רשות המסים דרשה תשלום של 400 אלף שקל - בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי חובת ההוכחה עליה

השופט אבי גורמן מבית המשפט המחוזי מרכז קבע  כי הוא הופך את נטל הראיה אל כתפי פקיד השומה, כתוצאה מנזק ראייתי שהפקיד גרם כשביער את התיק.

תחילתו של הסיפור בשנת 2002 כאשר המערער עזב את ישראל לארה"ב. בשנת 2003 הוציא לו המשיב שומה, ביחס לשנת המס 1998. במהלך השנים מינה המערער מייצגים אשר באו בדברים עם המשיב ביחס לשנות מס אחרות, אולם ככל הנראה פקיד השומה לא הביא לידיעת המייצגים את קיומה של השומה לשנת 1998. המערער טוען כי נודע לו על החיוב רק בשנת 2014, כשביקש לעת זקנתו לשוב ארצה ולחיות לצד ילדיו. על אף שלטענת פקיד השומה קיים היה חוב לשנת המס 1998, פקיד השומה ביער את התיק – כך שאין כל מסמכים של ממש מהם ניתן ללמוד על הפעילות הכלכלית של המערער בשנת 1998.

בגלגול קודם של ההליכים בין המערער לבין פקיד השומה, קבע בית המשפט העליון כי פקיד השומה אחראי לנזק הראייתי שנגרם, ואישר למערער הארכת מועד לשם הגשת השגה. במסגרת הדיון בהשגה, פקיד השומה אמנם ביטל את השומה המקורית שהוציא, אולם בשנת 2021 הוציא במקומה שומה חדשה לשנת 1998.

מיליוני שקלים בבדיקה

בית המשפט המחוזי דן  בערעור שהגיש מסגר כנגד שומה שהוציא לו פקיד שומה רחובות  בשנת 2021, במסגרתה נקבע כי יש לחייב אותו במס בגין תוספת הכנסה מעסק או משלח יד של 381,697 שקל לשנת 1998. תחילתו של הסיפור בשנת 2002, למסגר הייתה מסגריה שפעלה מאז שנת 1995, כאשר בשנת 2000 הוא הגיש דו"ח מס לשנת 1998. פקיד השומה ביער את תיק המסמכים של המערער ושל החברה, כך שהדוחות לא קיימים ואי אפשר לבדוק אותם.

לפי הנתונים שאין מחלוקת לגביהם, המערער דיווח על הכנסה ממשכורת שלו ושל בת זוגו, וכן על הכנסה מעסק בסך של כ- 1.3 מיליון שקל - אשר כנגדה נוכו הוצאות בסך זהה – כך שבפועל ההכנסה החייבת מעסק בדו"ח האישי של המערער עמדה על 0.

דו"ח החברה שלו  דיווחה על מחזור הכנסות בסך של כ- 3.5 מיליון שקל. בית המשפט קבע כי אין מחלוקת בין הצדדים, כי החברה דיווחה על העסקת עובדים במסגרייה ואילו המסגר לא העסיק בשנת המס שבמחלוקת עובדים.   בשנת 2002 עזב המסגר את ישראל לארה"ב, לדבריו – בשל מצוקה כלכלית אליה נקלע, והוא חי בארה"ב עד היום. בעת עזיבת הארץ, הוא לא עדכן את כתובתו במרשמי המשיב.

בשנת 2003 הוציא פקיד השומה ברחובות שומה. לטענתו הודעת השומה נשלחה לכתובתו של המסגר בישראל, הכתובת שהייתה בידי המשיב.

הודעת השומה נשלחה ככל הנראה ללא נימוקים, וכלל לא ידוע מתי אם בכלל נשלחו נימוקי השומה. פקיד השומה הציג במשפט מכתב נימוקי שומה לשנת 1998,משנת 2005, שנערך על-ידי מפקח בשם משה קיסר, אך אינו חתום. התאריך המאוחר והעובדה כי המסמך אינו חתום, אינם שופכים אור של ממש בעניין שליחת הנימוקים.

