סמוך למותו ביקש מאחיו לנשל את ילדיו מצוואתו. מה קבע בית המשפט?
סכסוכי ירושה בין היורשים הטבעיים לבין בני משפחה נוספים נפוצים בבתי המשפט לענייני משפחה בישראל, אבל מקרה של צוואה של אדם, ממש ברגעיו האחרונים לפני פטירתו הוא תיק נדיר, בו לא עוסקים בכל יום.
תיק שכזה נדון לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בקריית גת. אדם חולה לב כרוני שהיה מצוי בהליכי פשיטת רגל, אושפז בבית החולים הדסה בירושלים. סמוך למותו הקליט בטלפון של אחיו הודעה כי הוא אינו מעוניין לתת לילדיו דבר מכספו, בהקלטה ציין כי יש לו כמה מאות אלפי שקלים ביטוח בריאות וחיים, והוא לא מעוניין שילדיו יהנו מזה, אלא ברצונו שהכסף ילך למשפחתו שדאגה לו. לאחר ההקלטה נפטר בנוכחות כמה מאחיו. לאחר כשבועיים הגישה אחותו את תמלול ההקלטה לרשם הירושות וביקשה כי יכיר בהקלטה כצוואת שכיב מרע, ויכבד את רצון המנוח שנפטר בגיל 63 והותיר אחריו ארבעה ילדים ועשרה אחים.
תחילתו של הסיפור בחודש ספטמבר 2018 , המנוח שהיה אז בן 63 נפטר בעת שהיה מאושפז בבית החולים הדסה עין כרם במחלקת פנימית ג'. בעת פטירתו היה המנוח גרוש, אב לארבעה ילדים, והוא גם הותיר אחריו עשרה אחים ואחיות. קודם לכן באותו היום, בחדר אשפוזו, הקליט המנוח בנוכחות חלק מאחיו ואחייניתו, מסר העוסק ברכושו לאחר פטירתו. הדברים הוקלטו במכשיר הטלפון של אחיו.
- כל הכותרות
דברים אלה הועלו כעבור כשבועיים על הכתב על ידי שתי אחיותיו, תוך שזכרונות הדברים וההקלטה הוגשו לרשם לענייני ירושה בבחינת צוואת שכיב מרע. במקביל, הגישה בתו של המנוח בקשה למתן צו ירושה, שלפיה יורשיו של המנוח הם ילדיו – יורשיו לפי דין.
האם ההקלטה היא צוואה?
השופט בן שלו ציין בפתח הדיון במשפט כי במוקד ההליכים השאלה האם דבריו של המנוח הם אמנם בבחינת צוואה בעל-פה שיש לקיימה?
על פי הראיות בתיק, המנוח הקליט ביום מותו הוראות בנוגע לחלוקת רכושו לאחר מותו, שלפי הנטען הם בבחינת צוואה. על פי זכרון הדברים שערכה אחותו, הדברים נאמרו ממיטת חוליו של המנוח במחלקה פנימית ג' בבית החולים. באותו המעמד נכחו, כנטען בזכרון הדברים, אחיו של המנוח וכן אחייניתו.
דבריו של המנוח הוקלטו באמצעות הטלפון הנייד של אחיו הואיל ולדברי אחותו בזכרון הדברים, מכשיר הטלפון הנייד של המנוח נגנב מספר שעות קודם לכן. בעת פטירתו המנוח היה מצוי בהליכי פשיטת רגל.
לפי ההקלטה שהובאה כראיה בדיון בבית המשפט המנוח נשמע אומר כי "החלטתי שהכסף שיש לי בבנק בסכום של 30,000 שקל, לא כולל צו ביטוח חיים 250,000 שקל ולא כולל ביטוח על פטירה כתוצאה מרשלנות או מוות רגיל, אז בערך 300,000 אני מבקש שהכסף הזה לא יגיע לילדים שלי בשום פנים ואופן. אני לא מעוניין לשלם להם אפילו שקל אחד".
