שוחחה בטלפון ברחוב, נפלה ונפצעה; האם מגיע לה פיצוי?

אחות במחלקה הנוירולוגית בבית חולים כרמל, שהלכה לבית כנסת הסמוך למקום מגוריה בטירת הכרמל בכדי להתפלל, נפלה ברחוב ושברה את הכתף ואת הברך. כתוצאה מפציעתה נעדרה 4 חודשים ונותרה לה נכות קבועה. במענה לתביעתה לפיצויים טענה העירייה כי משום ששוחחה בטלפון בזמן פציעתה, היא כלל לא זכאית לפיצויים. 

תחילתו של הסיפור, בשנת 2018 התובעת, רווקה, כיום בת 65, יצאה מביתה בטירת הכרמל והלכה לבית הכנסת להתפלל, בדרך בזמן שצעדה ברחוב היא שוחחה בטלפון, לפתע נפלה בחוזקה ושברה את הברך והכתף שלה. הנפילה נגרמה כתוצאה מתעלת ניקוז פעורה ברחוב אשר היא נתקלה בה. רשת הכיסוי של תעלת הניקוז הייתה מפורקת בתוך התעלה.

לאחר פציעתה הקשה, היא פונתה באמבולנס לבית החולים כרמל בו עבדה אז כאחות במחלקה הנוירולוגית. לאחר מכן הועברה לשיקום ורק לאחר חודשיים שוחררה לביתה. כתוצאה מהתאונה היא נעדרה 4 חודשים מעבודתה.

בשנת 2020 הגישה האישה תביעה לבית משפט השלום בחיפה כנגד עיריית טירת הכרמל בדרישה לקבלת פיצויים על פציעתה והנזקים שנגרמו לה כתוצאה מכך.

מנגד עיריית טירת הכרמל טענה כי התובעת לא הוכיחה כי נפלה במקום הנטען שכן אחיה שפינה אותה ממקום התאונה, לא הובא לעדות. לטענת העירייה, משנמנעה התובעת להביאו לעדות, יש להניח כי עדותו הייתה פועלת כנגדה. לחלופין טענה העירייה כי אם יקבל בית המשפט את טענת התובעת לנפילתה במקום הנטען, יש להשית על התובעת אשם תורם משמעותי שכן התובעת שוחחה בטלפון בעת שנפלה ולפיכך ברור כי לא שמה לב למפגעים בסביבתה. 
 

האם יש הוכחות?

להוכחת טענתה באשר למפגע, צירפה התובעת תמונות של המפגע וכן תמונות של המקום לאחר התיקון. התובעת העידה כי הייתה בדרכה לבית הכנסת ובמדרכה היה ברזל ניקוז שקוע, רגלה נכנסה פנימה וכך נפלה. כשנחקרה בחקירה נגדית השיבה כי התמונות משקפות את המקום בו נפלה. התובעת לא זכרה מי צילם את התמונות, האם היא בעצמה או שאחותה, ואף לא זכרה מי צילם את התמונות לאחר שתיקנו את המדרכה.

אחותה של התובעת, העידה על עזרה שנתנה לתובעת לאחר הפגיעה והצהירה כי היא לא צילמה את התמונות. בתמונות שהוצגו נראה מפגע משמעותי במדרכה – שכן רשת הניקוז מונחת באופן לא תקין בתוך התעלה ויוצרת מפגע. כמו כן הוצגה תמונה לאחר תיקון בו נראות התעלה והמדרכה תקינות. בעירייה לא הכחישו את קיום המפגע עצמו, ואף לא את תיקונו.  שופטת בית משפט השלום בחיפה אפרת קריב קבעה כי על "סמך הראיות הוכח קיום המפגע".

האם היא נפלה בגלל הבור?

