המלחמה על הבית והמיליונים; האם בת אחת תירש הכל או גם בני משפחתה. מה פסק בית המשפט?
לעסקאות מתנה יש כללים ברורים במשפט הישראלי, אך מה קורה כאשר נותן המתנה נפטר לפני שהספיק להשלים את רישום הנכס על שם מי שהוא מעוניין להעניק לו אותו?בנוסף לכך מקבל המתנה לא פעל להסדרת הרישום, וכתוצאה מכך הנכס הפך למוקד סכסוך בין מקבלת המתנה לבין חמשת אחיה ואימה האלמנה.
בית משפט לענייני משפחה תל אביב דן לאחרונה בסכסוך הירושה בין בת שקיבלה במתנה בית מאביה, לפני כמעט שלושים שנה לבין חמשת אחיה ואמה. תחילתו של הסיפור בחודש אוקטובר בשנת 1996, אז חתם האב המנוח על ייפוי כוח בלתי חוזר, בו העביר את זכויותיו בביתו לבתו וזאת במתנה וללא תמורה.
בשנת 2011, בטרם נפטר המנוח, מונו בתו ואחד מבניו כאפוטרופוסים קבועים לגופו ולרכושו של המנוח. לאחר פטירת המנוח, בחודש מאי בשנת 2012 הוצא צו ירושה, ויורשיו על פי דין הינם רעייתו (50%) וילדיו בשווה בשווה, כל אחד (1/12).
- כל הכותרות
באותו יום בו נחתם ייפוי הכח, חתם המנוח גם על תצהיר המופנה למס שבח מקרקעין ברחובות, בו נכתב כי התחייב להעביר לבתו, התובעת, במתנה וללא תמורה, 254.5 מ"ר מן החלקה הידועה בו היה בעלים עם שותף.
לאחר שלא הצליחה להגיע להסכמה עם בני משפחתה ולהסדיר את רישום הנכס לאחר פטירת אביה, הגישה הבת תביעה לבית המשפט. בתביעתה טענה התובעת כי בחודש אוקטובר בשנת 1996 העניק לה אביה המנוח במתנה וללא תמורה את חלקו במקרקעין (מחצית ממנו) וביום זה אף חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת זכויות הבעלות בנכס על שמה. בנוסף ולצורך העברת הזכויות בנכס, היא חתמה יחד עם אביה המנוח על תצהירים מאומתים כדין עבור רשויות מס שבח מקרקעין שציינו כי העברת הנכס הוא במתנה וללא תמורה. כשלושה שבועות לאחר מכן חזר אביה המנוח בכתב על הענקת המתנה ועל התחייבותו.
לטענת התובעת מדובר על כמחצית מן הזכויות בחלקה, עליהן בנה אביה המנוח (בחלקו בחלקה המלאה) בית מגורים ואילו הבעלים של המחצית השנייה בזכויות, בנה בית מגורים אחר. לטענתה היא שילמה מס רכישה בגין קבלת הנכס במתנה, מס רכוש, אגרה למועצה המקומית, וזאת לצורך אישור המועצה להעברת זכויות הבעלות בנכס על שמה בלשכת רישום המקרקעין ואף קיבלה אישור מהוועדה המקומית לתכנון ובנייה. בנוסף רכשה אביזרים ופריטים רבים לנכס.
בית פרטי. צילום pexels
נפטר מבלי להסדיר את הרישום
למרות זאת, היא ואביה והמנוח לא השכילו לסיים את רישום העברת זכויות הבעלות בנכס על שמה ובשנת 2011 נפטר כאמור אביה המנוח. לקראת סוף שנת 2013 היא רשמה בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה לטובתה על זכויות אביה המנוח בנכס. כעבור שנה ממועד זה, שבה התובעת לטפל בהעברת הזכויות בנכס על יסוד ייפוי הכוח, אך בקשתה זו נדחתה על ידי לשכת רישום המקרקעין בטענה כי נוסח ייפוי הכוח אינו עונה על סעיף 5 לחוק השליחות וכי הוא אינו חל על פעולה ללא תמורה. גם בקשותיה הנוספות לרישום, נדחו על ידי רשם המקרקעין.