לאחר מכן הוסיף כי "אני מבקש שכל מה שיש לי זה הכל ילך לטובת המשפחה שלי והם יגידו מה לעשות עם זה. אני לא רוצה להשאיר לילדים כלום. אני מצטער אבל ככה אני צריך לעשות, וככה אני צריך לנהוג אני נוהג לפי מה שהמצפון שלי נותן לי לנהוג, אין מה לעשות וזהו. אתם יכולים לכעוס עלי אתם יכולים להמשיך ללכלך עלי, אין סיכוי שאתם תקבלו משהו מכל הסיפור הזה, אני מצטער מאד הבאתם אותי למצב של אי יכולת תפקודית. פגעתם בי קשות, הרגתם לי את החיים, אין לכם שום סיכוי בעולם שאני אתן לכם את ההנאה הזאתי לחגוג על הכסף שלי. אני לא אתן לכם את זה בשום פנים ואופן, ואני לא מצטער בשום פנים ואופן, אני לא מצטער, אני עושה את זה במצח נחושה, ואני עושה את זה מתוך אהבה למשפחה שלי, שלא הניחו לי לרגע אחד וזה אני נותן להם את הכל, שהם יחליטו מה לעשות עם זה, זה הכל תודה לכם".
השופט ציין כי לפי הראיות בתיק סמוך לפטירתו, התמודד המנוח תקופה לא קצרה, בין היתר, עם מחלת לב. במסגרת זאת אף הושתל בגופו קוצב דו-חדרי עם דפיברילטור. סיבת הפטירה של המנוח היתה כשל לבבי שהוביל לכשל נשימתי. פטירתו לא הייתה צפויה.
סכסוך משפחתי
בין אחיו של המנוח ובין ילדיו שררה מערכת יחסים קשה, שהושפעה כפי הנראה גם מקורותיה של המשפחה ומהליכי הגירושין המורכבים שנוהלו בין המנוח ובין גרושתו, אם ילדיו. בין ילדי המנוח ובין המנוח עצמו שררה מערכת יחסים מורכבת, הגם שלפחות עם חלקם היה מצוי בקשר בשנים שקדמו לפטירתו. כך גם דומה, שלכל הפחות עם חלק מאחיו היה מצוי המנוח בקשר רופף יחסית.
במסגרת ההליכים המשפטיים חלק לא מבוטל מאחיו של המנוח הסתלקו מטענות בדבר ירושתו. במעמד שמיעת הראיות העידו ארבעת ילדי המנוח וכן ארבעה מאחיו, האחות שערכה את זכרון הדברים של ההקלטה, וכן אחייניתו לא העידו. אחותו של המנוח טענה כי מדובר בצוואת שכיב מרע "קלאסית" העונה לדרישות סעיף 23 לחוק הירושה. כאשר המנוח הקליט את עצמו בפני שלושה מאחיו ואחייניתו. לדבריה המנוח נשמע בהקלטה נחוש מאד, והיה צלול בעת שהקליט את הדברים.
לטענתה ילדיו של המנוח הקשה התייחסו אליו בצורה קשה וחלקם אף ניתקו עמו קשר, בעוד שהיא ואחיה טיפלו במנוח וסעדו אותו עד יום האחרון. לדבריה יש לכבד את רצונו של המוריש, ולכן יש לקיים את הצוואה שהוקלטה ולחייב את ילדיו בהוצאות.
ארבעת ילדיו של המנוח טענו כי דודתם לא עמדה בנטל הכבד המוטל להוכיח דבר קיומה של צוואה בעל פה, צוואת שכיב מרע. בעוד בהתנגדותם לבקשת קיום הצוואה המוקלטת טענו ילדיו של המנוח כי אחיו השפיעו עליו להקליט את הדברים , בסיכומיהם במשפט הם התמקדו בגישתם ולפיה אכן לא עלה בידי דודתם לעמוד בנטל לשכנע כי אמנם עסקינן בצוואה של ממש מפי המנוח, כפי דרישות הדין.
ילדיו טענו זאת משום שעל פי העדויות בתיק, המנוח עצמו לא ידע שהוא על ערש דווי ולא ראה עצמו למול פני המוות. בנוסף, לטענתם, לא הוכח דבר קיומם של שני עדים, בהתחשב בכך שהעדה הנוספת – לא התייצבה לדיונים.
מה החוק אומר?
סעיף 23 לחוק הירושה מסדיר את הנסיבות בהן ניתן לראות בדברים בעל פה של מוריש, בבחינת צוואה של ממש. "שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו. דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה. רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם".
בנוסף על פי החוק, "צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים".
