מלחמת האחים: התנחלו בווילת ההורים סמוך לפטירתם, וטענו כי הנכס שלהם. מה קבע בית המשפט?

בית המשפט לענייני משפחה באשדוד דן לאחרונה בסכסוך בין 6 אחים על וילה בשווי 6.2 מיליון שקל באשדוד. הסכסוך החל לאחר ששניים מהאחים חזרו ארצה לאחר מגורים של כ-20 שנים בארה"ב והתנחלו בווילת ההורים. לאחר פטירת ההורים שני האחים הגישו תביעה לבית המשפט כנגד ארבעת אחיהם בטענה כי וילת ההורים שייכת להם, לראיה הציגו מסמך עם חתימת ההורים בו לכאורה הם העבירו להם את הבעלות בנכס במתנה.

תחילתו של הסיפור במשפחה עם שישה ילדים בוגרים. כאשר עד לשנת 2015 חיו ההורים בדירה ברחוב הראשונים באשדוד ובשלב מסוים לעת זקנתם החליטו לרכוש בית גדול יותר. ההורים מכרו את דירתם הישנה ורכשו מגרש יחד עם בתם ובעלה, עליו בנו וילה.

בסוף שנת 2015 ההורים והבת ובעלה ערכו הסכם שיתוף, לפיו 40% מהבית יהיה בבעלות ההורים, בעוד 60% מהבית יהיה בבעלות הבת ובעלה. בנוסף הוסכם כי תירשם הערת אזהרה על הימנעות מעשיית עסקה בנכס, וכי הבית יעמוד למכירה רק בהסכמת שני הצדדים והתמורה שתתקבל ממכירתו תתחלק בין הצדדים בחלקים הנקובים בהסכם, לאחר ניכוי המשכנתא כולה מחלקם של הבת ובעלה.

למרבה הצער, ההורים לא זכו לגור בוילה לאורך זמן. בשנת 2016 נפטרה אימם של הצדדים. לאחר שלוש שנים וחצי בשנת 2020 נפטר גם אביהם של הצדדים. בשנים האחרונות לחייהם התגוררו בביתם שניים מהבנים אשר קודם לכן התגוררו בארה"ב.

על פי צו הירושה שניתן רכושם של ההורים מתחלק שווה בשווה בין ששת ילדיהם. 
לאחר מתן צו הירושה עתרו הבת ובעלה בכדי שבית המשפט יורה על פירוק השיתוף בבית הרשום בבעלותם ובבעלות ההורים המנוחים, על פי המוסכם, כך שהם יקבלו 60%, בעוד ה-40% הנותרים יחולקו שווה בשווה בין ששת האחים.
 

 שני האחים מאמריקה תובעים זכויות

 
שני האחים שהתגוררו יחד עם ההורים בשנים האחרונות לחייהם הגישו תביעה וטענו כי חלקם של ההורים בוילה (בשיעור 40%) הוענק לשניהם על ידי ההורים, על יסוד מכתב משנת 2015 עליו חתומים ההורים המנוחים לטענתם. 

הבת ובעלה הגישו כתב הגנה, וטענו כי ההורים מעולם לא העניקו דבר למי מילדיהם. לכן יש להניח כי המכתב כלל לא נחתם על ידי ההורים ולכן קראו לבית המשפט לדחות את התביעה.

שלושת האחים הנוספים טענו כי אין כל יסוד לטענות שני אחיהם המנסים לנשל את יתר האחים מירושת ההורים. מדובר בשניים שהתגוררו בארה"ב משך מרבית חייהם, והגיעו ארצה רק לעת זקנת הוריהם, התנחלו בביתם וכעת מבקשים גם לרשת אותם. זאת, חרף העובדה שההורים הצהירו מאז ומעולם כי יחלקו את כלל נכסיהם לששת ילדיהם שווה בשווה. בית המשפט מינה שמאי מומחה שקבע כי שוויו של הנכס בשוק החופשי הוא 6.2 מיליון שקל. 

שני האחים טענו כי הבת ובעלה שכנעו את ההורים המנוחים למכור את דירתם תמורת 87 אלף דולר באמצעות סכום זה רכשו מגרש שעלותו 58 אלף דולר, כאשר ביתרה בגובה כ- 30 אלף דולר הם מימנו את בניית השלד של הבית החדש. בנוסף, טענו כי ההורים המנוחים הוסיפו כספים נוספים מעבר לתמורה שקיבלו עבור דירתם.

