חתם על הסכם גירושין, התחרט וטען כי נוצל; מה פסק בית המשפט?

סכסוך גירושין על דירות ונכסים הן דבר רגיל בבתי המשפט לענייני משפחה בישראל, אבל מה קורה במקרה בו בני הזוג הצליחו להגיע להסכמה ביניהם על חלוקת הרכוש ועל כל העניינים הכלכליים ביניהם בהליך היפרדותם, ואף קיבלו את אישור בית המשפט להסכם, ורק אז שוב התגלע הסכסוך ביניהם. האם ניתן לבטל את ההסכם לאחר שקיבל תוקף של בית משפט?

תחילתו של הסיפור בבני זוג שהתחתנו בנישואין אזרחיים בפראג בשנת 2004. הבעל הוא חסר דת ואשתו יהודיה.

הבעל הוא משפטן בהשכלתו, עו"ד משנת 2001, מאז שנת 2019  הוא עובד בתפקיד יועץ משפטי, לאחר שפרש לגמלאות משירותו הצבאי כקצין בצה"ל. אשתו לשעבר הנתבעת היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה בהשכלתה, יועצת חינוכית במקצועה. הסובלת מפיברומיאלגיה ואינה עובדת משנת 2020 ואף מקבלת קצבת נכות עקב פגיעה בעבודה, לטענתה עקב פוסט טראומה בשנת 2007.

בשנת 2010 לאחר טיפולים ממושכים במשך שנים נולד לשניים בן, כיום בן 13. במהלך החיים המשותפים ניהלו הצדדים חשבון משותף, והתגוררו בדירה שהזכויות בה נרשמו על 2 הצדדים, בחלקים שווים ביניהם.

משברים רבים

במהלך שנות הנישואין שנמשכו כ-17 שנים, חוו בני הזוג משברים רבים. בתחילת חודש מרץ 2020 אירע סכסוך בין הצדדים ואפילו הוזמנה משטרה לדירתם. לאחר מכן שכר הבעל עורכת דין שערכה עבורם הסכם ממון. בני הזוג חתמו על הסכם המסדיר את כלל העניינים הכרוכים ביחסיהם, לרבות העניינים הנוגעים ליחסי הממון שביניהם וכן משמורת הקטין, מלבד סוגיית מזונותיו.

בסוף חודש אפריל אושר הסכם הממון וקיבל תוקף של פסק דין, בהסכם הממון נקבע שהצדדים "מאמצים את ההסדרים הקבועים בחוק יחסי ממון בין בני זוג, ומסכימים כי הם יחולו על היחסים ביניהם בכפוף לשינויים המוסכמים שייקבעו בהסכם".

במסגרת ההסכם נקבע כי "כל הנכסים והזכויות, ללא יוצא מן הכלל, שיצבור כל אחד מהם במהלך חיי הנישואין, למעט דירת המגורים, יהיו רכושם המשותף בחלקים שווים בין בני הזוג. לרבות זכויות פנסיוניות, ביטוחיות, משכורות או הכנסות כלשהן וכן תגמולים בגין עבודה ויגיע כפיים שיצברו על ידי בני הזוג במהלך חיים המשותפים".

בנוסף הוסכם ש"ממועד אישור ההסכם, הדירה תעבור לבעלותה המלאה של האישה, ולבעל לא תהיה כל טענה או תביעה או דרישה עתידית ביחס לדירה". הצדדים הצהירו כי הדבר נעשה "מתוך הבנה מוחלטת של מערכת היחסים העכורה ביניהם, ונוכח העובדה כי ייתכן וייפנו להליך גירושין בעתיד".

עוד נקבע כי במקרה של פרידה, יפעלו הצדדים לסגירת החשבון המשותף, תוך שהוסכם כי התובע "ישא באופן בלעדי בכל החובות וההלוואות ככל ויהיו בחשבון הבנק המשותף. ככל ויהיו יתרות בחשבון – הצדדים יחלקו ביתרות בחלקים שווים".