סעיף 25 לחוק הירושה מבהיר כי מרכיבי היסוד בצוואה בעל-פה שקיומם הוא תנאי להכשרת צוואה גם אם נפל בה פגם הם "שהצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות". בנוסף, בסעיף 33 לחוק הירושה נאמר כי "הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה".
מי צריך להוכיח?
השופט בן שלו ציין כי "הנטל להוכיח כי דרישות המחוקק בכל הנוגע לצוואה שבעל-פה נתקיים, מוטל לפתח העותר לקיומה של צוואה שכזו". השופט קבע כי במקרה שלפנינו "אחותו של המנוח לא עמדה בנטל זה ומשכך, אין להורות על קיום דברי המנוח, אשר ספק רב אם אמנם מגיעים כדי צוואה שבעל פה כמשמעותה בחוק הירושה".
השופט ציין כי גם לו היה רואה בנוסח הדברים משום צוואה, הרי שהמבחנים השונים שבדין משכנעים כי אצל המנוח לא נתגבשה גמירת הדעת הדרושה לצוות. בנוסף, הראיות בתיק מטילות צל כבד על נסיבות הציווי והמעמד שבו הוקלט באופן שמוסיף נדבך לסימן השאלה המשמעותי המרחף מעל רצונו של המנוח.
השופט הוסיף כי "זכרון הדברים נערך ונחתם הן על ידי 2 אחיותיו של המנוח, אלא שאחת מהאחיות לא התייצבה למתן עדות. השופט ציין כי "היעדרה מנטילת חלק כלשהו בהליך בהחלט מטיל צל על נסיבות ההקלטה, גם לו נכון אהיה להניח שהיסוד המהותי בדבר קיומם של שני עדים נתמלא בעצם הגשת זכרון הדברים. שכן גם אם מעט לאחר פטירתו של המנוח ערכה האחות זכרון דברים ואף עשתה תצהיר לתמיכה בו, עצם העובדה שבית המשפט לא זכה להתרשם מעדותה על אודות נסיבות עריכת הצוואה והילדים אף לא זכו לחקרה ולתהות האם אמנם נכחה במעמד ההקלטה, מהווים אבן נגף משמעותית בבואנו לבחון האם יש ליתן משקל לדבריו של המנוח ולקיימם כצוואה של ממש".
השופט קבע כי האחות שעתרה לקיום הצוואה המוקלטת "לא התכחשה לפגם שנפל באי הבאתה של אחותה למתן עדות מטעמה עד כדי ספק בשאלה האם לפנינו "שני עדים" של ממש. האחות טענה כי ניתן לרפא הפגם בעצם עדותו של האח הנוסף שהיה נוכח. אלא שהאח טען בעדותו כי כלל לא נכח בחדר בעת שהמנוח הקליט את דבריו במכשיר הטלפון".
3 שאלות
השופט תמה "כיצד ניתן לרפא פגם בדמות היעדרם של שני עדים באמצעות עד שכלל לא נכח בעת אמירת הדברים? השופט קבע כי "נסיבות עריכת ההקלטה ואמירת הדברים לוטים בערפל ראייתי כבד". השופט ציין כי במקרה שלפנינו יש לבחון שלוש שאלות. "האחת - האם אמנם היה המנוח בבחינת "שכיב מרע" , או לכל הפחות ראה עצמו לפני המוות? השניה - האם אמנם דברי המנוח אמנם כוונו להיות צוואה? השלישית – האם אמנם גמר המנוח אומר בדעתו באשר לתוכן הציווי?
על פי החוק למונח "שכיב מרע", 2 פירושים. מצב אובייקטיבי, או חלופה סובייקטיבית בעיקרה, מי שראה עצמו למול פני המוות. במונח "שכיב מרע", הכוונה היא למי שלוקה במחלה קשה ואשר מצוי על ערש דווי.
השופט שלו ציין כי "בחינת מצב דברים זה מושתתת על יסודות אובייקטיביים, כאשר ספק אם נדרשת מודעות סובייקטיבית של המנוח לכך שהוא על ערש דווי. בכל הקשור עם החלופה השניה (אדם אשר רואה עצמו אל מול פני המוות), הרי שכאן בוודאי שקיימת חשיבות לקיומו של רכיב מודעות סובייקטיבי, לפיו עורך הצוואה סבר כי הוא ניצב למול פני המוות.