עוד טענו כי הבת ובעלה היו מודעים למכתב ההענקה, הואיל והנושא דובר עוד בחיי האב, וכל המשפחה ידעה עליו. אח נוסף ראה את המכתב בחיי האב, אחר הגיסים נחשף אליו בשבעת ימי האבל ועו"ד שערך את ההסכם קיבל אותו.

בנוגע לפירוק השיתוף מול אחותם ובעלה, טענו שני האחים כי אין מקום למכור את הבית למרבה במחיר, הואיל ועל פי המסמך שנערך ביניהם, מכירת הבית תיעשה רק בהסכמת הצדדים. הם עצמם אינם מעוניינים במכירת הבית, ומשעה שהם באים בנעלי ההורים המנוחים, אין מקום למכירת הבית.
 

רוצים לנשל את יתר האחים

 
הבת ובעלה טענו כי שני הבנים מפעילים לחץ על מנת לנשל את כלל האחים מירושת הוריהם המנוחים. לדבריהם בשנת 2015 נרשמה הערת אזהרה להימנעות מעשיית עסקה לטובת המנוחים בעקבות ההסכם עימם, דבר המלמד על רצינותו להבדיל מהמכתב בו אוחזים שני הבנים.

בנוסף טענו כי התאריך במכתב אליו מפנים הבנים קודם למועד ההסכם שלהם עם ההורים, דבר שאין בו כל הגיון. הילדים הנוספים היו קרובים ביותר להוריהם המנוחים ויודעים בוודאות כי האב לא ערך צוואה מאחר ורצה לחלק את עזבונו בין כל ילדיו באופן שווה. וכי מעולם לא הוזכר הסכם הענקה כלשהו.

לדבריהם שני האחים התובעים לא עמדו בקשר קרוב עם ההורים, אלא בערוב ימיהם בלבד. בן האחד התגורר בלוס אנג'לס משך 25 שנה, הבן השני התגורר במיאמי כ- 15 שנה ושניהם מעולם לא תמכו בהורים. רק לפני מספר שנים שבו ארצה, התנחלו בבית ההורים ומאז פטירתם של ההורים אינם מוכנים לפנות את הבית.

בנוסף ציינו כי שני האחים לא הגישו התנגדות לצו ירושת ההורים המנוחים ואף משכו מחשבון האב המנוח סך של 18,000 שקל כל אחד מבנק דיסקונט מכוח צו ירושה בשנת 2020 בנוסף טענו לשיהוי, שכן שני האחים לא הגישו תביעתם אלא לאחר חודשים רבים בהם ניסו לשכנע את הבת ובעלה בכל דרך להעביר אליהם את כל כספי העזבון .

לטענתם אופן רכישת הווילה הייתה שונה לחלוטין ממה שתיארו שני האחים, הבת ובעלה טוענים כי הם רכשו את המגרש וההורים המנוחים סייעו בבניית הבית, אך הבת ובעלה מחויבים בפירעון ההלוואה המובטחת במשכנתא בגובה כ- 950,000 שקל, כפי שצוין בהסכם השיתוף שנחתם עם ההורים.

לטענתם אין מקום לטענה כי הנכס הועבר שני האחים במתנה. מאחר ומדובר במקרקעין חלה חובת הכתב בהתאם לסעיף 8 לחוק המקרקעין, כאשר העברת נכס במתנה מאדם לקרובו דורשת חתימה על המסמכים המתאימים, לרבות תצהירים מאומתים כדין, כאשר חובת המאמת הינה בין היתר להסביר לחותמים ולאשר כי הסביר לצדדים אודות ההשלכות המשפטיות והאחרות הנובעות מביצוע הפעולה.

בנוסף, טענו כי ההסכם נוגד את תוכן הערת האזהרה שנרשמה קודם לכן ודינו להתבטל, שכן לפי הערת האזהרה ההורים המנוחים לא יכולים לבצע כל פעולה בנכס, ובכלל זה העברתו לבעלות בנים אחרים. עוד טענו כי גם אם נחתם מכתב זה או אחר, יש להניח כי נחתם תחת לחץ, נוכח התנהגותו האגרסיבית של אחיהם, כפי שנצפתה גם בדיונים.
 

  האם האחים קיבלו את הבית במתנה?

טענתם המרכזית של שני האחים היא כי מדובר במתנה אשר הוקנתה עם מסירת המכתב לידם, בעוד הבת ובעלה טוענים כי מדובר בעסקה במקרקעין אשר לא נסתיימה ברישום ולכן אינה בת תוקף. 