השופטת ציינה כי "התובעת העידה כי כשהלכה ברחוב, בעודה משוחחת בטלפון, רגלה נכנסה לתעלה הפתוחה והיא נפלה. התובעת הייתה בגפה בעת קרות האירוע, ולפיכך, מדובר על עדות יחידה של בעל דין". על פי סעיף 54(2) בפקודת הראיות נקבע כי "פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. קביעת ממצאים בהתדיינות אזרחית על סמך עדותו היחידה של בעל דין אינה אפשרית, ועדות זו טעונה סיוע ממקור חיצוני ובאין סיוע כאמור, יכול בית המשפט לקבוע ממצאים על סמך עדותו היחידה של בעל דין, רק אם יש בידו נימוקים משכנעים התומכים באמינותה, ונימוקים אלה חייב בית המשפט לפרט בפסק דינו.

במקרה שלפנינו צורף דוח מד"א לפיו, התובעת פונתה על ידי צוות האמבולנס מרחוב אליאס כרמל 8 בטירת הכרמל. בדוח נכתב: "בהגיענו למקום המטופלת נמצאה ישובה על הרצפה ברחוב, מתלוננת על כאבים באזור ברך ימין וכתף שמאל. אינה מצליחה להזיז אותם כלל. לדבריה מעדה ונפלה ללא סיפור של איבוד הכרה או סחרחורת". בסיכום הרפואי של המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים כרמל, לשם פונתה התובעת נרשם כי היא נפלה ברחוב ונחבלה בכתף שמאל וברך ימין.

אחותה של התובעת שהעידה גם היא, לא הייתה עדה לתאונה. אף אחיה של התובעת שנקרא אליה לאחר שנפלה והוא שהזמין את האמבולנס, כך על פי התובעת, לא ראה את התאונה. לו היה מגיע אחיה של התובעת לעדות הוא אכן יכול היה להעיד על כך, העובדה שלא הגיע להעיד, נזקפת לחובתה של התובעת.

למרות זאת קבעה השופטת קריב כי המסמכים הרפואיים, כולל דוח מד"א שמציין את מקום האיסוף מהתאונה ולפיו התובעת לא יכולה הייתה לזוז ממקומה, וברור כי היא נפלה בקרבת מקום, והתמונות שהוצגו מהווים סיוע לעדותה של התובעת באשר לאופן קרות התאונה. כמו כן ציינה השופטת כי  עדותה של התובעת הייתה אמינה בעיניה. השופטת קבעה כי הוכח שהתובעת נפלה עקב המפגע שהיה במדרכה.

 

 האם הייתה רשלנות?

עילת התביעה בענייננו היא עוולת הרשלנות, שהוגדרה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. על פי פסיקת בית המשפט יש לבדוק האם התקיימה חובת אחריות מושגית וקונקרטית בין הנתבעת - העירייה לבין התובעת  והאם יש קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק.

לקשר הסיבתי שני פנים. קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. את הקשר הסיבתי המשפטי יש לבחון באמצעות שלושה מבחנים: מבחן הציפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר.

כידוע, על בית המשפט לבחון האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית, כלומר, האם האדם הסביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק כעניין שבמדיניות. קיום חובת הזהירות הקונקרטית נקבע על פי התשובה לשאלה האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבות המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק?

הצפיות הנדרשת אינה "ראיית הנולד" אלא ציפייה בקווים כלליים בלבד. עוד נפסק, כי במקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי), חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן, קיימים שיקולים המצדיקים צמצום החובה חרף יכולת הצפיה.

על פי החוק, העירייה אחראית לתקינות המדרכות והכבישים באחריותה והוראת חוק זו מטילה אחריות מושגית וקונקרטית ביחס להולכים ברחובותיה. כפועל יוצא מחובה זו היה על העירייה לצפות באופן אובייקטיבי את התרחשות הנזק שנגרם.

השופטת קבעה כי במקרה שלפנינו מדובר על רשת ניקוז שיצאה ממקומה ויצרה סיכון בלתי סביר מאמצע המדרכה ועד סופה. "מיקום המפגע יצר סיכון בלתי סביר, ומגביר את הסיכון הנשקף לכל אדם המבקש לעלות או לרדת מהמדרכה. על פי העדות והתמונות שהוצגו לי, מדובר בסיכון בלתי סביר ולפיכך מתקיימת חובת זהירות קונקרטית שהופרה עקב תחזוקה לקויה של המדרכה אשר גרמה למפגע".

