מלחמת ירושה - האמא החזיקה בבניין והורישה לבן אחד 'את הבית' - הוא טען שזה כל הבניין; האחים האחרים טענו שהכוונה לדירה אחת; הנה החלטת השופט

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב דן לאחרונה בסכסוך ירושה בין אחים על בניין מגורים, אותו העניקה האם במתנה לפני פטירתה לאחד מהבנים. האם המנוחה כתבה במסמך כי היא מעניקה לבנה את הבית במתנה. לאחר פטירתה, ניצל אחד האחים את המונח הכללי 'בית', והגיש תביעה לביטול עסקת המתנה, משום שלטענתו האם התכוונה להעניק לאח רק דירה אחת מתוך הבניין והוא השתלט על כולו.

תחילתו של הסיפור, בשנת 2011 אז חתמה אמם של הצדדים, אשר הייתה בעלת הבניין בו ארבע קומות וחמש דירות, על תצהיר בו העניקה במתנה לבנה  את מלוא זכויותיה בבית. לפי התצהיר מלוא זכויותיה מועברות לבנה ללא תמורה.

הסיפור המשפטי החל לאחר פטירת האם, בשנת 2016 אז הגיש אחד האחים יחד עם רעייתו תביעה כנגד שני אחים אחרים למתן פסק דין הצהרתי ל"ביטול מתנה". האח ורעייתו עתרו לביטול תצהיר המתנה. לטענתם, תצהיר המתנה נחתם תוך השפעה בלתי הוגנת והטעייה מצדו של האח.

התיק התגלגל בבתי המשפט שנים רבות וכלל משא ומתן והליכי גישור שנכשלו והגיע כעת לסיומו. 

השפעה בלתי הוגנת

האח ורעייתו טענו בכתב התביעה, כי המתנה ניתנה לאח כפרי של השפעה בלתי הוגנת, עת המעניקה, אמם המנוחה, היתה במצב רפואי ונפשי לא תקין. בנוסף טען כי אחיו עדיין לא העביר את הנכס על שמו, למרות שתצהיר המתנה נחתם עוד ביום 16.10.2011. לטענתם עסקת המתנה היתה פיקטיבית, וזאת  על-מנת ללחוץ עליהם במשא ומתן שהתנהל על חלוקת הירושה.

לדבריהם דבר תצהיר המתנה לאח לא נודע להם אלא רק לאחר פטירת האם המנוחה. כמו כן, לטענתם המנוחה לא התכוונה להעניק לאח את כל הבניין, אלא רק דירה אחת בלבד. 

בדיון המשפטי שהתגלגל נכשל הליך גישור והצדדים חלוקים האם שיחה שתומללה והסכם חלוקת העיזבון שנערך בגישור בין האחים, ושלא נחתם לבסוף ע"י האח התובע מהווה מסמך שחסיון גישור או מו"מ לפשרה חל עליהם. האח שקיבל את הבניין במתנה ביקש מבית המשפט להתיר לפרסמו ובכך לשפוך אור על הסיפור, אך התובע אחיו סירב וטען  כי מדובר בראיות שנוצרו בעקבות משא ומתן והליך גישור ופשרה.
    

 קיבל את כל הבניין

האח הנתבע טען כי מדובר בסכסוך משפחתי רחב היקף רב תיקים קשורים והמשליך גם על הסכסוך על ירושת הבניין. לטענתו מה שהוענק לו על יד אמו הוא כל הנכס הישן על 4 קומותיו. תחילה הוענקו זכויות בניה בגג, ואחר כך הוא שיפץ את הנכס בעלות של מיליוני שקלים, ועל רקע סכסוכים הועבר לבסוף הבניין כולו בתצהיר מאמו.