הצדדים הוסיפו והסכימו כי "אם לאחר חתימת הסכם זה, בכל עת שהיא, יחליטו בני הזוג או אחד מהם, על רצונם להתגרש – יסכים כל אחד מבני הזוג לפנות להליך של התרת נישואין ללא דיחוי".

עוד הוסכם בין הצדדים, כי במקרה של פרידה, משמורת הקטין תהא בידי האם כאשר זמני שהות ייקבעו בהסכמה על ידי הצדדים. אך כ-4 חודשים ממועד חתימת הסכם הממון, הסתיימו החיים המשותפים תחת קורת גג בעקבות סכסוך נוסף במהלכו דרך התובע על רגלה של הנתבעת. הצדדים חלוקים האם מדובר באירוע מכוון, ומה תוצאותיו. לאחר אירוע זה עזב התובע את הדירה ושכר דירה אחרת למגוריו.

חתמו על הסכם גירושין

 
בני הזוג חתמו על הסכם גירושין המסדיר את כלל העניינים הכרוכים בהתרת הנישואין לרבות ענייני הרכוש, החזקת הקטין ומזונותיו. הסכם הגירושין אושר וקיבל תוקף של פסק דין. חודשיים לאחר שאושר הסכם הגירושין, הגיש התובע כנגד הנתבעת שני תביעות. להתרת הנישואין, שאכן הותרו בסוף שנת 2020, ולביטול ההסכם. התובע עתר כי בית המשפט יורה על ביטולו של הסכם הגירושין, האישור ופסק הדין  ויאפשר לו לקבל את זכויותיו עליהם עמל כל ימי חייו.

בכתב התביעה, טען התובע כי תוכנו החד צדדי, חסר הפרופורציות וההגינות של הסכם הגירושין מעיד כי ההסכם הושתת על מרמה, ניצול מצוקה וחוסר תום לב משווע המהווה פגם מהותי בכריתתו. לטענתו הוסתרו הנסיבות שהביאו את התובע להסכים בכל מחיר להתרת הקשר, הסכמות בענייני הקטין ומזונותיו וויתורים רכושיים נעשו אגב ניצול מצבו הרגשי קשה עקב ההגעה לגירושין תוך החתמתו על הסכם עושק. לדבריו, המרמה נרקמה כבר בהחתמתו על הסכם הממון החד צדדי בתקופה שהוטעה התובע לחשוב כי הסכם הממון הוא שיתרום לשיקום הקשר בעוד שמנגד הסכם הממון נרקם כתשתית לגירושין שתכננה הנתבעת מבעוד מועד. התובע עתר גם להעברת המשמורת ולביטול תשלום דמי המזונות.

התובע טען כי בכל שנות הנישואין הוא היה קורבן למניפולציות רגשיות, סחטנות רגשית לרבות אלימות מילולית מצד הנתבעת, לא החזיק בדעה עצמית אלא נמצא תחת השפעה של הנתבעת, לדבריו עשה את כל מה שהיא מצווה, ובוודאי חתם על הסכם הגירושין מכוח השפעתה עליו.

לטענתו, במועד אישור הסכם הגירושין לא הייתה לו גמירות דעת בניגוד לגמירות הדעת של בת זוגו. בעת החתימה על הסכם הגירושין הנתבעת ידעה את מצבו הנפשי של התובע, ידעה כי יסכים לתכתיביה כפי שנהג לעשות וניצלה את זה לטובתה;

לטענתו, ההסכם נעשה לאחר שבת זוגו לשעבר חשבה על כל הפרטים שייתנו לה רווחה כלכלית, ו"בדרך פלא" סיימה היא לעבוד זמן קצר לאחר שחתמה על ההסכם ועד היום אינה עובדת, והכל בזמן שהוא מממן את חייה ומשרת את האינטרסים שלה.
 

