הקרב על ירושת מיליונים: האישה השנייה מול 3 הבנות: מה פסק בית המשפט?

לאחרונה הגיעה לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ערעור על פסק דין של השופט ארז שני מבית המשפט לענייני משפחה בת"א. תחילתו של הסיפור באיש עתיר נכסים אשר מנישואיו הראשונים נולדו לו שלוש בנות. לאחר שהתגרש התחתן בשנית, וחי עם אשתו השניה במשך כעשרים שנים עד לפטירתו בשנת 2020.

המנוח ערך את צוואתו הראשונה בשנת 2004 ובה צווה את נכסי הנדל"ן שלו לבנותיו ואילו לאשתו השניה ציווה רק מכונית, מיטלטלין, זכויות כספיות בניירות ערך, חשבונות בנק ופיקדונות, סכום של 120,000 דולר וכן זכות מגורים לכל חייה בדירת המגורים של המנוח. בשנת 2015 ערך המנוח את צוואתו השנייה במסגרתה ציווה את כל עיזבונו לאשתו השניה ולשלושת בנותיו בחלקים שווים, דהיינו רבע לכל אחת מהן. בנוסף, העניק לאשתו השניה זכות מגורים ללא תמורה בדירת מגוריו לכל ימיה חייה.

בטופס אישור הצוואה ע"י הנוטריון עו"ד עופר שרגיל נאמר כי: "צוין בפני כי המצווה חולה בשלבים מוקדמים במחלת אלצהיימר ואולם השתכנעתי כי בעת עריכת צוואה זו הבין היטב את משמעותה תוך שהוא מתמצא מצוין בזמן ובמקום".  בשנת 2016 ערך המנוח את צוואתו השלישית שהיא זהה לצוואה השנייה ואולם התווסף בה סעיף המאפשר לאשתו השניה לקבל את דמי השכירות מדירת המגורים לכל ימי חייה, אם היא תאלץ לעבור למדור אחר מסיבות בריאותיות.

צילום: תמר מצפי​

כתב גם צוואה שלישית

לאחר פטירתו הגישה אלמנתו בקשה לקיום הצוואה השלישית ואולם בסיום ההליך חזרה בה מבקשתה לקיים את הצוואה השלישית לאור ממצאי המומחה מטעם בית המשפט שקבע שהמנוח לא היה כשיר באותה עת והיא עתרה לקיום הצוואה השנייה. בנותיו של המנוח התנגדו לקיום הצוואה השנייה והצוואה השלישית בטענות של היעדר כשירות, מעורבות בעריכת הצוואות והשפעה בלתי הוגנת והן עתרו לקיום הצוואה הראשונה.

בית משפט לענייני משפחה מינה את הפסיכיאטר ד"ר מזא"ה למומחה מטעם בית המשפט לצורך בחינת כשירותו של המנוח לערוך את הצוואה השנייה והצוואה השלישית. המומחה קבע כי  "קיים ספק ביכולתו של המנוח להבין את משמעות, הטיב והתוצאה של החתימה על הצוואה ב-2015. ניתן להניח כי בזמן החתימה על הצוואה ב-2016 ככל הנראה לא היה כשיר לכך".

במסגרת ההליך, אשתו השניה העבירה למומחה שאלות הבהרה בהם צירפה חוות דעת  שנערכה ע"י הפסיכיאטר ד"ר גורביץ מ-2015 שנערכה בעקבות תביעה לחברת הביטוח לקבלת תגמולי ביטוח (תביעת סיעוד) נאמר שם בין היתר כי המנוח: "מנהל שיחה ברורה וקוהרנטית. ללא סימני בלבול וללא קשיי הבנה. מתמצא בזמן ובמקום באופן מדויק. מבין הסברים ועונה לעניין. זוכר תאריך, חודש ושנה היום. יודע את הכתובת המדויקת. הריכוז היה ירוד. התקשה בחשבון אחורה...מתוך 3 מילים שניתנו לו זכר שתי מילים. נכשל בציור מחומשים, אך בסך הכול צבר במבחן - MMSE 24/30 נקודות. המומחה ציין כי "הנבדק לוקה בדמנציה התחלית. עדיין מתמצא בכל המובנים. בבדיקה כעת גילה ירידה בזיכרון לטווח הקצר (קלה יחסית) פעל בהתאם לסיטואציה ולא גילה שיפוט לקוי".

