אלף שקל, בעוד הנתבע שילם סכום של כ-282 אלף שקל על הדירה, "בנסיבות אלה הופך הפער בין השקעת כל אחד מהצדדים בדירה לפער זניח שבוודאי אינו מצדיק לקבל טענתו המרכזית של הנתבע לחוסר שיתוף בנכס".

השופט קיבל את טענת התובעת כי היא לקחה חלק פעיל בעיצוב הדירה, טיפלה בעניינים בירוקרטיים הקשורים ברכישת הדירה  וכן שילמה מחצית מעלות המטבח באופן שמלמד כי הצדדים ראו בדירה נכס משותף, הגם מועד הרכישה וזהות הבעלים הרשום.

השופט ציין כי "בנוסף, המשכנתא שקיבלו הצדדים, ניתנה להם בתנאים של משפחת עובדי הבנק, מכוח זכאותו של אבי התובעת באופן המלמד אף הוא על זיקת התובעת למשכנתא ולנכס, ולא מצאתי טעם בטענת הנתבע כי הדבר נעשה מתוך מחווה של רצון טוב רק על מנת לסייע לו ולא מתוך הבנה כי מדובר בנכס משותף לצדדים".
 

רק 4 שנים

לגבי הזמן הקצר בו הו נשואים וההשפעה של התקופה הקצרה על שיתוף הנכסים קבע השופט "מכלל לאו אתה שומע הן ומשכך הגם שעסקינן בתקופת נישואין קצרה יחסית, אורח החיים של הצדדים, שכלל שיתוף בכל יתר הנכסים, ניהול משק בית משותף, השקעות משותפות בדירת המגורים, הבאת ילדים לעולם ומגורים משותפים בדירה מושא ההליך, מלמד כי סביר להניח שהצדדים ראו בנכס - נכס משותף, ואין בתקופת הנישואין הקצרה יחסית לבדה כדי לשלול בהכרח כוונת שיתוף בנכס ספציפי".

השופט ממן פסק כי "טענת הנתבע כי משך תקופת הנישואין הקצרה יחסית שוללת את טענות התובעת לשיתוף ספציפי בדירה, אינה יכולה לעמוד לבדה, שכן טענה זו אינה יכולה לעמוד בחלל ריק, אל מול הראיות בכללן, המלמדות, כאמור, על כוונת שיתוף בדירת המגורים. התובעת הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה כי בין הצדדים התקיימה כוונת שיתוף בדירת המגורים ועל כן זו הינה נכס המצוי בבעלותם המשותפת של הצדדים ויש להורות על חלוקתה בין הצדדים בהתאם".

השופט קבע כי  "דירת המגורים שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים, והיא תוצא למכירה בשוק החופשי לכל המרבה במחיר, כאשר תמורתה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים, לאחר כיסוי הלוואת המשכנתא הרובצת על הדירה והוצאות המכירה, כשאין מניעה שמי מהצדדים ירכוש הדירה בגובה ההצעה הגבוהה שתינתן על הדירה.

בנוסף פסק השופט הוצאות משפט של 20 אלף שקל שישולמו לתובעת על ידי הנתבע, בעלה לשעבר.