אין לתובע עילה

הנתבעת הכחישה את טענות התובע, התנגדה לביטול הסכם הגירושין ועתרה להורות על דחיית התביעה בהיעדר עילה. הנתבעת טענה, כי אף אחד לא כפה דבר על התובע. וכי הוא חתם על ההסכם במודע וידע כי כוונתם היא להתגרש. הטענה על עושק וסחיטה מגוחכת לאור העובדה שההסכם קיבל תוקף של פסק דין, לאחר דיון ארוך ומעמיק במהלכו דאג בית המשפט לוודא שהתובע מבין על מה הוא חותם.

לטענתה, בן זוגה לשעבר לא הצליח להרים את נטל הראייה הנדרש על פי דין לביטול הסכם הגירושין. טענתו כי חתם על הסכם הגירושין בהשפעת מניפולציות רגשיות שהייתה עושה לו במהלך חיי הנישואין ואף לאחר עזיבתו את הבית, אינה יכולה להתקבל. התובע היה מודע לתוצאות והשלכות חתימתו על ההסכם, והוא חתם על הסכם הגירושין מתוך בחירה ורצון טוב ולא תחת לחץ או השפעה בלתי הוגנת.

לדבריה, הסיבה העיקרית שהתובע חתם על הסכם הגירושין נובעת מרצונו לאפשר לבנו לפתח את כישוריו ולקבל טיפול תומך עקב היותו ילד בעל צרכים מיוחדים. התובע שינה את דעתו ומתכחש כעת להיותו של הקטין ילד מיוחד.

 

האם ניתן לבטל את הסכם הממון?

השאלה המשפטית במשפט הייתה האם קיימת לתובע עילה בדין לבטל את ההסכם? השופטת סגלית אופק מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב ציינה כי "הכלל המשפטי בנוגע להסכמי פשרה אשר קיבלו תוקף של פסק דין קובע כי ניתן לבטלם, אם נפל פגם בכריתם, אולם על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה, ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול.

הסכם ממון בין בני זוג, כהגדרתו בחוק יחסי ממון בין בני זוג, מותנה באישור בית המשפט לצורך כניסתו לתוקף. בכך מתקיים בהסכם הממון גם הפן ההסכמי וגם הפן השיפוטי.

על חשיבותו של הסכם הממון ועל המשקל הרב שיש לתת לו, ניתן ללמוד ממנגנון אישורו. בחוק יחסי ממון נקבע כי "האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו".

הליך האישור על פי חוק יחסי ממון נועד להבטיח את גמירות דעתם של הצדדים ולוודא כי ההסכם נערך מתוך רצון חופשי, ללא לחץ או כפייה או השפעה בלתי הוגנת ולאחר שבית המשפט ווידא כי הצדדים הבינו בדיוק את משמעות ההסכם ותוצאותיו האפשריות. על כן, נהנה הסכם ממון אשר קיבל תוקף של פסק דין ממעמד מיוחד; "בהעדר ראיה לסתור, עצם האישור השיפוטי מצביע על כך שהצדדים להסכם הבינו את משמעותו ואת תוצאותיו וחתמו עליו מרצונם החופשי".
 

נטל גבוה

 
נקבע בפסיקה, שצד המבקש לבטל הסכם ממון אשר קיבל תוקף של פסק דין בשל פגם בכריתתו, נדרש לעמוד בנטל ראיה גבוה במיוחד ולהביא טעמים כבדי משקל. עם זאת, ייתכן ובנסיבות מסוימות יעלה בידי צד המבקש לבטל הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין להרים את הנטל הרובץ לפתחו ולהוכיח כי במעמד האישור נתן הוא הסכמתו כתוצאה מפגם בכריתתו.

התובע טען כי ההסכם נחתם מחמת עושק. לפי סעיף 18 לחוק החוזים "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני, או אחר מטעמו, את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית, או הגופנית, חוסר נסיונו ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

עילת ביטול מסוג עושק קמה בהצטרפותם של שלושה יסודות: מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון של הנעשה בזמן כריתת החוזה; ניצול מצבו של הנעשק על ידי העושק כדי לגרום לו להתקשר בחוזה, ותנאי חוזה הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. היסודות הם מצטברים ושלובים זה בזה.