 מומחה בית המשפט ענה לשאלות ההבהרה וציין כי: "ההערכה התפקודית של ד"ר גורביץ והתרשמות הנוטריון עורך הצוואה ב-2015 מחזקת את הסבירות לכשירותו של המנוח לחתום על הצוואה בתאריך זה".

 השופט ארז שני קבע כי הוא אינו מקבל את חוות הדעת המשלימה ומאחר שהמנוח לא היה כשיר לערוך את הצוואה השנייה והצוואה השלישית, יש לקיים את הצוואה הראשונה מ-2004.
 

המשפט עבר לבית המשפט המחוזי

האלמנה הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. לטענתה, טעה בית המשפט שהתעלם מהודעתה לפיה היא מוותרת על קיומה של הצוואה השלישית ועותרת רק לקיומה של הצוואה השנייה. לטענתה בנותיו של בעלה המנוח לא הרימו את נטל ההוכחה שהוטל עליהם להוכחת העדר כשירות.

בנוסף טענה כי גם בנותיו אישרו שהייתה בינה לבין בעלה המנוח מערכת יחסים טובה והיא טיפלה בו במסירות רבה בעת שמצבו הרפואי התדרדר. הצוואה השנייה שהעניקה לה רבע מהעיזבון היא "צוואה הכי הגיונית ומוסרית שיש". הבנות ידעו אודות קיומה של הצוואה השנייה ולמרות זאת לא עשו דבר ולא תיעדו דבר בחיי המנוח להוכחת העדר כשירותו.

בנוסף טענה כי קביעת השופט שני כי המנוח לא היה כשיר, עומדת בסתירה מוחלטת לקביעת המומחה ולבדיקתו של ד"ר גורביץ שנערכה ארבעה חודשים לאחר עריכת הצוואה השנייה. וכי לא הייתה כל הצדקה לסטות ממסקנות המומחה. לדבריה, ד"ר גורביץ שהוא פסיכיאטר ניטראלי לחלוטין, בדק את המנוח בבדיקה מקיפה ויסודית כארבעה חודשים לאחר עריכת הצוואה השנייה וקבע שמדובר בדמנציה התחלתית וכי המנוח "עדיין מתמצא בכל המובנים" והוא "מנהל שיחה ברורה וקוהרנטית". 

בנוסף טענה כי גם מומחה בית המשפט אישר בחקירתו כי "בסבירות גבוהה הוא היה כשיר לכתוב צוואה" לטענתה השופט שני לא פעל על פי ההלכה שקובעת שרק במקרים חריגים יסטה בית המשפט מקביעות מומחה רפואי שמינה. הנטל להוכחת העדר כשירות הוא על הבנות שהתנגדו לצוואה השנייה והן לא עמדו בנטל זה. נפסק שכמות ההוכחה אינה דבר של מה בכך ואין די בהעלאת ספיקות.

כמו כן טענה כי השופט שני שגה כשקבע שהוכחה מעורבות או השפעה בלתי הוגנת מצדה על המנוח. לא היה כל בסיס עובדתי לקביעה זו. מעדות עו"ד שרגיל עולה שהמנוח היה היחיד ששוחח עמו על צוואתו ולה לא היה כל קשר לכך. המנוח היה היחיד שנפגש עם עו"ד שרגיל בעניין הצוואה. המנוח לא היה תלוי בה והוא היה עצמאי לחלוטין.

 

אין מקום להתערב בפסק הדין

בנותיו של המנוח טענו כי הלכה פסוקה שערכאת הערעור לא מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות. הערעור כולו נסוב על מסקנות בית המשפט לענייני משפחה שהוסקו ממערכת עובדתית שהוכחה לפניו ואין מקום להתערב בפסק הדין. הערעור כולו תוקף ממצאים עובדתיים ויש לדחותו.