לפי הפסיקה נקבע כי לפי הוראת סעיף 7 לחוק המקרקעין, כאשר המתנה היא זכות במקרקעין, הקנייתה תמה אך ורק עם רק עם רישום המקרקעין על שם המקבל, ואין די במסירת מסמך למקבל. וכי כל עוד הזכות לא הועברה, מדובר רק בהתחייבות לתת מתנה. עוד נקבע כי הדרך היחידה בה ניתן להעניק נכס לאחר פטירתו של אדם היא באמצעות צוואה, כפי שקובע קובע סעיף 8 לחוק הירושה. באשר לתחולתו של סעיף זה על התחייבות לתת מתנה, נפסק כי יש לבחון נסיבותיו של כל מקרה לגופם של דברים.  

סגנית הנשיא השופטת ענת אלפסי  קבעה כי "בחינת העדויות מעוררת ספק משמעותי באשר לנסיבות עריכתו של המכתב בכלל ובאשר לגמירות הדעת בפרט".

לדבריה "מדובר בעניין שמעולם לא נעשה לגביו רישום במרשם כלשהוא, מעולם לא הוכנו לגביו מסמכים המיועדים לרישום כגון תצהירי העברה ללא תמורה, לא הוכן יפוי כוח לשם העברת הזכויות ולא נרשמה הערת אזהרה. די באלה כדי לשלול את הדרישה הראשונה בסעיף 2 לחוק, לפיו המתנה נגמרת באמצעות הקניית המתנה למקבל. ההקניה לא התבצעה כאן ומכאן כי הנכס לא עבר במתנה לשני הבנים, היינו אין מדובר במתנה גמורה, בניגוד לנטען".

בנוסף קבעה השופטת כי המועדים המצויינים על גבי המסמכים אינם מתיישבים עם טענת שני האחים לגבי תכנם של המסמכים הללו. "במכתב לו טוענים שני האחים, אשר בכותרתו נרשם "1 בנובמבר 2015" מצויין כי ההורים מעבירים לשניים מהבנים את כלל הזכויות השייכות להם על פי ההסכם עם הבת ובעלה מיום 1/11/15. ואולם, במועד האמור לא היה כל הסכם עם הבת ובעלה. הסכם השיתוף ביניהם נחתם רק ביום 9/12/15, היינו כחודש ושבוע לאחר עריכת המכתב האמור. הכיצד יכולים היו ההורים להפנות להסכם אשר טרם נחתם? לשני האחים התובעים הפתרונים".

בנוסף תמהה השופטת, "אם אכן החליטו ההורים להעניק את חלקם בשיעור 40% לשני הבנים, כאשר הבנים הללו העידו כי היו מעורבים במו"מ מול הבת ובעלה, מדוע לא צויין הדבר בהסכם בין ההורים לבת ובעלה? הדבר אינו הגיוני ותומך במסקנה לפיה ההורים המנוחים לא גמרו בדעתם לבצע הענקה זו". 
 

 חוסר גמירות דעת 

 
כמו כן קבעה השופטת כי הניסוח הכוללני של המסמך בצירוף הקושי בעניין לוח הזמנים, מלמדים על חוסר גמירות דעת. "מדוע המסמך הנטען על ידי שני האחים מנוסח כמכתב ולא כהסכם, חרף העובדה שהסכם מתנה הוא חוזה לכל דבר ועניין האמור לפרט את זהות הצדדים, מיהו נותן המתנה מיהו מקבל המתנה, עניין זה בולט במיוחד באמצעות השוואתו של מכתב זה להסכם מול הבת ובעלה המשתרע על פני עמוד וחצי, מכיל חמש פסקאות מבוא ועוד שישה סעיפים, תוך ציון אופן רכישת הנכס ואופן אכיפתו של ההסכם עצמו". 

בנוסף קבעה כי "מידת הידיעה של שאר בני המשפחה אינה תואמת את טענות שני האחים לפיהן הדבר היה ידוע לכל. הדעת נותנת כי אם אכן התחייבו והתכוונו המנוח ורעייתו להעניק חלקם בנכס לשניים מתוך ששת הבנים, היו מעדכנים בעניין זה את ילדיהם הנוספים ואת עורך הדין".

