גנבה מעל 700 אלף שקל מניצול שואה עיוור, וסירבה להחזיר את כל הכסף. מה קבע השופט?

עושק של קשישים בישראל הוא רעה חולה שמערכת החוק בישראל בכללותה, המשטרה הפרקליטות הרשות השופטת וגם המחוקקים בכנסת לא שמים מספיק לב בכדי להחמיר את הטיפול באותם עבריינים שעושקים קשישים ברגעיהם הקשים.

בבית משפט השלום באשקלון נדון לאחרונה תיק חמור של עוזרת בית שגנבה במשך שנות העסקתה אצל ניצול שואה עיוור סכומים של מאות אלפי שקלים. לאחר שנתפסה ונשלחה למאסר היא סירבה להחזיר את כל הכסף.

ניצול השואה תבע אותה בתביעה אזרחית אך במהלך הדיונים נפטר. בנו יורשו נכנס בנעליו לתביעה. העוזרת טענה כי לאור הרשעותיה בעבר בגניבות ממעסיקים שונים של מיליוני שקלים וישיבתה בעונשי מאסר בבתי הכלא, עובדה שפורסמה במקומונים, היה על בני המשפחה לבדוק טוב יותר את מי הם מעסיקים. כמו כן טענה כי בן זוגה אשר היא מצויה איתו בהליכי גירושין גם היה שותף לגניבה. 

תחילתו של הסיפור בחודש ספטמבר, בשנת 2016 אז החלה הנתבעת לעבוד כעוזרת במשרה חלקית עבור המנוח, אשר היה יליד 1936, ניצול שואה, עיוור ונכה בשיעור 100%. עיקר עבודתה היה לקרוא את עיתוני היום עבור המנוח, לסייע לו בענייניו הכספיים ובכלל זה משיכת מזומן והפקדות שכר עבורה ועבור המטפלת הסיעודית של המנוח וכן רכישת מוצרי מזון.

המנוח החזיק בשני חשבונות בנק בבנק הפועלים. בתקופת עבודתה בבית המנוח גנבה הנתבעת סכומי כסף גדולים מחשבונות הבנק שלו באמצעות משיכת כספים במזומן, שימוש בכרטיס האשראי של המנוח וכן שימוש בשיקים. עבודתה הופסקה בחודש נובמבר 2019, לאחר שהתגלו מעשיה על ידי בנו של המנוח.

בגין מעשיה הוגש כנגדה כתב אישום בבית משפט השלום בבאר שבע ובשנת 2020 בחודש מאי היא הורשעה על פי הודאתה בעבירות של גניבה בידי עובד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף. נגזר עליה עונש של 32 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה, קנס בסך 7,000 שקל ופיצוי למנוח בסך 100 אלף שקל.

הודתה בגניבה

 
הנתבעת, הודתה כי במהלך תקופת עבודתה בבית המנוח גנבה סכום כולל של 550 אלף שקל באמצעות שימוש בכרטיסי אשראי, משיכת מזומן ושימוש בשקים. כמו כן גנבה מעל 70 אלף שקל באמצעות פריטת צ'קים של המנוח והשתמשה בסכום זה בכדי להחזיר כסף לחשבון הבנק כדי למנוע את גילוי הגניבות. בנוסף הנתבעת השיבה לחשבונות כ-250 אלף שקל "ממקורות שונים" ,ככל הנראה חלק מהכספים אותם גנבה, וכן ביצעה העברות בין שני החשבונות כדי להסוות את הגניבות.

בערעור לבית המשפט המחוזי הוחמר עונשה של הנתבעת ונגזרו עליה ארבע שנות מאסר ופיצוי למתלונן, המנוח, של 250 אלף שקל.

המנוח שנפטר בתחילת שנת 2021 הגיש לפני פטירתו תביעה נגררת להרשעה בפלילים. לטענת התובעים, עד למועד בו החלה הנתבעת לעבוד אצל המנוח עמדו הוצאותיו החודשיות עבור מזון על כ-1,800 שקל. בנוסף לכך  ירדו מחשבונותיו בהוראות קבע שונות עבור אחזקת הבית וכן הוצאו כספי מזומן סכומים שנעו בין 4,000-5,000 שקל מידי חודש.

