הצוואה נועדה להבריח נכסים מנושה – השופטת פסקה שיש לקיימה
בית המשפט לענייני משפחה בקריות הורה באחרונה על קיום צוואה מסוג שכיב מרע (בעל פה), המנשלת עורך דין שחייב ללקוחו 2.6 מיליון שקל. הלקוח התנגד לצוואה, בטענה שלא מתקיימים התנאים להכרה בה כתקפה. כך למשל, היא לא הועלתה על הכתב בהזדמנות הראשונה. אלא שסגנית הנשיאה, השופטת שירי היימן קבעה כי התנאים דווקא מתקיימים, וכי המנוח רשאי היה לבחור להוריש את רכושו כפי שציווה - אף שהדבר צפוי להקשות על המתנגד להיפרע מבעל החוב.
צוואה בעל פה היא צוואה הנאמרת בעל פה על ידי המצווה, בפני שני עדים לפחות, מבלי שהוא עצמו יצטרך להכין מסמך כתוב כלשהו. האפשרות הזו נועדה למקרים שבהם אין לאדם שום יכולת, בשל מצבו, לערוך צוואה באחת משלוש הדרכים האחרות המקובלות (צוואה בכתב יד, צוואה בעדים או צוואה בפני רשות). אדם רשאי לתת צוואה מסוג זה באחד משני המקרים הבאים: כשמדובר באדם גוסס, הנמצא על ערש דווי ועומד למות; או כשמדובר באדם הרואה עצמו מול פני המוות, כלומר הוא מרגיש שהוא נמצא בסכנת חיים, ומבחינה אובייקטיבית הוא אכן נמצא במצב שכזה.
הכללים לעריכת צוואה בעל פה הם אלה: כאמור, מדובר באדם הנמצא על ערש דווי או רואה עצמו מול פני המוות, והוא רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים לפחות, המבינים את שפתו; העדים צריכים לערוך רישום מדויק ככל הניתן של דברי המצווה בזיכרון דברים, מהר ככל הניתן לאחר שנאמרו להם; על העדים לחתום על זיכרון הדברים, שהוא למעשה הצוואה, ולהפקיד אותו אצל הרשם לענייני ירושה. על פי החוק במדינת ישראל, מכיוון שהמטרה היא לכבד את רצון המת ולהפחית ככל הניתן מצבים שבהם פגמים טכניים ימנעו זאת, מאפשר החוק לבית המשפט לקיים את הצוואה למרות הפגמים האלה.
- כל הכותרות
במקרה הנ"ל המנוח, שהיה אב לשמונה, היה בסוף ימיו במצב רפואי קשה. הוא סבל מאי ספיקת לב ואי ספיקת כליות על רקע של מחלת סכרת. במאי 2020, על רקע הידרדרות שחלה במצבו, הוא הזמין לביתו את אחיו, אחיינו ובן דודתו כדי לספר להם כי ברצונו להוריש את מלוא נכסיו לאשתו בלבד. שבועיים בלבד לאחר מכן הוא הלך לעולמו, בגיל 79.
הצוואה הועלתה על הכתב אחרי פטירת האיש, במהלך אוגוסט 2020, וחודש לאחר מכן אלמנתו הגישה אותה לקיום אצל רשם הירושות. בתגובה לכך הגיש הנושה של אחד מילדיו של המנוח, שעובד כעורך דין, התנגדות. הוא העביר את הנושא לדיונים בבית המשפט, כדי שזה יפסוק בסוגייה.
הנושה סיפר כי שכר בעבר את שירותיו של הבן, שהוא עורך דין במקצועו, כדי שזה יטפל עבורו בחכירת מגרש ממנהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל – רמ"י). לדבריו הוא שילם לו שכר טרחה בהיקף של 1.5 מיליון שקל, אך הוא לא עשה עבורו דבר ולא קידם את הטיפול, כך לטענתו. עוד לטענת הנושה, נכון להיום החוב של עורך הדין כלפיו הגיע כבר ל-2.6 מיליון שקל, ואם הצוואה תקוים - אזי תסוכל האפשרות שהבן יפרע את החוב שלו כלפיו.
בנסוף, טען הנושה כי לא מתקיימים התנאים להכרה בצוואה ככזו מסוג שכיב מרע, שכן בזמן עריכתה המנוח לא ראה עצמו מול פני המוות, ובנוסף היא הועלתה על הכתב רק בחלוף זמן ניכר. מנגד, טענה האלמנה כי הצוואה של בעלה תקפה וכי יש לקיימה.
השופטת היימן קבעה כי כל ששת התנאים להכרה בצוואה ככזו מסוג שכיב מרע מתקיימים במקרה הזה. כך, לפי מומחה בית המשפט שאת מסקנתו אימצה השופטת, המנוח אכן ראה בשעת הצוואה את פני המוות. בנוסף, הוא אמר את צוואתו בעל פה בפני שני עדים לפחות המבינים את שפתו. גם התנאים השלישי והרביעי – רישום בזיכרון דברים של דברי המנוח והפקדת המסמך אצל רשם הירושות – מתקיימים.
עיקר הקושי נעוץ היה בתנאי החמישי, שקובע כי על הרישום, החתימה וההפקדה להתבצע "ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם", ואילו במקרה הזה חלפו כשלושה חודשים מרגע אמירת הצוואה ועד לרישומה בכתב. אלא שהשופטת האמינה להסברי האלמנה והעדים לצוואה, כי לפי המנהג במגזר הערבי צוואה נשמרת בסוד למשך 40 יום מהפטירה, ורק לאחר מכן היא יוצאת אל הפועל.
"היא כתבה כי, "מכאן, שעה שהעדים נהגו בהתאם למנהג, שמרו את דבר הצוואה לעצמם ו-40 יום לאחר פטירת המנוח מסרו למשפחת המנוח את פרטי הצוואה, ונסעו לעורך הדין כדי להעלות את הדברים על הכתב – יש מקום לריפוי הפגם, במיוחד לאחר שהשתכנעתי כי המנוח אכן ביקש לצוות את כל רכושו למבקשת, אשתו". לגבי התנאי האחרון, גמירות דעת של המצווה, השופטת שוכנעה כי המנוח סמך על אשתו אחרי 50 שנות נישואים, ולכן בחר להוריש הכל לה.
השופטת קיבלה אמנם את טענת הנושה כי מטרת הצוואה היתה להבריח ממנו נכסים, אבל לדבריה אין בכך כדי להביא לפסילתה. "המנוח רשאי היה לצוות את רכושו כרצונו, גם אם יש בכך בכדי לפגוע בנושי בנו", הדגישה.
לפיכך השופטת נתנה צו לקיום הצוואה וחייבה את המתנגד לשלם לאלמנה הוצאות ושכר טרחה בסכום של 10,000 שקל.
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