התובעת ציינה כי עקב נסיבות אישיות קשות של מחלה שלה וכן של פטירת בתה היא התעכבה בהעברת הזכויות בנכס על שמה. לטענתה, כל בני משפחתה ידעו על המתנה והסכימו לה, לאור טיפולה המסור באביה. התובעת טענה כי לבני משפחתה קיים השתק שיפוטי באשר לטענה על בעלות בנכס שכן הצהירו בעבר כי אין להם וגם לאביה המנוח נכסים. לטענתה, בשנת 2012 חתמה אימה על תצהיר, במסגרת תביעתה להשלמת הכנסה מאת הביטוח הלאומי, לפיו, מלבד דירתה בתל אביב, אין ברשותה נכסים נוספים.
בנוסף טענה כי הנתבעים כולם, כיורשי המנוח, חתמו בשנת 2013 על תצהיר, במסגרת תביעה אותה הגישה עיריית אשדוד, לפיו, ביום פטירת המנוח לא היו בעיזבונו כספים או נכסים, המנוח היה קשיש שהתקיים מקצבת הביטוח הלאומי ולפיכך לא ירשו דבר.
התובעת טענה כי בני משפחתה הודו כי אביה המנוח ביקש לרשום את הנכס על שמה, אלא שלטענתם הדבר היה משיקולי מס. בנוסף, טענה כי הנתבעים לא סיפקו כל הסבר מדוע לאורך השנים, מאז 1996 ועד היום, לרבות לאחר פטירת המנוח בשנת 2011, לא נקטו הם בכל פעולה לקבלת דמי השכירות בגין הנכס או לביטולה של הערת האזהרה שנרשמה לטובתה בשנת 2013 או לרישום הנכס על שמם, או מדוע לא שילמו תשלום כלשהו בנוגע לנכס במשך כל השנים.
מנסה להתעשר על חשבון המשפחה
אמה ושני אחיה מבין הנתבעים טענו כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב משווע, בסילוף העובדות כהווייתן, לטענתם, ניסיונה של בת משפחתם התובעת להתעשר על חשבונם הוגשה שלא כדין ובשיהוי רב וללא כל הסבר מצידה.
לטענתם, התובעת צירפה קבלות מהשנים 96, 97 ומשנת 2000, קרי למעלה מ – 20 שנה בהן ישנה התובעת על זכויותיה(לטענתה), ולא נקטה כל פעולה נוספת להעברת זכויות הבעלות בנכס על שמה. בקשתה האחרונה לרישום נדחתה בשנת 2017 וממועד זה לא עשתה דבר.
לטענתם, אין יסוד לטענת התובעת כי שילמה ולו אגורה שחוקה אחת בדבר הוצאות הבית וצ'ק לא יכול ללמד, כשלעצמו, על פירעון. בנוסף טענו כי לתובעת אין הסבר מדוע משנת 1996, בה העניק המנוח לתובעת לטענתה את הזכויות בנכס ועד לפטירת המנוח בשנת 2011 (במשך 15 שנה), לא הושלמה העברת הזכויות בנכס ומדוע נרשמה הערת אזהרה על הזכויות בנכס רק בחלוף 17 שנה.
לטענתם, שיהוי זה מעיד על מופרכות התובענה. לדבריהם, התביעה עוסקת רק בהעברת מחצית מן הזכויות בנכס, התובעת עצמה מודה כי המנוח העניק לה במתנה וללא תמורה את חלקו בנכס, קרי מחצית מן הזכויות בו, דבר המלמד כי המנוח לא התכוון להעביר את מלוא זכויותיו בנכס לידי התובעת, וגם אם היה בכוונתו להעביר לתובעת את מלוא הזכויות בנכס, לא יכול היה לעשות כן נוכח הלכת השיתוף החלה על המנוח ורעייתו, הלכה אשר לא נסתרה.