בבדיקת חשבונות הבנק נמצא כי הנתבעת הוציאה בתחילת תקופת העסקתה, על בסיס כמעט יומיומי סכום של 5,000 שקל ליום וזאת עד שרוקנה את החשבון.

המנוח וילדיו התרשמו לטובה מהנתבעת אולם זו ניצלה את האמון שניתן בה וכן את העובדה שילדיו של המנוח לא התגוררו בסמוך אליו, משום ששניים מתגוררים בארה"ב ואחת באילת. הנתבעת אף אמרה למנוח כי ילדיו רוצים לנשל אותו מכספו ובכך מנעה מהתובע ואחיו לעקוב אחר התנהלותו הכלכלית. התובעים לא היו מודעים לכך שמדובר באישה שהורשעה בביצוע עבירה פלילית ואף ריצתה עונש מאסר בפועל בעברה, בטרם קיבלו אותה לעבודה.

בפגישה שקיים התובע עם הנתבעת בסוף 2019 בדירתו באשקלון הודתה הנתבעת במעשי הגניבה וכן כי זייפה את חתימתו של התובע על המחאות מחשבונותיו. הנתבעת התחייבה להשיב את הכספים שגזלה. הנתבעת חתמה על הסכם המאשר את עיקריי הפרטים של המעילה. לטענת התובעים, בבדיקה שנערכה נמצא כי סכום המעילה הינו מיליון שקל.

התובעים טענו כי גם בן זוגה של העוזרת נהנה מכספי המעילה וכי ידע או היה עליו לדעת מה המסוגלות הכלכלית שלו ושל הנתבעת. נטען כי התנהלותם הכלכלית הייתה בלתי סבירה ביחס לשכר אותו השתכרו וכן כי הנתבע ידע על מאסרה של הנתבעת ועל התנהלותה העבריינית.

סכום התביעה נסמך על חישוב סך המשיכות מחשבונות המנוח, במזומן, המחאות וכרטיסי אשראי בסכום מצטבר של 1,106,367 שקל לכל תקופת העסקתה, ועל גניבת מזומנים בשיעור של 97,000 שקל בו הודתה. 

גנבה רק 300 אלף שקל

 
הנתבעת טענה כי כתב ההגנה הוגש בטרם נגזר דינה בהליך הפלילי, על כן מרבית הטענות בו אינן רלוונטיות לאחר הודאתה והרשעתה. במסגרת כתב הגנתה טענה הנתבעת כי הכספים שהוציאה מחשבונו של המנוח, הוצאו על דעתו ובהסכמתו. נטען כי לא בכדי לא מצא המנוח לנכון למנות את אחד מילדיו כאחראי לענייני כספו וכי באמצעות תביעה זו מנסים מיופי הכוח לקבל כספים שאינם מגיעים להם.

לאחר הרשעתה ולאחר שהחלה לרצות את עונשה שינתה הנתבעת מגרסתה המקורית והודתה בכך שגנבה מהמנוח אולם טענה כי חובה לתובעים הוא, לכל היותר, 300,000 שקל ומסכום זה יש לקזז את הפיצוי שהושת עליה לשלם במסגרת ההליך הפלילי.

בנוסף, נטען בכתב ההגנה כי המנוח נהג למשוך מחשבונותיו, לכל הפחות, סכום של 21,000 שקל בחודש עבור הוצאותיו האישיות, כספים שחילק לנכדיו, תשלום לעובדת הזרה והנתבעת וסכומים נוספים לטובת אחזקת הבית, הוצאות מזון וכן סכומי כסף לאישה נוספת בחייו.

לטענתה, במהלך עבודתה בבית המנוח היא זו שדאגה למלא אחר צרכיו וכן אירחה אותו בארוחות ליל שבת כאילו הייתה בתו. בנוסף טענה כי על התובעים הייתה מוטלת אחריות לבדוק את עברה קודם העסקתה.
 

הנטל על התובעים - איך מחשבים את הגניבה?

השופט עידו כפכפי קבע כי "מאחר והסעד הנתבע הינו חיוב הנתבעת בסכום גבוה מזה שנקבע בהליך הפלילי, הרי שעל התובעים מוטל נטל להוכיח כי הגניבה הייתה בהיקף גדול יותר מזה שנקבע בהליך הפלילי".