כמו כן תמהה השופטת כי  "אילו אכן רצה המנוח להעניק הדירה לשנים מתוך ששת בניו, יכול היה להגיע לתוצאה דומה באמצעות עריכת צוואה בה מורה למי יועברו נכסיו. ואולם, המנוח בחר שלא לעשות כן ולא הותיר אחריו כל צוואה. יש להניח כי ידע משמעותם של דברים ואכן התכוון להעניק מלוא עזבונו לכל ששת ילדיו, בחלקים שווים ביניהם, מן העדויות עולה כי המנוח היה אדם רציני וחד, חוקר בכיר במשטרה, אשר ידע לעמוד על דעתו, ומכאן כי יכול היה לדאוג לרישום הזכויות על פי ההסכם אילו רצה בכך". 
 

 הבן כתב את המסמך בעצמו ולא הוריו

 

השופטת אלפסי ציינה כי בעדותו הספונטנית של אחד האחים התובעים בישיבת קדם המשפט הראשונה , הודה כי מדובר במכתב שהוא עצמו הכין. "הייתי אצל עו"ד במשרד, קיומו של המסמך שהכנתי עם אבא שלי היה ידוע לכולם".

השופטת קבעה כי טענת שני האחים לפיה ההורים המנוחים ביקשו ליתן להם חלקם בבית על מנת שיהיה להם היכן לגור, בהיותם חסרי כל, אינה מתיישבת עם העובדה שהאח השני שב ארצה רק בחודש אוגוסט 2016 כפי שהודה בעדותו. דהיינו כתשעה חדשים לאחר חתימת המסמך הנטען על ידם. אין חולק כי השניים התגוררו מרבית חייהם בארה"ב והגיעו ארצה רק בערוב ימיהם של ההורים המנוחים, תוך השתלטות על דירתם.

בנוסף קבעה השופטת כי טענת שני האחים לגבי יחסי האמון שבינם לבין הוריהם, אינה מתיישבת עם העובדה שהאב בחר בבן אחר (ולא בתובעים) כמיופה כוח בחשבונו.
 טענת שני האחים לגבי הטיפול שהעיקו להורים המנוחים עומדות בסתירה לעדויות אחרות לפיהם מערכת היחסים בינם לבין האב היתה ערוכה ורוויית מתחים. אחת הבנות העידה כי "כשהייתי באה לבקר אותם ומביאה אותם, אבא שלי תמיד היה מתלונן שרע לו וכי אחד משני האחים תמיד מאיים עליו, וכשרציתי לקחת אותו לדיור מוגן, אותו אח רצה להרוג אותי, צרחות. הם לא דאגו לו בכלל, כשהייתי באה היא הייתה יושבת מהגב ולא היו מסתכלים עליו. הם היו מסוכסכים שנים. האחרון שאבא היה מביא לו ירושה זה היה הוא"

השופטת ציינה כי במהלך הדיונים הפגין אותו אח התנהגות אגרסיבית ביותר, דבר אשר גרר הרחקתו מאולם הדיונים מספר פעמים, לעיתים בסיוע אנשי משמר המשפט.

 מנעו מהאב לעבור דירה

 
השופטת ציינה כי מהעדויות במשפט התברר כי האב המנוח רצה לעבור לדירה קטנה יותר, אך שני הבנים שהתנחלו בביתו מנעו ממנו לעשות כן.  אחת הבנות העידה כי "אבא שלי רצה למכור את הבית , אמר לי - אני מתחנן אליך, אני רוצה בית לבד עם חדר אחד, אני לא רוצה שהילד הזה יגור איתי. אבא שלי פוחד ממנו, הוא חנק את אבא שלי על הרצפה עם מגהץ". דברים אלה, מתיישבים היטב עם עדות המטפלת כי "(המנוח) אמר שהוא לא מוכר את הבית בגלל(שני הבנים)".

השופטת אלפסי קבעה כי היא דוחה את תביעת שני האחים. "השיתוף יפורק על דרך של מכירה למרבה במחיר וחלוקת התמורה באופן בו הבת ובעלה יקבלו יחדיו 60% בהפחתת תשלומי המשכנתא, בעוד ששת האחים יקבלו 40% אשר יחולקו שווה בשווה בין שישתם, כל שכל אחד מהם יקבל 6.7% משווי הנכס".

השופטת ציינה כי הואיל ומדובר בחלוקת עזבון בין היורשים, תתבצע תחילה התמחרות פנימית בין ששת היורשים, כאשר מי מהם שיציע לרכוש הנכס בתנאים הטובים ביותר יזכה בהתמחרות. היה והדבר לא יעלה יפה תוך 90 יום, עורכי הדין של הצדדים ימונו כמנהלי עזבון ולחלופין יוכלו לעתור למינוי מנהל עזבון חיצוני, במסגרת הליך נפרד של מתן הוראות למנהל עזבון.