לטענתם, התנהגות המנוח לאורך השנים מעידה כי כלל לא היתה לו כוונה להעניק את מלוא הזכויות בנכס על שם התובעת וכל פעולותיו נעשו אך ורק לצורכי מס וכי הוא רואה עצמו ואת רעייתו כבעלים הבלעדיים של הזכויות בנכס, דבר אשר היה ידוע לתובעת ולשאר האחים. לראיה המנוח בנה את הנכס עם שותף לצורך פרנסתו ופרנסת רעייתו אשר קיבלו את דמי השכירות לידיהם כפי קביעת המנוח באשר לגובהם והוא זה אשר אספם, ולא התובעת היא שקיבלה את דמי השכירות, כבעלים לטענתה.
שלושה אחים אחרים טענו כי אין להם התנגדות להעברת הנכס על שמה של אחותם, אך אחד מהם חזר בו במהלך המשפט.
אין התיישנות
השופט ארז שני ציין כי אין במקרה זה התיישנות כפי שטענו הנתבעים. השופט ציין כי לפי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, נקבע כי התקופה בה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה במקרקעין היא 15 שנים, וכאשר נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור קנין לפי פקודת הקרקעות - 25 שנים. בעניינו, מדובר בנכס אשר הוסדר בפנקס הזכויות ולכן תקופת ההתיישנות היא 25 שנים.
עם זאת, בסעיף 6 לחוק ההתיישנות נקבע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". ולכן היום בו "נולדה עילת התביעה", הוא היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובעת בקיום החיוב כלפיה. בנסיבות הקיימות, ציין השופט "איני סבור כי יש למנות את מרוץ ההתיישנות מיום קבלת המתנה, קרי שנת 1996, שעה שבמועד זה לא התעוררה כל מחלוקת בעניין הזכויות בנכס. המחלוקת או עילת התביעה נולדה רק ביום בו נודע לתובעת כי לא תוכל היא לבצע את העברת זכויות הבעלות על שמה, בהיעדר הסכמת יורשי המנוח.
השופט ציין כי היעדרה של הסכמה זו "נוצרה" במהלך שנת 2017, כאשר פנתה התובעת לרשם המקרקעין בפעם השלישית בבקשה להעברת הזכויות, ואז היו בידיה הסכמותיהם רק של חלק מן היורשים, באמצעות חתימותיהם על גבי שטרי המכר. ולכן, לכל היותר מועד היווצרות העילה נוצר בשנת 2017 עת נודע לתובעת. לדברי השופט גם אם מועד היווצרות העילה היה מוקדם יותר, לא יכול היה הוא להיוולד, בטרם פטירת המנוח בשנת 2011.
השופט ציין כי רק לאחר שהתובעת הבינה כי באמצעים העומדים לרשותה, "אפסו סיכוייה" מול רשם המקרקעין, היא נאלצה להגיש את התביעה. השופט הוסיף כי לדעתו אין מדובר פה בשיהוי. התובעת ביצעה פעולות במהלך השנים גם אם לא באופן תכוף ולכן טענת הנתבעים כי 'ישנה על זכויותיה' נדחית.
השופט ציין כי "השימוש בדוקטרינה של שיהוי לצורך דחיית תובענה ייעשה רק במקרים חריגים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאג לקיום הליך שיפוטי תקין". ובמקרה שלנו אין מדובר בתנאים אלו, בנוסף ציין השופט כי התובעת ציינה כי בשנים האחרונות חלתה היא במחלה קשה דבר אשר גם הוא בין היתר מנע ממנה לטפל בהעברת הזכויות בנכס.
השופט ציין כי "איני סבור כי למי מהנתבעים נגרם נזק כלשהו או כי מי מהם שינה מצבו לרעה, שעה שאף לא אחד מהם נקט במעשה, כמו רישום, תשלומים, השכרה, מכירה או כל פעולה אחרת באשר לנכס. זאת לא עשו גם לאחר הוצאת צו ירושה אחר המנוח בשנת 2012, הווה אומר למעלה מ – 8 שנים. לא נטען, לא הוכח וכך גם אני סבור, כי התובעת יצרה בפני מי מהנתבעים מצג כלשהו כי וויתרה על זכויותיה בנכס. ההפך הוא. לאור כל האמור לא מצאתי כי התביעה התיישנה או כי היא לוקה בשיהוי".