השופט כפכפי מצא כי בתקופה שטרם התחלת עבודה של הנתבעת אצל המנוח, הסתכמו סך כל ההוצאות בחשבונותיו בסכום של 289,587 שקל. בחלוקה ל - 26 חודשים עולה כי ממוצע ההוצאות הנו כ – 11,138 שקל לחודש. לא כולל שכרה של הנתבעת ששולם בתקופה בה עבדה, כ- 4,000 שקל לחודש). בתקופת עבודתה של הנתבעת, נמשך סכום כולל של כ-1,106,367 שקל. בחלוקה ל - 39 חודשים עולה כי ממוצע ההוצאות עלה לכ- 28,368 שקל.

השופט ציין כי עולה כי מבחינה חשבונאית בלבד, גדלו ההוצאות לחודש בכ-17,230 שקל ועל פני תקופת העסקה של 39 חודשים, מגיע סכום חודשי זה להוצאה עודפת של 671,985 שקל החשודה כולה כגניבה. אם יופחת שכר של כ- 4,000 שקל לחודש בגין שכר הנתבעת, נותר הפרש של כ- 515,985 שקל.

השופט הוסיף כי "תחשיבי שני הצדדים לוקים בחסר ואין בידי לקבלם, והתחשיב הסביר יותר הוא בחינת כלל ההוצאות ביחס לתקופה שקדמה להעסקת הנתבעת".

כמו כן קבע השופט כי טענת הנתבעת לפיה התובע וחברו עשקו אותה וניצלו את מצוקתה ימים ספורים לפני חתונת בתה, ואיימו עלה כי יפנו למשטרה, על מנת להחתים אותה על ההסכם בו הודתה בגניבה, דינה להידחות. "הנתבעת נתפסה בקלקלתה לאחר שבמשך שנים גנבה סכומי כסף גדולים מאדם מבוגר עיוור וניצול שואה. גם אם נכונה טענתה כי התובעים "איימו" עליה בפניה למשטרה, הרי שמדובר בצעד הנכון והמתבקש לאחר שגילו את מעשיה, יהא העיתוי אשר יהיה וגם אם הדבר היה לפי חתונת בתה. לא ניתן לייחס איום להודעת התובע כי הוא מתכוון להתלונן על מעשי הנתבעת במשטרה אלא בפעולה מחויבת המציאות, אל מול מעשיה הפליליים של הנתבעת".

השופט קבע כי "הודאת הנתבעת בהסכם בדבר היקף הגניבה יש לה משקל ראייתי רב. לאחר בחינת מכלול הראיות מצאתי כי יש להעמיד את סכום הגניבה מחשבונות המנוח, לרבות באמצעות שיקים וכרטיסי אשראי, על סך של 650,000 שקל, שהוא סכום קרוב לפער בין ההוצאות השוטפות בין התקופות , ללא קיזוז שכרה של הנתבעת. לסכום זה יש להוסיף את גניבת המזומנים מהבית, בסכום נוסף של 80,000 שקל, באופן שסך הגניבה עומדת על 730,000 שקל".

השופט כפכפי קבע כי שיעור ההפקדה לחשבונות על ידי העוזרת עמד על כ-250,000 שקל,  יש לאמץ אותו ולקזז סכום זה מסכום הגניבה. לאור זאת נמצא כי הנתבעת צריכה להשיב לתובע  456,019 שקל 

בנוסף קבע השופט כי יש לקזז מסכום זה את הפיצוי של ה-250,000 שקל שנפסק לחובת הנתבעת בהליך הפלילי, ועל כן על הנתבעת לשלם לתובע את ההפרש בסך של 206,019 שקל. בנוסף תשלם 35 אלף שקל הוצאות משפט לתובעים.

התביעה כנגד בן זוגה לשעבר נדחתה. לא הוכח כי היה שותף למעילה. "אף אם היה שפע כלכלי גדול יותר בתקופה בה גזלה הנתבעת מכספי המנוח, לא ניתן לקבוע בוודאות שבעלה ידע כי מדובר בכספים שמקורם בגניבה". למרות דחיית התביעה, קבע השופט כי "נוכח תחושת אי הנוחות מהתנהגות הנתבע, למרות שלא מצאתי כי הוכחה התביעה, אין צו להוצאות".