תוספת של 4 מיליון שקל

במסגרת השומה שקבע פקיד השומה למסגר בשנת 2003  הוספו שתי הכנסות: הכנסה מעסק כתוצאה מאי ההכרה בהוצאות בסך 1,313,103 שקל, ומשכורת בשל משיכת בעלים בסך 3,774,598 שקל. המס הנומינאלי לתשלום עמד על כ-2.6 מיליון שקל.

בנוסף, שומת החברה כללה אף היא שני רכיבים: תוספת מחזור בסך 500,000 שקל, ומחילת חובות זכאים בסך 2,645,485 שקל. בית המשפט ציין כי אין בין הצדדים מחלוקת כי במרוצת השנים, במועד ובנסיבות שלא הוצגו לפניי, פקיד השומה החליט לוותר על גביית חוב המס של החברה.  

בהיותו בחו"ל, מינה המסגר מייצגים שונים אשר הוסיפו לטפל בענייניו מול פקיד השומה. בחלוף השנים, עם הזדקנותו של המסגר ולדבריו – חוסר היכולת להמשיך ולעסוק בעבודת המסגרות בה עסק אף בארה"ב, הוא ביקש לשוב לארץ לחיות לצד ילדיו. 

בשנת 2015 הוא הגיש בקשת ארכה ולצידה השגה. בפתח ההשגה נכתב, כי: "בהתאם להצהרתו של הנישום, הוא לעולם לא קיבל לידיו את דבר השומות או העתק מהן ואף לא היה מודע לקיומן כלל וכלל". על טענה זו שב המסגר במרוצת השנים אף במקומות נוספים. בקשתו נדחתה על ידי פקיד השומה.

לאור זאת הוגשה עתירה למחוזי על ידי המסגר בדרישה לבטל את השומה מכל וכל בשל התיישנותה – שכן נימוקי השומה כלל לא נשלחו אליו.

בית המשפט דחה את הערעור

בפסק דין משנת 2018 דחה בית המשפט את הערעור, תוך שהוא קובע כי המסגר הוא האחראי לנזק הראייתי שנגרם ואשר אינו מותיר אפשרות לבירור ענייני של השומה וכי לאור זאת צדק פקיד השומה כשקבע כי אין לקבל את ההשגה במועד בו הוגשה, וכי בהעדר יכולת להשיג על השומה רואים את השומה כשרירה וקיימת.    

על פסיקה זו הגיש המערער ערעור לבית המשפט העליון  שפסק בשנת 2020 כי "הטענה כי השומה התיישנה כתוצאה מכך שלא נשלחו נימוקי השומה או שנשלחו באיחור ניכר, נדחתה. בהתאם להלכה שנהגה במועדים הרלוונטיים בשנת 2003 , המועד הקובע הוא המועד בו קיבל פקיד השומה את ההחלטה על הוצאת השומה – ובמועד זה לא התיישנה השומה.

 "בנסיבות המיוחדות של העניין, במסגרתם – כלל לא הוכח כי נימוקי השומה נשלחו, תיק השומה בוער על ידי פקיד השומה, גם לאחר עזיבת הארץ שלח מייצגים שטיפלו בענייניו  ביחס לשנות מס אחרות ולאור הסכומים החריגים שנקבעו בשומה – יש לתת למערער ארכה להגשת השגה". בנוסף פסק העליון כי "הנזק הראייתי שנגרם ואשר יוצר קושי ניכר לקיים כיום דיון על השומה, רובץ לפתחו של פקיד השומה וזאת בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי.

לאחר דיונים פקיד השומה הוציא שומה חדשה שביטלה את הקודמת נקבעה למסגר "הכנסה חייבת" של 381,697 שקל במונחי קרן של שנת 1998. המסגר הגיש עתירה כנגד סכום זה וטען כי לא ניתן כיום, למעלה מ-20 שנים לאחר שנת המס בה מדובר ובהינתן כי התיק בוער ואפילו הדוחות אינם קיימים, לערוך דיון ענייני אודות השומה. מדובר בנזק ראייתי, אשר כפי שקבע בית המשפט העליון – רובץ לפתחו של פקיד השומה. בנסיבות אלה ולאחר שהבין בעצמו כי השומה המקורית מופרזת ובלתי סבירה, היה על פקיד השומה ברשות המסים להניח לו ולהימנע מהוצאת כל שומה.

