בן זוגה העבריין חוסל; האם היא זכאית לקצבה מביטוח לאומי?

בשורה של פסקי דין הובהר כי תכליתה של גמלת השאירים לפי חוק הביטוח הלאומי היא לפצות על אובדן התמיכה הכלכלית שהייתה נתונה לאדם מבן זוגו כמי שהיה תלוי בו בהקשר זה, ולשמר את רמת חייו פחות או יותר כפי שהייתה לפני פטירת בן הזוג. בחלק מפסקי הדין ניתן משקל רב לשאלת התלות כלכלית של השאיר בבן הזוג שנפטר, כשבחלק מהמקרים עצם התלות הכלכלית הוגדרה כתכלית החוק עצמה. לצד זאת, יש אמירות אחרות בפסיקה שלפיהן גם העדר תלות כלכלית של אישה בבן הזוג שנפטר אינה שוללת את היותה ידועה בציבור שלו.

הפסיקה הרווחת היום מסתייעת במבחן מרוכך, ובודקת אם בפטירת המנוח נוצר לבן הזוג שנותר בחיים "מחסור כלכלי". עם זאת, במקרים המתאימים גם העדרו של מחסור כלכלי, אינו שולל קיומה של מערכת יחסים של ידועים בציבור:

השופט קבע כי "תכליתה של קצבת השאירים המשולמת על ידי המוסד, היא הענקת ''רשת ביטחון' מינימלית תוך מתן מענה מסוים, על חשבון הקופה הציבורית, לחסר כלכלי הנובע מאובדן הזוגיות והשיתוף". במקרה שלפנינו התכלית הזו מתקיימת".

השופט ציין כי "התובעת אישה צעירה, קשת יום, אשר הפכה לפתע לאם יחידנית בגיל 20, עם פטירתו של בן זוגה בנסיבות טרגיות, ונשענת על רשויות הרווחה למחייתה ולפרנסת בנה, ללא מערך משפחתי תומך. לתובעת, בת להורים גרושים, החיים בנפרד, לא הייתה כתובת יציבה אחת. בעיקר נרשמה במענו של אביה ולתקופה קצרה במענה של אימה".

השופט הוסיף כי "מעדותה של התובעת שנתמכה בעדותה של אימה למדנו כי משנת 2016 לערך, כשהתובעת הייתה קטינה (15-16) היא נקשרה ביחסים עם המנוח, שהיה מבוגר ממנה ב-10 שנים, ובעל רקע פלילי. הוריה של התובעת התנגדו לקשר ביניהם, אולם התובעת לא שעתה לדעתם. התובעת העידה כי יחסיה עם המנוח היו מבוססים על אהבה עמוקה ובלשונה 'אהבה מטורפת'".
 

אין עוררין על היותם בני זוג

השופט כאמל אבו קאעוד קבע כי  "אין עוררין על היותם של השניים בני זוג. התובעת נקשרה עם המנוח מגיל צעיר וחרף הקשיים והתנגדות הוריה, התרשמנו כי יחסיה עמו היו יציבים, היא הרתה לו והם תכננו להתחתן אלמלא חייו נגדעו. המנוח פרנס את התובעת, עת היה במעצר היא דאגה לספק לו כסף ל"קנטינה", היא ביקרה אותו בכלא, ובחייו היא הייתה חתומה על תצהיר בפני נוטריון בו הצהירה על חייהם המשותפים.

המגורים המשותפים הוכחו מהעדויות שתי האימהות וגם מעדותה של השכנה שהעידה שהתובעת התגוררה עם המנוח לפני ההיריון, התגוררה בדירה במהלך מעצרו של המנוח והמשיכה להתגורר גם לאחר הלידה. היא העידה כי סייעה לתובעת בהריונה, שבחלקו היא שהתה בדירה בגפה ועדותה לא נסתרה.

התובעת נותרה בדירה עד לפטירתו של המנוח, וכפי שתיארה אימה היא פונתה מהדירה יחד עם בנה התינוק ביום בו נהרג המנוח, והיא הצליחה לפנות את חפציה של התובעת רק באישור המשטרה מאוחר באותה בלילה.
    
השופט קבע כי הוא לא מקבל את עמדת הביטוח הלאומי "לפיה העובדה כי המנוח ביקש מהתובעת לבצע בדיקת פוליגרף להוכחת נאמנותה תיזקף לחובתה. דווקא מבדיקת הפוליגרף שביצעה התובעת לאחר לידת בנם המשותף וימים ספורים לפני שהמנוח נהרג, למדנו כי התובעת הייתה נאמנה למנוח לכל אורך הקשר הזוגי בין השניים".

השופט ציין כי "אכן, בתביעה להבטחת הכנסה התובעת דיווחה למוסד כי המנוח והיא "לא מתגוררים יחדיו והקשר ביניהם לא טוב, נכנס ויוצא מבית הסוהר". לפיה מסקנתנו כי התובעת התגוררה עם המנוח והייתה ידועה בציבור כבת זוגתו, ברור כי ההצהרה שניתנה לצורך התביעה להבטחת הכנסה לא הייתה אמינה".

השופט ציין כי למרות זאת,  "במסגרת תביעותיה לביטוח לאומי דיווחה התובעת, כי אומנם היא מתגוררת לבד, אולם בביתו של המנוח. לפיכך, נראה כי הצהרותיה ניתנו בתקופות בהן שהה המנוח במעצר ויש לפרש אותן בהתאם".

לאור זאת פסק השופט כי "שוכנעו אפוא כי התובעת והמנוח קשרו את גורלם יחדיו, התגוררו וניהלו משק בית משותף משנת 2018 או לכל הפחות מתחילת 2019 ועד למועד פטירתו של המנוח, התנהלו כבני זוג לכל דבר ועניין, ואף התכוונו להינשא באופן שהיו ידועים בציבור כבני זוג לכל דבר ועניין".

השופט כאמל אבו קאעוד פסק כי הוא מקבל את העתירה לקבלת קצבת שאירים. "התובעת זכאית לקצבת שאירים בהתאם לחוק".