השופט קבע כי במקרה שלפנינו "המנוח הוכר כחולה לב כרוני, שאושפז לא פעם בגלל מצבו הרפואי, וכי מצבו הרפואי הוביל לאשפוז נוסף שבמהלכו חלה הרעה – גם אם יכול ופתאומית - במצבו עד לפטירתו עקב מחלתו, כדי שיתמלא הרכיב האובייקטיבי בדבר היותו "שכיב מרע". השופט ציין כי ילדיו של המנוח טעו, עת התמקדו בעובדות שלא היו שנויות במחלוקת בדבר ההפתעה שנפלה בקרב כלל בני המשפחה בעקבות פטירתו.
השופט שלו ציין כי "אין מחלוקת כי כלל בני המשפחה הופתעו מפטירתו של המנוח, ולגרסת אחיו המנוח עצמו אף לא סבר כי הוא עומד למות. אלא, שבין אם סבר המנוח כי הוא ניצב למול פני המוות ובין אם לאו, עובדה היא כי בעת אשפוזו האחרון, היה מצוי על ערש דווי בגלל מחלתו. בכך נתמלא היסוד בדבר היות המנוח בבחינת "שכיב מרע", כך שהלכה למעשה אין צורך להיזקק לחלופה השניה.
לא נקט במילה צוואה
השופט בן שלו ציין כי "כאשר מנתחים את דברי המנוח, כפי שנאמרו, מתעורר ספק לא מבוטל ביחס לשאלה האם אמנם התכוון המנוח שדבריו ישמשו כצוואה. ראשית, דבריו של המנוח כלל לא עושים שימוש במונח "צוואה" או נוקטים בלשון "ציווי" כלשהיא. כמו כן, בשום מקום בדבריו לא ציין המנוח כי דבריו משמשים כהוראה בת ביצוע לאחר מותו. בנוסף, על פי עדות אחת הבנות, המנוח דאג לכתוב במחשב האישי שלו, שנלקח על ידי ילדיו לאחר מותו, הוראות לאחר מותו. בין היתר, שילדיו לא ישבו עליו שבעה ולא יגדלו זקן. השופט שאל מדוע, אם ידע המנוח להתייחס בכתובים להוראות אופרטיביות ליום שלאחר מותו, לא ידע להתייחס בכתובים לנעשה בנכסיו לאחר מותו?
השופט הוסיף כי "פטירתו של המנוח, לדברי האחים – וגם לשיטתם בעיני המנוח – היתה בגדר הפתעה של ממש. אם אמנם היו אלה פני הדברים, מדוע יש לראות בדברי המנוח משום צוואה? דווקא גרסה זו של האחים שהעידו מחלישה עד מאד את הפרשנות שמעניקה האחות להקלטה, ותומכת יותר במסקנה כי אין מדובר בצוואה של ממש.
המקום היחידי שבו ניתן להסיק, במשתמע, שהמנוח מתייחס לשאלה מה יעלה בגורל נכסיו לאחר מותו, הוא מקטע הדברים שבו מציין המנוח שאיננו חפץ "להשאיר" לילדים דבר. אלא שבמקום אחר מציין המנוח כי איננו מעוניין "לשלם להם אפילו שקל אחד"
האם התכוון רק לשניים מילדיו?
השופט קבע כי "היעדר השימוש בלשון ציווי או בלשון אופרטיבית של ממש, כמו גם התמיהה העולה מבחירתו של המנוח להשתמש בפועל בן השורש ש-ל-ם בדבריו, מותירים מקום לספק טקסטואלי בכל הנוגע לטענה כי הלכה למעשה מדובר בצוואתו של המנוח.
השופט הוסיף כי "גם לו נראה בדברי המנוח בבחינת צוואה של ממש, הלכה למעשה לפנינו צוואה סתומה, באשר לכל הפחות היא מכילה שתי גרסות סבירות באותה המידה בכל הנוגע לזהות הזוכים בנכסי המנוח".
לפי לשון ההקלטה, "בתחילת דבריו ביקש המנוח כי הכספים שפירט לא יגיעו "לילדים". אלא שכאשר התבקש על ידי דוברת בלתי מזוהה לציין את שמותיהם, התייחס מפורשות לשניים מילדיו בלבד. את מי ביקש, אפוא, המנוח, להדיר מנכסיו? את כלל ילדיו או שמא רק את שניהם?