השופטת אפרת קריב קבעה כי העירייה התרשלה. "התרשלות הנתבעת הוכחה בעצם קיום המפגע, שכן היה על הנתבעת לצפות שהעדר תחזוקה נאותה יגרום סיכון למשתמשים. לפיכך אני קובעת כי יש להטיל על הנתבעת אחריות למפגע בגינו נפלה התובעת".

 

האם יש אשם תורם, האם שיחת הטלפון גרמה לתובעת להיפצע?

 
לטענת התובעת אין להטיל עליה כל אשם תורם לנפילתה. לטענת העירייה, העובדה שהתובעת שוחחה בטלפון הנייד בעת שהלכה ולא שמה לב למפגע, יש בה כדי יש לקבוע כי מדובר ב"סיכון מרצון" ולהטיל על התובעת עצמה את האחריות הבלעדית לקרות התאונה. לחלופין, טענה העירייה, העובדה שהתובעת הודתה ששוחחה בטלפון ולא שמה לב לדרך, היא שגרמה לנפילתה או תרמה לה תרומה משמעותית.

השופטת קריב קבעה כי "אדם ההולך ברחוב, עיניו בראשו ועליו לשים לב למדרך רגלו. מדובר במפגע משמעותי וניתן היה להבחין בו. אפשר שגם עצם העובדה שהתובעת שוחחה בטלפון בעת ההליכה תרמה לנפילתה ויש להטיל גם על התובעת אחריות מסוימת לקרות האירוע. לפיכך אני מטילה על התובעת אשם תורם בשיעור 20%".

פציעתה של התובעת בתאונה הייתה שבר גם בכתף שמאל וגם בברך ימין. היא נאלצה לעבור ניתוח לצורך קיבוע הן בכתף שמאל והן בברך ימין. לאחר האשפוז בבית החולים כרמל, הועברה התובעת להמשך שיקום בבית החולים האיטלקי ממנו שוחררה חודשיים לאחר מכן.

פרופ' נורמן דורון, מומחה בית המשפט בתחום האורתופדי קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין השבר בראש עצם ההומרוס שחובר עם עיוות וגורם להשפעה קלה עד בינונית בכושר פעולת הכתף וכן נותרה לה נכות בשיעור 10% עקב השבר בפיקת הברך המחובר בחוטי מתכת וגורם להשפעה קלה על כושר הפעולה של הברך הימנית.

השופטת קבעה כי לאור עדותו הנכות הרפואית המשוקללת של התובעת תעמוד על שיעור של 23.5%. השופטת נימקה את החלטתה וציינה כי "למרות שנכותה של התובעת היא נכות אורתופדית, שיש לה בדרך כלל משמעות תפקודית רבה, הרי לאור גילה, ניסיונה והעובדה שהתובעת שבה לאותו תפקיד ולאותו מקום עבודה והמשיכה להיות אחות אחראית במחלקה הנוירולוגית בביה"ח כרמל כארבעה חודשים לאחר התאונה, אזי אין ספק שנכותה התפקודית של התובעת נופלת מנכותה הרפואית".

 

 איך מחשבים את הפיצוי?

התובעת, עובדת כאחות אחראית במחלקה הנוירולוגית בביה"ח כרמל מזה כ- 12 שנים. שכרה של התובעת לפני התאונה, על פי תלושי השכר שהוגשו, עמד על 23,600 שקל.

כתוצאה מהתאונה נעדרה התובעת מעבודתה במשך ארבעה חודשים. מדובר ב-97 ימי מחלה ששולמו לתובעת במלואם, ולכן ההפסד בתקופה זו, אינו בשל אבדן שכר בפועל, אלא הפסד המענק שהיה מגיע לתובעת לולא הייתה מנצלת ימים אלה ופודה אותם עם פרישתה.

שירותי בריאות כללית, מסרו לבית המשפט כי אם התובעת לא הייתה מנצלת את 97 ימי המחלה הללו, היא הייתה זכאית לפדיון אי ניצול ימי מחלה בסך של 245,607 שקל. אך לאחר שניצלה את  97 ימי המחלה הללו היא זכאית לפדיון אי ניצול ימי מחלה של 218,373 שקל דהיינו, ההפסד בגין ימי המחלה עומד על סך 27,234 שקל. 