לטענתן, העובדה שהצוואה השנייה היא "הגיונית וטבעית" לדעתה של אשתו השניה של אביהן המנוח, לא מלמדת שהוא היה כשיר כשערך אותה. דווקא הצוואה הראשונה שבה הסביר ופירט בהרחבה את נימוקיו לאופן חלוקת עיזבונו, היא הגיונית. המנוח אף קבע שמי שיערער על צוואתו זו ינושל מצוואתו ואדרבא, הצוואות המאוחרות שהן לאקוניות ו"קרות", לא משקפות את אישיותו של המנוח.

חוות דעתו שח ד"ר גורביץ היא הערכה תפקודית בלבד שנערכה בהתאם להגדרות של חברת ביטוח שזימנה אותו. חוות דעת זו גם הוגשה שלא כדין בניגוד להחלטת בית המשפט. גם אישור ד"ר קידר אינו מהווה חוות דעת משפטית אלא מדובר בבדיקה לצורך הסכמה לעבור ניתוח. בנוסף, ד"ר קידר שהיה עד מטעם המערערת, לא התייצב לדיוני ההוכחות ולא העיד.

לטענת בנותיו לא ניתן היה לשוחח עם אביהן המנוח והוא היה אדם מבולבל שיכול היה ללכת לאיבוד בסופר. עדותה מחזקת את מסקנת המומחה שהמנוח לא היה כשיר לערוך את שתי הצוואות האחרונות. 

           בנותיו טענו כי היה כה מבולבל שהיה הולך לאיבוד בסופר. צילום  תמר מצפי

 

האם הוכיחו שלא היה כשיר? 
השופטים נפתלי שילה, סגן הנשיא שאול שוחט, והשופטת עינת רביד ציינו בדיון כי השאלה המרכזית העומדת להכרעה בערעור זה היא האם צדק בית המשפט לענייני משפחה כשקבע שבנותיו של המנוח עמדו בנטל הנדרש והוכיחו שהמנוח לא היה כשיר לערוך את הצוואה השנייה.

טענות אלמנתו אינן טענות המבקשות להשיג על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו ע"י בית המשפט, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. הערעור מכוון כנגד המסקנות שהסיק בית המשפט בעיקר מהמסמכים הרפואיים, מחוות הדעת של המומחה, מעדותו של המומחה ומהמשקל שיש להעניק לחוות דעתו של ד"ר גורביץ. בית המשפט לענייני משפחה לא פקפק באמינות המומחה ואף לא באמינותו של ד"ר גורביץ. לפיכך, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור בבחינת שאלות אלו.
 

עוסקים בצוואה השניה בלבד

השופטים ציינו כי לאור הודעתה של האלמנה כי היא מוותרת על בקשתה לקיים את הצוואה השלישית והיא עותרת לקיום הצוואה השנייה בלבד, יש לבחון את ניתוחו של בית המשפט בנוגע למצב כשירותו של המנוח במועד עריכת הצוואה השנייה בלבד ב-2015.

השופט שילה ציטט את דבריו של השופט שאול שוחט כי "שלילת הכשרות לצוות, לאחר מות, מאדם שבתהליך חייו לא הוטל ספק בכושרו לעשות פעולות משפטיות לרבות עשיית צוואה, אינה עניין של מה בכך. בשלילת הכושר לצוות יש משום פגיעה בכבוד האדם וחירותו ואין די בהעלאת ספקות בדבר כשרותו כדי לעמוד בנטל השכנוע המוטל על הטוען לחוסר כשרות. יש צורך בראיות ממשיות וברורות והנטל הינו כבד ביותר.

השופט חשין ז"ל כתב כי "הכרזה על בטלותה של צוואה הינה מעשה חמור וכבד משקל – לכאורה נוגדת היא את דבריו האחרונים של המנוח – ועד שנהיה רשאים להסיק, כי פלוני לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, נדרוש ראיה ספציפית יותר וחד משמעית יותר". כמו כן כתב כי "נקפיד היטב ולא נפסול צוואה בשל העדר כשרות, אלא אם נוכל לקבוע בבירור, כי לא רצונו החופשי של המצווה הוא שהכתיב לו את דברו האחרון".