מתנה – האם מתנה מוגמרת או התחייבות ליתן מתנה?
השופט ציין כי לטענת התובעת, הזכויות בנכס ניתנו לה מהמנוח במתנה ללא תמורה. חוק המתנה כידוע קובע כי מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה. וכי דבר-המתנה יכול שיהיה מקרקעין, מטלטלין או זכויות. בנוסף, מתנה יכול שתהיה בוויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל או במחילתו של הנותן על חיוב המקבל כלפיו. כאשר מדובר במתנה במקרקעין, חל חוק המקרקעין שקובע כי "עסקה במקרקעין היא הקניה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה, למעט הורשה על פי צוואה".
בנוסף לכך על פי סעיף 7 לחוק, עסקה במקרקעין טעונה רישום; מנגד, עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה. ועל פי סעיף 8 לחוק "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב".
פעולה של הקניית מקרקעין במתנה, אשר לא נסתיימה ברישום, כך כפי המקרה אשר לפנינו, איננה מתנה מושלמת, כי אם התחייבות לעשות עסקת מתנה במקרקעין. השופט צין כי "סיטואציה משפטית זו איננה נובעת מרצונם של הצדדים ליצור עסקה בלתי מושלמת, אלא במיזוג תוכנן של הוראות חוק המקרקעין והוראות חוק המתנה".
בנוסף לכך, לפי חוק המתנה, סעיף 5, ישנן מצבים בהם ניתן לבטל את המתנה. "התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב. כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו". בנוסף, "רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן".
חתם על העסקה
השופט שני ציין כי במקרה שלפנינו כאמור בשנת 1996 חתם המנוח על ייפוי הכוח, אשר אומת כדין על ידי עו"ד, בו הסמיך את עורכי הדין "למכור, להעביר, להשכיר, להחכיר", לתובעת את הנכס נשוא התובענה ללא תמורה. בנוסף, באותו יום בו נחתם ייפוי הכוח, חתם המנוח אף על תצהיר המופנה למס שבח מקרקעין ברחובות, בו נכתב כי התחייב להעביר לבתו, התובעת, במתנה וללא תמורה, 254.5 מ"ר מן החלקה.
בנוסף, לאחר שלושה שבועות חתם המנוח על תוספת לתצהירו, בה חזר על העברת זכויותיו בנכס לתובעת, במתנה וללא תמורה. העסקה דווחה לשלטונות המס ואף שולם מס רכישה על ידי התובעת. בשנת 2017 ניתן אישור לכך על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. השופט ציין כ התובעת אף צירפה קבלות בעבור רכישת כלים סניטאריים וכדומה לנכס, אלו משנת 1998.
בנוסף ציין השופט כי נמצאה בקשה של התובעת אל המועצה המקומית משנת 1998, בה ביקשה היא "הנחת תשלום ארנונה" , בשל היות הנכס בשיפוץ. וכן נרשמה הערת אזהרה כאמור בשנת 2013 ביחס לחלק הבעלות של המנוח, לטובת התובעת. התובעת ציינה כי רשם המקרקעין סירב לפניותיה לרישום המכר ללא תמורה, מסיבות אלו ואחרות. השופט מצא כי בשנים 2015, 2017 לא נענה רשם הזכויות לבקשותיה של התובעת מסיבות שונות.
השופט ציין כי אי רישום העסקה בלשכת המקרקעין, אין בה עילה המונעת לראות בעסקת המתנה עסקה שהושלמה. השופט שגיא ציין כי "על אף שניתן לראות מתשובות רשם המקרקעין את הסיבות בגינן דחה הוא הבקשה לרישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, אך אלו ברובן, סיבות טכניות או דומות, ובכל מקרה, למעט עניין ייפוי הכוח, אין באף אחת כדי להעיד דבר על כך כי מדובר בעסקה פיקטיבית, או שנועדה לצורך שונה ממה שהוגדרה בכותרתה".