לדבריו, הוא פעל כראוי ושילם מסים וכעת בגילו המתקדם כבר אינו זוכר מה היה בשנת 1998. הוא שילם בפעילות החברה שכר עבודה בסך של כ-1.4 מיליון שקל וכי ניכה מס בגין משכורות אלה  בסכומים גבוהים – ותמונה כוללת של פעילותו תלמד כאמור כי אין הצדקה להוצאת השומה.

לטענתו, אין שום הוכחה כלשהי כי העלים מס, והתעקשותו של פקיד השומה ברשות המסים בהוצאת השומה הנוכחית נובעת מכך, שלאחר פסק הדין הקודם בבית המשפט המחוזי, מיהר לממש נכס נדל"ן של המסגר והוא מחזיק בידיו כספים אותם הוא מסרב לשחרר. לטענתו פקיד השומה גורר אותו במשך שנים לדיונים והליכים שאין להם מקום.
 

הפנים את פסק הדין

פקיד השומה טען כי  הפנים את פסק הדין של בית המשפט העליון, כאשר הפנמה זו באה לידי ביטוי בביטול השומה המקורית. השומה הנוכחית שקבע היא שומה סבירה ואף מתונה, המבוססת על תדריך כלכלי, ויש להותירה על כנה.

לדבריו, טענת המסגר כי יש לבטל את השומה מכל וכל וכי כל פעילותו נעשתה למעשה תחת החברה, עומדת בסתירה לטיעוניו בערעור שהגיש לבית המשפט העליון. באותו ערעור הוא הצביע על חוסר הסבירות שהיה בשומה המקורית, אשר לא הכירה לו (כמסגר) בכל הוצאה שהיא. 

פקיד השומה טען כי   נטל השכנוע בערעורי מס, מוטל תמיד על המערער (למעט במקרה בו מוצאת שומה לפי סעיף 86 לפקודה, עניין שאינו רלוונטי לנו). הנטל רובץ אפוא לפתחו של המערער, ויש לקבוע כי אין בהשערות שהוא מעלה, כדי לעמוד בנטל זה. לפיכך דין הערעור להידחות, תוך השתת הוצאות על המערער.

פקיד השומה אשם

השופט גורמן מבית המשפט המחוזי קבע כי יש להחיל במקרה חריג זה את העיקרון לפיו מי שאחראי לנזק ראייתי – במקרה שלנו פקיד השומה, יישא במלוא נטל הראיה להוכחת העובדות הנדרשות. כתוצאה מכך שאין בידי הצדדים להביא כיום ראיות של ממש אודות הפעילות הכלכלית של המערער בשנת 1998 השופט  קבע כי לא עלה בידי פקיד השומה להוכיח כי השומה שהוציא מוצדקת. לאור זאת הוא קיבל את הערעור במלואו וביטל את השומה החדשה שהוציא פקיד השומה.

השופט גורמן הוסיף כי בנסיבות המיוחדות של העניין, ולאור גילו המתקדם של המערער ולשנים הרבות שחלפו ולכך כי אין כל ראיה של ממש כי המערער העלים מס, הרי שעל אף שדרך ההתנהלות של המערער לא הייתה חפה מטעויות - ראוי היה כי המשיב יימנע מראש מהוצאת השומה החדשה שהוציא בשנת 2021 לשנת המס 1998.

כנגד פקיד השומה נפסקו הוצאות בסך 70,000 שקל, וזאת מתוך התחשבות בטרדה שנגרמה למערער. בית המשפט ציין כי לא פסק הוצאות בסך גבוה יותר, לאור פגמים שנפלו אף בהתנהלות המערער.