לטענתו, אמו המנוחה ידעה היטב את שהיא עושה, ולא היתה שום השפעה לא הוגנת. האח סיפר במשפט כי אימו המנוחה הלכה לבית עולמה בשנת 2012 כשהיא צלולה, ויש מסמכים שונים המוכיחים זאת. לדבריו לא הייתה שום הטעיה בין המונח בית לבין בניין, וכי אין  יכולת לחזור מן המתנה, לאחר השקעתו הרבה ולאחר ששילם את עלות המיסים וחובות עבר של הדיירים בבניין, וכי אמו מעולם לא דרשה זאת. כמו כן הוסיף כי על זכויותיו בקומות הנוספות אשר בנה ובהן הוא מתגורר אין מחלוקת.

השופט ארז שני, ציין כי השאלה" המשפטית היא האם במתנה עסקינן שמא רק בהתחייבות ליתן מתנה?"

השופט ציין כי "ככלל, התפיסה המנחה בהקשר זה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל – דין כלפי בית-המשפט. יוער כי בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת -  מידה אובייקטיבית – הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל דין והשאלה האם פעל בזדון עשויה להשליך על המסקנה האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, אמת – המידה המרכזית בהקשר זה הינה סבירות והגינות, קרי – כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות המקרה".

השופט ציין כי "אומר ולא אבוש, כי המשפט חותר לנורמה של התנהגות הגונה כמצופה מאדם ביחס לאדם ובמילים אחרות מצופה מצאצא לבל ייטול מרכוש הורהו אם קיים ספק בכושרו להחליט בראי טובתו ולבל יציגו ככלי ריק לעת זקנתו ויפנה גבו אליו.
 

 אינטרס ההסתמכות

השופט ארז שי ציין כי כבר כתב בעבר בנושא זה כי "אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה הוא ראוי להגנה, וניתן להתייחס לגילוי חיצוני של כוונת המתקשר כאל גמירת דעת, אולם בחוזה מתנה ציפיות מקבל המתנה יוכרו כלגיטימיות רק כאשר "הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה".

כמו כן ציין השופט שני כי "הוכחת גמירות הדעת בהסכמי מתנה דורשת רמה גבוהה של הוכחה: ראשית, יש לומר כי בכל הקשור להסכמי מתנה נדרשת רמה גבוהה ומוקפדת יותר של הוכחת גמירות הדעת של נותן המתנה.

בחוק המתנה נכתב כי "התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב, וכן כי כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו. הסעיף השלישי בחוק מציין כי בנוסף רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן".

השופט קבע כי "אין עורר שדבר המתנה כאן גובה גם בכתב גם בהשקעות משמעותיות של הנתבע בנכס לאחר הנתינה (לאמור הסתמכות); שנית, אף שעל כולנו מקובל כי גמר רישום המתנה במרשם המקרקעין הופך את המתנה לסופית, אזי גם כאן ולטעמי עם פטירת המנוחה ומתן ייפוי כוח נוצר למעשה מצב של מתנה סופית".

השופט שני הוסיף כי "למען הסר ספק אומר, כי מוכן אני לקבוע שאפילו אם מדובר רק בהתחייבות ליתן מתנה, אין אפשרות לחזור ממנה, שעה שהנתבע הסתמך עליה, השקיע מיליונים בנכס ולא נטען כלפיו כי התנהג התנהגות מחפירה כלפי המעניקה".
 

מה כללה המתנה?

בבואנו לבדוק מה כללה המתנה? ציין השופט כי עורך הדין של התובעים אמר כי "במרכז הדיון עומדת השאלה האם התכוונה המנוחה לתת במתנה לנתבע  את הנכס, בניין המורכב מחמש דירות או את ביתו שבנה הוא על גג אותו בניין?"

השופט ציין כי בתצהיר המתנה שנחתם 8 שנים לאחר עריכת הצוואה נכתב כי "בתאריך 16/10/11 העברתי לבני את מלוא זכויותיי בבית בהעברה ללא תמורה, מבלי שקיבלתי כל תמורה מבני בעבור הזכויות דלעיל".