השופט ציין כי "רשם המקרקעין ציין בתשובתו כי ייפוי הכח אינו עונה על דרישות סעיף 5 לחוק השליחות לעניין העברה ללא תמורה (רשום רק למכור ללא איזכור ללא תמורה). יחד עם זאת, בתשובתו משנת 2017, לא צויין דבר באשר לייפוי הכח, עליו חתם המנוח.
השופט ארז שני צילום הרשות השופטת
לא חזר בו
השופט ציין כי לדעתו אין צורך לבדוק אם התובעת שינתה מצבה בהסתמכה על התחייבות המנוח. הסיבה לכך היא ש"לא נטען על ידי מי מהצדדים כי המנוח חזר בו מהתחייבותו או מרצונו ליתן לתובעת הזכויות בנכס במתנה, לא בכתב ולא בעל פה. וכן בוודאי לא נטען על התנהגות מחפירה מצד התובעת כלפי המנוח" השופט ציין כי "טענה אחת בלבד נטענה על ידי הנתבעים באשר להתנהגות המנוח היא כי לא התכוון להעביר הנכס לתובעת והדבר היה "רק משיקולי מס".
השופט קבע כי "משך שנים לאחר העברת הנכס לתובעת, עוד היה המנוח "פעיל" בהעברת הנכס, בנייתו, ואף בהליכים משפטיים עד שנת 2009. קרי, משנת 1996 ועד ליום פטירתו בשנת 2011, לא חזר בו המנוח מעולם בחייו מהמתנה (או מן התחייבות למתנה). הטענה בדבר "שיקולי מס", אין בה ממש, שעה שככל שרצה המנוח להימנע משיקולי מס, הרי שהיה אמור להיות בעל אינטרס להשלים את העברת רישום הזכויות בנכס על שם התובעת, שכן כל עוד רשומות הזכויות על שמו, הרי שאין בכך כדי לפטור אותו ממס. לטעמי לא כך היה, ובוודאי לאור חלוף השנים (כ – 15 לערך), עניין זה אינו סביר".
בנוסף קבע השופט כי "עניין זה אינו סביר שעה שהמנוח "הניח" לתובעת לדאוג, לבצע תשלומים שונים, ביניהם מס רכישה ועוד. גם לא מצאתי לכך כל תיעוד בכתובים, לאמור כי הטענה כולה לא הוכחה. בפני הנתבעים עומד המכשול כי לעיזבון המנוח, בהיותם יורשיו, אין את היכולת והכוח המשפטיים לעמוד בנעליו של המנוח ולבטל את התחייבותו ליתן המתנה, שעה שבפסיקה נקבע, כי הזכות לביטול התחייבות למתנה הינה זכות אישית שאינה ניתנת להורשה ואינה מוקנית לזוכה בעיזבון בשם המצווה".
השופט ציין כי "החזרה לפי סעיף 5(ב) לחוק המתנה היא זכות אישית הבאה להבטיח "מקום חרטה" למי שהתחייב לתת מתנה, וגם זאת רק אם מקבל המתנה לא שינה בינתיים את מצבו בהסתמך על ההתחייבות. כל זה נוגע לתחום הפרטי של הנותן, השמור לו עצמו בלבד, וממילא אינה עוברת זכות אישית זו לא למנהלי עזבונו ולא ליורשיו.
השופט קבע כי "הנתבעים, כיורשיו של המנוח אינם יכולים להתכחש לביטול התחייבות המנוח ליתן המתנה, והדרך היחידה לביטול המתנה (או ההתחייבות), היתה שמורה למנוח בחייו. מקום שלא עשה כן המנוח, ויש לומר כי לא נטענה טענה שכזו, מדובר בחוזה מתנה שריר ותקף ובלתי ניתן לביטול".