השופט שני הביא בפסק הדין חמישה מסמכים רפואיים רלוונטיים המתייחסים לתקופה שקדמה לעריכת הצוואה השנייה. המומחה קבע בחוות דעתו כי "קיים ספק" ביכולתו של המנוח להבין את משמעותה של הצוואה.

השופט שילה מציין כי "קיומו של ספק בדבר כשירותו של מצווה, לא מספיקה על מנת לפסול צוואה שנערכה. מכאן, שלו הייתה עומדת לפנינו רק חוות הדעת, לא היה בה די על מנת לקבוע שהורם הנטל להוכחת העדר כשירות המנוח. כידוע הלכה היא, כי בית המשפט יאמץ חוות דעתו של מומחה שמונה על ידו, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות סטייה מהמלצות חוות הדעת.

 
היה כשיר

השופטים נפתלי שילה, סגן הנשיא שאול שוחט, והשופטת עינת רביד ציינו כי כשהמומחה נחקר על חוות דעתו הוא ציין בתחילת חקירתו שעל בסיס המסמכים משנת 2014 לבדם הוא לא יכול היה להעריך האם המנוח היה כשיר לערוך צוואה ו"בהחלט יכול להיות שלא". בהמשך חקירתו השיב המומחה כי לאחר בחינת כל המסמכים הרפואיים אין שום סיבה לקבוע שהמנוח לא היה כשיר.

השופטים ציינו כי "מכאן, שאף ללא חוות דעתו של ד"ר גורביץ, המומחה אישר בחקירתו שאין ראייה לכך שהמנוח לא היה כשיר לחתום על הצוואה השנייה. דהיינו, לא רק שאין בספק שהטיל המומחה בחוות דעתו בכשירותו של המנוח כדי להטות את הכף לחובתו, באה חקירתו הנגדית של המומחה והחלישה את הספק עוד יותר. והכל, אף ללא חוות הדעת של ד"ר גורביץ. בסופו של יום, אישר המומחה שאין ראייה לכך שהמנוח לא היה כשיר לחתום על הצוואה השנייה".

השופטים נפתלי שילה, סגן הנשיא שאול שוחט, והשופטת עינת רביד קבעו כי "לא קיימת כל הצדקה לסטות מחוות הדעת של המומחה לפיה המנוח היה כשיר "בסבירות גבוהה" לכתוב צוואה במועד שבו נערכה הצוואה השנייה. לכך יש להוסיף גם את אישור קידר בשנת 2016 שלמנוח "בהירות מחשבתית עם הבנה של משמעות הניתוח", כשהמומחה אישר בחקירתו כי אותה "בהירות מחשבתית" הנדרשת לחתימה על צוואה דומה לזו הנדרשת בהסכמה על ניתוח".

השופט שילה ציין גם כי "למסמכים הרפואיים ולחוות דעת המומחה וגורביץ יש להוסיף גם את עדותו של עורך הצוואה עו"ד שרגיל שהעיד שהתרשמותו היתה שהמנוח היה "בסדר גמור וענה על שאלותיו". אכן, להתרשמות עורך הצוואה אין משקל מכריע ואולם משקל מסויים בוודאי שיש לה. מכל האמור לעיל קבעו השופטים כי "עולה שבנותיו של המנוח לא הרימו את הנטל שהוטל עליהן להוכיח העדר כשירות של המנוח".

 
לסיום העיר השופט שעריכת הצוואה המאוחרת אף מתיישבת עם ההיגיון, שכן אלמנתו הייתה לצד המנוח משך שנים ארוכות ותמכה בו במסירות, כך שטבעי שירצה להיטיב עימה.

השופטים נפתלי שילה, סגן הנשיא שאול שוחט, והשופטת עינת רביד קבעו כי ערעור האלמנה מתקבל באופן שהצוואה השנייה תקוים במקום זו הראשונה. ורכושו של המנוח יחולק שווה בשווה לארבעה, כאשר כל אחד מהבנות תקבל רבע מהנכסים וגם האלמנה תקבל רבע מנכסיו של המנוח. בנוסף, בנותיו של המנוח חויבו בהוצאות האלמנה בסך 20,000 שקל.