התובע לא העלה כל טענה בדבר פגם פרוצדוראלי שנפל בהליך אישור ההסכם אלא ביקש לבטל את ההסכם מחמת עילה של פגם ברצון. התובע טען כנגד הסכם הגירושין עליו חתם. לטענתו טיב הטענה שהועלתה כלפי הנתבעת, היא פגם בכריתה מחמת עושק, תוך שהתובע אף מנסה לייחס לעו"ד שהכינה את ההסכם "מחטף". עובדה זו מטילה על התובע נטל לכתחילה גבוה, שהרי מדובר בהסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין. השופטת אופק ציינה כי בגלל הסכם הממון והסעיפים שלו היא דורשת נטל הוכחה גבוה יותר.

השופטת ציינה כי "הנתבעת רצתה לא לאשר את הסכם הגירושין והתובע לא התנגד אך התאכזב שזהו רצונה זה, ובלשונו: "טוב, תבטלי את ההסכם. חבל. תעדכני אותי אם את מבטלת".

בחקירה נגדית הסבירה הנתבעת כי ביקשה "לבטל את הסכם הגירושין יום לפני. לא לעשות. יום לפני הדיון בבית המשפט. הבאתי את ההודעה הכתובה, כשאני אומרת, בוא נבטל את ההסכם. אתה לא תעמוד בו. כי אתה כבר עכשיו לא עומד בו. אני לא רוצה ללכת. והוא  שכנע אותי לא לעשות, הוא כתב, טוב, חבל, הוא התקשר אליי ושכנע אותי לא לעשות את זה. לא יכולתי לנשום אותו. כבר אמרתי שיימחק לי מהחיים, לברוח ממנו. רק לברוח מהבן אדם הזה רציתי. כבר לא רציתי כלום. הרי גם היום אני רוצה לברוח, איפשהו לסוף העולם, שלא ימצאו אותנו".

התובע טען כי ההודעה הייתה מניפולציה נוספת של הנתבעת, השופטת קבעה כי היא לא מקבלת טענה זו. "עובדתית הצדדים הגיעו לעריכת ההסכם עם כוונה של התובע לשאת במזונות בסכום למעשה גבוה אף יותר מהסכום שנכתב בהסכם. העו"ד שייצגה את הצדדים העידה כי מדובר בסכום של  6,000 שקלים לחודש עבור מזונות. לטענה  הסבירה לו כי מדובר בסכום גבוה מהמקובל. התבעת טענה כי התובע הציע לשלם עבור מזונות סך של 8,000 שקל. השופטת ציינה כי  "אם כך, אני תמהה מה האינטרס של הנתבעת להודיע לתובע על רצונה לא להתקדם עם ההסכם".

מדובר בעורך דין שלא יכול לטעון שלא ידע על מה חתם 

השופטת ציינה כי התובע הוא עו"ד במקצועו, "פליליסט ומתעסק גם בענייני מיסים" ולא עוסק בדיני משפחה, אך השכלתו המשפטית בוודאי מאפשרת לו להבין את פרמטרים הרלוונטיים לפסיקת מזונות שנקבעו בפסיקה בהתייחס לנתונים האישיים של הצדדים. על כן, לא מן הנמנע שהסכום, לשיטתו, הינו בהלימה עם הצרכים של הקטין, פער ההכנסות בין הצדדים, זמני השהות ומכלול הנסיבות.

השופטת קבעה כי היא לא מקבלת את הטענה על גמירות דעת לקויה במעמד חתימת ההסכם ואישורו. "גרסתו של התובע בהתייחס לשלב עריכת הסכם הגירושין, כי הגיע ב"תחושה לפיה "אני אשם" וכגבר אמיתי" אני חייב לוותר על הכול למען אשתי והילד" וכי הוא לא נטל חלק כלשהו בניסוח ההסכם ואולי אף ההיפך מכך: "בעת חתימת ההסכם ואישור ההסכם הייתי נגרר לחלוטין אחרי מה שגרושתי טענה והייתי מוכן לחתום למעשה כמעט על כל דבר שהיא תרשום בהסכם, כפי שנהגתי לעשות במשך כל שנות הנישואין"
טענות אלו הופרכו אחת לאחת בעדותה של עו"ד שייצגה את הצדדים בעריכת ההסכם. 