השתק שיפוטי
השופט ציין כי הוא מקבל את טענת התובעת על השתק שיפוטי של הנתבעים שכן הצהירו בעבר כי אין להם נכסים. הרי ידוע שעיקרון ההשתק השיפוטי מבוסס על עקרון תום הלב והציפיה כי בעל דין לא יהתל בבית המשפט וישנה טעמיו מעת לעת על מנת לשרת את האינטרס שלו עצמו.השופט ציין כי "בעניין הצדדים התנהל הליך בבית משפט השלום, בתביעת עיריית אשדוד את עיזבון המנוח, בין האסמכתאות אשר צורפו בעניין ההליך, ישנו תצהיר משנת 2013, ועליו חתומים כלל יורשי המנוח, אליו צורף ייפוי כוח מטעם של כלל היורשים, בו בין היתר צויין כך: במועד פטירתו של אבינו המנוח, לא היו בעזבונו כספים או נכסים בשנותיו האחרונות היה האב קשיש חולה, שהתקיים מקצבת הביטוח הלאומי בלבד, ולפיכך לא ירשנו דבר". השופט ציין כי מצא במסגרתו של הליך זה, תשובת הנתבעים (כלל יורשי המנוח), לבקשת התובעת (בקשה מס' 5), וכך, בין היתר: "....לא ירשו כנטען דבר מהמנוח..."
"הוצאת צו הירושה של האב המנוח התחייבה מהטעם הפשוט, שלפני עשרות שנים היה המנוח בעלים של קרקע, עליה נבנתה דירת מגורים יחד עם שותף. הקרקע הועברה לבתו ללא תמורה ביום 1/10/1996, כמצוין בעותק תצהירי העברה ללא תמורה ובאישורי המיסוי והועדה המקומית". בני המשפחה כולם הצהירו אז כי הנכס לא שייך להם ולא לאביהם ועכשיו חלקם באים ומנסים לטעון אחרת.
השופט ציטט את דברי השופט גרוניס "ניתן לדמות את המבקשים ללהטוטן בקרקס הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים. הדבר אפשרי בקרקס אך לא בבתי-המשפט".
השופט ציין כי "טענת הנתבעים כי בהליך שם, ניתנה עדותם כעדות שקר, ובהליך בכאן, זו האמת, לא רעיון טוב הדבר, בלשון המעטה, ואסור לבית המשפט ליתן יד לדבר. הנתבעים רובם ככולם מושתקים בהשתק שיפוטי מלטעון כנגד זכויותיה של התובעת בנכס נשוא התובענה.
השופט הוסיף כי "ישיבתם על הגדר" משך השנים, ובפרט מאז אותו הליך משפטי בו הצהירו, לשיטתם, עדות שקר, ללא כל מעשה, מעידה ככל הנראה כי לא עדות שקר היא, אבל באופן וודאי, התנהגות בניגוד לעקרונות תום הלב הבסיסיים בהם מחויב בעל דין לנהל את תביעותיו. קל וחומר שעה שמדובר בבעל דין בן משפחה, בשר מבשרה של התובעת".
האם הייתה כאן הלכת השיתוף?
השופט ציין כי הוא דוחה את טענת הנתבעים כי המנוח, גם אם היה בכוונתו להעביר לתובעת את מלוא הזכויות בנכס, לא יכול היה לעשות כן נוכח הלכת השיתוף החלה על המנוח ורעייתו.
כידוע על פי הלכה השיתוף, כאשר בני זוג החיים יחדיו ומנהלים משק בית משותף, קיימת חזקה שהתכוונו לקיים ביניהם שיתוף כללי ומלא בכל הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין שלהם, אם הנכסים רשומים על שם אחד מבני הזוג, אלא אם הוכח אחרת.
השופט ציין כי במקרה שלפנינו "לא הובאה לפני כל תביעה להכרת המנוח ורעייתו להכרה בהלכת השיתוף. אם חפצו הנתבעים כי אכיר בהלכת השיתוף בין המנוח לרעייתו, הרי שהיה דרוש הדבר כי יגבו את המשטר הנוהג בין הצדדים הן בעובדות והן באסמכתאות".