השופט בן שלו קבע כי "במקרה זה, לא ספק טקסטואלי בלבד מצינו, כי אם גרסה פרשנית סבירה לכל הפחות באותה המידה כגרסתה של האחות. בעוד שהאחות מבקשת להסיק מהטקסט המוקלט כולו רצון להדיר את כלל ילדיו של המנוח מנכסיו", מציין השופט שלו כי "הרי שבעיני סבירה באותה מידה הפרשנות לפיה המנוח ביקש להדיר רק שניים מילדיו. אלה, שבתגובה לשאלה-הצעה מפורשת מפי אחת מן הנוכחות בחדר, הצהיר מפורשות כי אינו חפץ שיזכו בנכסיו שניים מילדיו.
השופט הוסיף כי "גם אם יכול ומחלוקות ומערכת יחסים קשה היו נחלת המנוח ואיזה מילדיו בעבר ואף סמוך לפטירתו, דווקא הבחירה של המנוח להתייחס שמית לשניים מילדיו בלבד מלמדת שיחסו לילדיו לא היה הומוגני.
האם בכלל ההקלטה הייתה יכולה להיות צוואה?
השופט שלו קבע כי "לא ניתן להסיק שתוכן הדברים הוא בהכרח בגדר צוואה, לא כל שכן צוואה ברת ביצוע אופרטיבי לאור הוראותיה העמומות. אם אמנם המנוח נהג לשנות את דעתו לא פעם בנוגע לשאלה מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, נדרש משנה זהירות בבואנו להאיר זרקור על דברים לא מסוימים דיים לכל הפחות שציין המנוח בעל פה לפני פטירתו. לא כל אמירה של המנוח תיחשב כמבטאת גמירת דעת לצוות, ובמקרה שלפני הדברים שהוקלטו אף הם אינם מגיעים כדי צוואה כל עיקר".
השופט ציין כי "כאשר מוסיפים לכלל אלה את גרסתם העובדתית של האחים כי אפילו המנוח עצמו לא צפה שילך לבית עולמו באותו היום שבו הוקלטו הדברים, המסקנה המסתברת ביותר היא שגם אם בדבריו שהוקלטו ציין המנוח דברים הקשורים בנעשה ברכושו לאחר מותו, לא התכוון שדברים אלה יהיו צוואה של ממש.
כמו כן, הערפל הראייתי השורר סביב נסיבות אמירת הדברים, תורם נדבך משמעותי לשאלה האם אמנם התכוון המנוח שדבריו יהיו בגדר צוואה. ערפל זה מושפע באופן מהותי מהפרכות והבקיעים המהותיים שנפלו בגרסותיהם של האחים בהקשר זה. בנוסף לכך יש להוסיף את הסתירות בעדויות האחים מי באמת היה נוכח בחדר וכן מדוע הוקלט המסר של המנוח בטלפון של אחד האחים ולא בטלפון האישי שלו. בנוסף לעובדה כי אחת האחיות והאחיינית ששהו בחדר לא הגיעו להעיד בבת המשפט
עוד ציין השופט כי ישנו סימן שאלה ראייתי של ממש מרחף מעל נוכחותו של גבר בלתי מזוהה בעת ביצוע ההקלטה, בחדר. הגם שאין מחלוקת כי בהקלטה נשמעים דברים בלתי ברורים בקולו של גבר, הרי שכזכור האח טען שלא נכח לדבריו בעת ביצוע ההקלטה ואילו האחות, היחידה מלבדו שנכחה בחדר או בסביבתו בעת ביצוע ההקלטה ואשר הובאה למתן עדות, אישרה כי קולו של גבר אמנם נשמע אולם לא ידעה לומר מיהו. כמובן שסימן שאלה זה מרחף אף הוא מעל סוגיית נסיבות ביצוע ההקלטה ואמירת הדברים.
למה האחים התערבו?
השופט ציין כי בניגוד לטענותיהן של האחיות בעדותן לפיהן ביקשו לקיים את צוואת המנוח על מנת לכבד רצונו, יש טעם נוסף אחד לפחות מונח בבסיס הדברים. "אין חולק כי המנוח ניהל הליכי פשיטת רגל ומצבו הכלכלי לא היה מן המשופרים, ואחותו אף אישרה את הטענה כי נהג להמר. לצד כל אלה מתברר כי למעשה ולו לשיטתה, אחת האחיות של המנוח גם היתה נושה של המנוח. עת הלוותה לטענתה כספים למנוח שהיא עצמה לוותה ושבאמצעותם רכש המנוח רכב. בהתאם, לבקשתה, העבירה לה ידידה של המנוח. כספים שמשכה מכרטיס הכספומט של המנוח שהיה מצוי משום מה בחזקתה לאחר שנפטר".