"על-פי לשון התצהיר כפשוטו (והרי אין עורר שהמנוחה יכולה היתה ליתן מרכושה, מבלי להיות כבולה להוראת הצוואה), הוענק לנתבע מלוא הבניין". השופט ציין כי "לעניין גמירות הדעת, אזי סביר כי הוענק הבניין כולו, שאם לא כן מדוע שיפץ הנתבע את הבניין כולו ולא רק את הדירה, ובעלות נכבדה?"

השופט פסק המשמעות היא כי לפי התצהיר, הוענק לבן נתבע כל הבניין. כמו כן, אין מחלוקת שהוא השקיע מיליוני שקלים בבניין דבר שיצר אצלו הסתמכות. בנוסף פסק השופט כי לא הוכח שהבן הנתבע גילה כלפי אמו התנהגות מחפירה שהיא כידוע עילה שמאפשרת לנותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו, ושמרגע פטירת האם המתנה סופית.

השופט שני דחה את טענת האח התובע כי אמו המנוחה לא הבינה על מה חתמה. לאחר שמומחה מטעם בית המשפט הכריע כי  הייתה כשירה מבחינה קוגניטיבית.

השופט קבע כי אומנם 8 שנים לפני הענקת המתנה הייתה צוואה בה קיבל הבן הנתבע רק דירה אחת, אבל האם הייתה רשאית לחזור בה ולהעניק לו את הבניין כולו.

"ניתן לקבוע כי קוגניטיבית לא רק הייתה המנוחה כשירה ליתן המתנה, אלא גם להבין מה היא נותנת – לאמור, הבניין ולא רק הדירה כפי שנזכר בצוואתה, שקדמה בשנים רבות למתנה".

בניין ולא דירה

 
השופט ציין כי גם עורכת הדין שהחתימה את האם המנוחה על התצהיר טענה בעדותה כי כשהאם כתבה 'בית' היא התכוונה לבניין ולא לדירה אחת. עורכת הדין אמרה כי "התרשמתי שהיא צלולה ויודעת בדיוק מה היא רוצה".

השופט שני ציין כי לנתבע הייתה ציפייה, הסתמכות ושינוי מצב לרעה. ביום 16.10.2011 דווח לרשויות המס על העברת הנכס בשלמותו לנתבע, על המשמעויות הכספיות כנובע מכך. בחודש דצמבר 2011 הועברו כל חשבונות הארנונה בנכס על שם הנתבע ובכך, ללא קשר לטענות בדבר טיב המסמך, הוטלו חבויות כספיות על הנתבע באשר לבניין כולו.

השופט קבע כי "ראשית, לתחום הסברה המבוססת, לפיה הנתבע לא רק הסתמך על המתנה אלא גם שינה מצבו לרעה. שנית, לתחום זעקת ההגינות, לאמור כי המתת לווה בהשקעה משמעותית מצד הנתבע. העולה מן המצטבר ובהעדר כל טענה להתנהגות מחפירה כלפי המנוחה, הוא שאין לבטל את המתנה".

השופט פסק כי "סבור אני כי המנוחה, אשר דיברה עברית כפי דורה, התייחסה במילה "בית", להבדיל מדירה, לבניין כולו, וראה שטר העברת הדירה למנוחה מאמה, גם שם נזכר הנכס כבית". בנוסף קבי כי "במהות צודק הנתבע, וקיבלתי את הרושם כי עדות התובעים היא בלתי מהימנה ולמעלה מכך. בנוסף, בתיק קשור התברר כי התובע חבר לאחר וניסה להבריח נכס שבמחלוקת – הדבר גם הוא פוגע במהימנות התובעים".

לפי פסיקת בית המשפט העליון "בעל דין אשר שינה בעדותו, או הסתיר מבית המשפט, ביודעין, ראיה חשובה – יפעל הדבר לחובתו; בעל דין שטענותיו העובדתיות ביחס לעילת התביעה או ההגנה נמצאו בלתי מוכחות במאזן הסבירות, טענותיו תדחנה".

השופט ארז שני פסק כי הוא דוחה את התביעה. אין לבטל את המתנה והבניין כולו יישאר בידי הנתבע, בנוסף קבע כי התובעים יישאו בהוצאות משפט של 110,000 שקל.