השופט ארז שני תמה "האם נישאו השניים בטרם שנת 1973? שאו אז חלה עליהם הלכת השיתוף ולא הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג. האם נהגה ביניהם הפרדה רכושית? האם נערך ביניהם הסכם ממון? אם כן, האם הוחרג נכס זה או אחר מאותו הסכם (ככל שנחתם). אם אכן שררה בין המנוח לרעייתו הלכת השיתוף, הכיצד, ברבות השנים ניתנו נכסים נוספים אשר היו במסת הנכסים המשותפת, לבן משפחה אחר?
השופט הוסיף כי "אם אכן שררה הלכת השיתוף, מה טעם לא עשתה האלמנה כל פעולה להעביר את הנכס נשוא התובענה לידיה באמצעות רישום או כל פעולה אחרת? רעייתו של המנוח, מלבד חתימתה על גבי שטר המכר, עד לפטירת המנוח וכאמור גם אחר כך, לא עשתה דבר, למעט דבר אחד והוא התגוננותה בהליך זה אותו נקטה התובעת".
השופט ציין כי "דמי השכירות בעבור הנכס, אם שולמו לידי המנוח או לידיה של התובעת, אלו אינם מעלים או מורידים מעניין הבעלות. ובכלל יתכן כי הדבר נבע לא מטוב ליבה של התובעת אלא מדרישת המנוח, דבר שיש בו לחזק את טענת התובעים כי הנכס נרכש על מנת להניב פירות למחיית המנוח ורעייתו.
השופט ציין גם כי מהראיות בתיק "נראה כי המנוח ורעייתו עשו להם מנהג, עת רכשו יחד ולחוד נכסים כאלו ואחרים, לטובת השקעה, על מנת שאלו יגדילו את הכנסתם החודשית, אך דבר זה לא מנע מהם להעניק במתנה לבן משפחה זה או אחר, את הנכס, כל עוד יעביר את דמי השכירות ממנו, עד לאחרית חייהם".
התביעה מתקבלת
השופט דחה את כל טענות האם והאחים וקבע כי הוא מקבל את תביעת התובעת במלואה וקובע, כי התובעת הייתה והינה בעלת מלוא הזכויות בנכס.השופט נתן צו עשה המורה לרשם המקרקעין בעיר רחובות למחוק את רישום המנוח ז"ל כבעל הזכויות בנכס ולרשום במקומו את התובעת כבעלת זכויות הבעלות מיום מועד הסכם המתנה, זאת בכפוף לתשלום אגרה ולהמצאת אישורי מיסים כנדרש בלשכת רישום המקרקעין.
בנוסף קבע השופט כי "האם ושניים מהאחים, והם בלבד, נהגו בחוסר תום לב משווע כלפי התובעת, ולכן הנני מחייבם ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת של 70,000 שקל".
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
-
5.כמה גועל נפש - הפער העגום בין החוק להגינות ומוסר בסיסי (ל"ת)רונן 25/11/2023 20:44הגב לתגובה זו0 1סגור
-
4.שופט חכם (ל"ת)מבין עניין 25/11/2023 13:45הגב לתגובה זו3 0סגור
-
3.דיעה אישיתשרה 25/11/2023 10:44הגב לתגובה זו2 0חבל שהורים לא משאירים צוואות מסודרות וכל ילד מקבל העתק. זה מונע לאחר מותם את הרס המשפחה שלהם.....סגור
-
2.סוף סוף צדק בבית משפט (ל"ת)ירדן 25/11/2023 10:29הגב לתגובה זו2 0סגור
-
1.מה חושב האבא במרומים על הקרב הזה (ל"ת)אנונימי 24/11/2023 08:26הגב לתגובה זו1 0סגור
- טען עוד
-
תשובהשרה 25/11/2023 10:45הגב לתגובה זו0 0אחרי המבול.....שנאה והרס המשפחה שלו......סגור