התובעת עתרה גם לפיצויים בגין הפסדי השתכרות לעתיד. לטענתה, היא שבה לעבודה במשרה מלאה ושכרה לא נפגע, אולם, לא מן הנמנע כי אלמלא התאונה היא הייתה יכולה להשביח את שכרה בחמש השנים שנותרו לה עד גיל פרישה ולפיכך יש לפצותה בגין הפסדי השתכרות פוטנציאליים לעתיד.

לטענת העירייה, התובעת לא הוכיחה הפסדים לעבר ובשל גילה והעובדה שנותרו לה רק עוד שנתיים עד גיל 67, ומשלא הוכח שנכותה משפיעה על כושר השתכרותה, אין לפצותה כלל בגין הפסדי העבר או העתיד.

השופטת קבעה כי התובעת אמנם שבה לעבודה סדירה, לאותו תפקיד ואין לה הפסדי שכר. אך יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון שאפשר שלולא נכותה, הייתה התובעת עובדת לאחר פרישתה כאחות או שעד פרישתה הייתה מיטיבה את שכרה.

השופטת קבעה כי היא פוסקת סכום גלובלי לפיצוי שמשקף את פוטנציאל ההשתכרות העתידי של התובעת על סך של 50 אלף שקל. לגבי התביעה להפסדי פנסיה, השופטת דחתה את התביעה לפיצוי בגין סעיף זה לאור העובדה כי התובעת כיום בת 65 ולא הוכח כי נכותה משפיעה על כושר השתכרותה.

התבועת תבעה פיצויים גם משום עזרת צד ג'. לטענתה היא רווקה המתגוררת לבדה, שהייתה בעבר עצמאית לחלוטין בביצוע פעולות היום יום לרבות בהחזקת משק הבית כולל עריכת קניות וביצוע ניקיון בביתה, אך לאחר התאונה היא זקוקה לעזרה בביצוע קניות וניקיון הבית ומשלמת עבור הניקיון כ-800 שקל בחודש, ואחיה עוזרים לה בקניות. בנוסף אחותה נאלצה להתגורר איתה במשך שמונה חודשים לאחר התאונה בכדי לסייע לה.

השופטת קבעה כי "אדם שסבל שבר בברך ובכתף אכן נזקק לעזרה רבה מאד גם בתום האשפוז ולפיכך מקבלת את טענת התובעת שהיה צורך רפואי להישארותה של אחותה עמה לפחות עד מרץ 2019, כלומר לפחות לשלושה חודשים. על פי עדויותיהן של התובעת ואחותה, אחותה המשיכה לעזור לה גם לאחר ששבה לעבודה, גם אם באינטנסיביות פחותה. השופטת קבעה כי יש לפצות את התובעת בגין עזרת בני משפחתה בסך של 30 אלף שקל.

באשר לעזרת צד ג' לעתיד קבעה השופטת כי "פגיעותיה של התובעת הן פגיעות אורתופדיות, למרות שאין ראיה מעבר לעדות שהעידה התובעת שהיא מעסיקה עוזרת בית, הדעת נותנת שעם הגבלה בכתף ובברך התובעת מתקשה בביצוע ניקיון ואף תמשיך להתקשות בכך בעתיד. עם זאת, בהנחה שעם התבגרותה של התובעת, היא הייתה נזקקת לסיוע בניקיון הבית כך או כך, אני קובעת פיצוי של 60 אלף שקל לעזרת צד ג' לעתיד".

התובעת עתרה גם לפיצוי גלובלי של 15 אלף שקל בגין הוצאות נסיעה וכן פיצוי בגין הוצאות רפואיות בסך של 20 אלף שקל. השופטת קבעה כי יינתן פיצוי בגין סעיף זה של 10 אלף שקל. בנוסף קבעה כי יינתן פיצוי של 90 אלף שקל בגין כאב וסבל.

השופטת פסקה כי עיריית טירת הכרמל תשלם בסך הכל לתובעת פיצויים של 267,200 שקל, וכן 53 אלף שקל הוצאות ושכר טרחת עו"ד.