עורכת הדין ציינה כי "הם הגיעו לפגישה משותפת. הם התקשרו, הם אמרו לי שהם רוצים לקבוע פגישה, הם רוצים לעשות הסכם גירושין. במעמד הפגישה המשותפת הייתה טיוטה. ההסכם לא היה מוכן לפני. הייתה טיוטה, כשזה פחות או יותר מבוסס על הסכם הממון. לגבי המזונות השארנו את זה ככה ריק. במעמד הפגישה כשדיברנו הם אמרו את הסכום שפחות או יותר נראה להם. באותה פגישה משותפת נערכו גם שיחות אישיות במהלכן נתנה הסבר לכל אחד מהצדדים על המצב המשפטי ומשמעויותיו. "זכור לי שכל אחד יצא החוצה ושוחחתי עם כל אחד בנפרד. הסברתי לכל אחד על מה הם חותמים בדיוק".

השופטת ציינה כי "לאור כך שהתובע הבין את ההסכמות במועד החתימה והתייחס לסוגיות שהוצפו בדיון, הרי שלא ניתן לייחס לו היעדר כוונה או רצון. די בטענה זו כשלעצמה כדי ללמד שבעת אישור ההסכם לא נעדר התובע גמירת דעת כפי שטען".
 

לא הוכיח מצוקה נפשית

 
לגבי טענותיו של התובע על מצוקה נפשית  שכתוצאה ממנה חתם על ההסכם ציינה השופטת כי היא מטילה ספק בטענות הללו. התובע שירת שנים ארוכות כקצין בצבא קבע בנוסף עם פרישתו לגמלאות בשנת 2019, התקבל לעבודה בתפקיד יועץ משפטי לאחר שעבר הליך מיון כולל ראיון אצל פסיכולוג ותחקיר בטחוני מעמיק. השופטת ציינה כי "סביר להניח מצב נפשי ממנו סבל לכאורה התובע היה נותן אותותיו בתובע אילו היה מתקיים וממילא מתגלה בפני גורמי המקצוע הנ"ל".

השופטת אופק ציינה כי התובע קיבל החלטות בעניינים של הבית, וכן קיבל החלטות ביחסיו עם הנתבעת – "בואי נתגרש", "הגיע הזמן שאפסיק "לחנוק" אותך ואעלם מחייך", ואף הפעיל בעצמו סחיטה רגשית על הנתבעת. ולבסוף, התובע פעל בהתאם להוראות ההסכם לאחר אישורו ועד להגשת התובענה לביטולו ואף לאחר מכן פנה בעצמו לאקטואר ולא התנגד לתביעה לביצוע איזון אקטוארי השופטת קבעה כי לאור כך "התובע היה מודע לתנאי ההסכם במועד חתימת ההסכם ואישורו, והייתה לו גמירות דעת מלאה".

בנוסף קבעה כי "לא מצאה כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי בעת החתימה על הסכם הגירושין  או בעת אישורו היה במצב נפשי או מצוקה גדולה אשר היה בה כדי להסית את שיקול דעתו ולא הוכיח כי במועדים אלה מצבו מנע ממנו להבין את משמעות ההסכם או להביע רצון חופשי". 

השופטת קבעה גם כי "התובע אף לא הוכיח שהמניפולציות שלכאורה הופעלו עליו במשך שנים, הובילו לכך שנערך הסכם הגירושין עקב דרישת הנתבעת שניצלה את מצוקתו להסכים לכל הוראותיו".

השופטת אופק קבעה כי הסכם הגירושין יישאר בתוקף וכי התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט של 25,000 שקל.