השופט קבע כי "לא רק כיבוד רצונו של המוריש, כי אם גם אינטרס כספי ספציפי וישיר בדמות נשייה נטענת של אחת הזוכות על פי הצוואה הנטענת במנוח עצמו".
השופט קבע כי "קשה להשתחרר מהתחושה שיש בכך משום עילה נוספת שלא לקבל את הבקשה, ולו בכל הנוגע למניעי איזו מאחיותיו של המנוח".
השופט פסק כי "גם לו הייתי קובע שהדברים שבהקלטה הם אמנם בבחינת ציווי קונקרטי וקוהרנטי דיו שיש הימנו כדי להבהיר מיהם יורשי המנוח על פי האמור (וכאמור לעיל, לא קבעתי כך), עדיין לא שוכנעתי ולו במידה הנדרשת במשפט אזרחי, כי המנוח התכוון כי דברים אלה ישמשו אמנם כצוואתו".
"לא נעלם מעיני כי תחושות קשות כנגד האחים, וגם – מי פחות ומי יותר – כנגד המנוח, היו נחלת ילדיו, שתיארו היסטוריה משפחתית מורכבת עד מאד. אף לא נעלם מעיני כי במערכת היחסים שבין הילדים ובין המנוח היו שזורות תקופות – לעתים ממושכות מאד – של נתק בין איזה מהם ובינו. בעוד שתחושותיהם של הילדים היו מאופקות יותר במעמד הדיון, האחים לא היססו להפגין טינה עזה כלפי הילדים עד כדי נסיון לעשות שימוש במעמד הדיון כדי להטיח בהם האשמות, לרבות האשמות לפיהן הם בגדו במנוח ואף היו בבחינת הגורם למותו. אלא שהכרעתי לא התבססה על מארג היחסים בין שני ה"מחנות" במשפחה. בהתאם, בקשתה של הבת למתן צו ירושה היא למעשה בקשה לקבוע את זהות יורשי המנוח על פי ברירת המחדל הקבועה בדין ותו לא".
השופט ציין כי על פי ניתוח הראיות, האחות כשלה מלשכנע שדברי המנוח בהקלטה הם בבחינת צוואתו. במצב דברים שכזה, ממילא ברירת המחדל הקבועה בדין היא לקבוע את זהות יורשי המנוח על פי הוראות חוק הירושה.
השופט בן שלו קבע כי "דין הבקשה לקיום צוואה בעל פה להידחות. כפועל יוצא, דין הבקשה למתן צו ירושה על פי דין להתקבל. השופט קבע כי ההתנגדות לבקשה לקיום הצוואה בעל פה מתקבלת, והבקשה לקיום הצוואה בעל פה נדחית. ירושת המנוח תחולק באופן שווה בין ארבעת ילדיו. בנוסף, הדודה תישא בהוצאות משפט של 25,000 שקל.
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
-
2.נשמע משפחת תימנים (או עדת "המזרח"אחרת): מהמרים, קמצנים (ל"ת)בן אל תבורי 09/01/2024 12:29הגב לתגובה זו0 2סגור
-
1.דוגמא קלאסית לזוהמת השיפוט בישראלבזיון 09/01/2024 08:08הגב לתגובה זו0 2אומר אדם למי הוא רוצה להוריש רכושו ויושב,שופט חלאה בפלפולים על פלפולים וגונב לו את הכסףסגור
-
אינטרס. 09/01/2024 22:02הגב לתגובה זו0 0לחפש מה האינטרס של השופט לעוות כך את רצון הניפטר המפורש כל כךסגור
-
אח חמדן, הביא את חבר שלו לחדר אחיו הגוסס והקליט את החבר (ל"ת)עו"ד 09/01/2024 12:29הגב לתגובה זו0 0סגור
-
דוקא שופט חכם וצודקיוסי 09/01/2024 10:25הגב לתגובה זו1 0אדם לפעמים כועס על ילדיו ואפילו מאוד כועס. מכאן ועד צוואה מוחלטת וסופית לנשל את ילדיו, הדרך עדיין רחוקה. לא כל משפטים מלאי כעס הם צוואה.סגור
