המדינה מערערת על עונשו של נשיא התאחדות התעשיינים לשעבר, שרגא ברוש, שהורשע בעבירות של העלמת מס וזיוף מסמך, ונדון ל-14 חודשי מאסר בפועל וקנס של 100 אלף שקל.
ברוש הורשע בכך שבכדי לקבל במרמה הכרה בחברה בבעלותו ובבעלות אחיו כחברה משפחתית, זייף שני טפסים של רשות המיסים ומכתב נלווה לאותם טפסים. הדבר נועד במטרה להנות מהסדר מיסוי המיוחד לחברה משפחתית, בעת משיכת רווח הון מהחברה. הודות לכך, נמנע ברוש מתשלום מס בגובה 1.5 מיליון שקל.
פרקליטות מיסוי וכלכלה טוענת בערעור, באמצעות עו"ד נועם עוזיאל, כי בית משפט השלום, שהרשיע את ברוש, קבע את מתחם עונש המאסר לכדי 12 - 30 חודשי מאסר וגזר עונש מאסר למשך 14 חודשים, קרוב מאוד לתחתית המתחם. לטענת הפרקליטות, המתחם שנקבע הוא רחב מדי ונמוך מדי.
- כל הכותרות
במקרה האמור, מדובר בעבירות שמטרתן הייתה להימנע ממיסוי החברה על הכנסה בהיקף של 8.5 מיליון שקל. כמו כן, מעשי זיוף המסמכים וקבלה במרמה של הכרה למפרע בחברה כמשפחתית, פוגעים בערכים מוגנים נוספים ומשמעותיים.
לטענת הפרקליטות, מתחמי הענישה הנוהגים בפסיקה בעבירות מס, בהיקפים ונסיבות הדומים לנסיבות במקרה האמור, גם אם מתעלמים מיתר העבירות, גבוהים מהרף שקבע בית המשפט. למעשה, הרף שקבע בית המשפט מתאים יותר לעבירות מס שבהן היקף השמטת ההכנסות הוא כ - 1.5 מיליון שקל, בעוד שבמקרה האמור מדובר על היקף השמטת הכנסות בסך של כ- 8.5 מיליון שקל.
הפרקליטות טוענת, כי מדובר במתחם נמוך שאינו מתאים לחומרת העבירות ולהיקפן הכספי . כמו כן, העובדה שאת העבירות אותן ביצע ברוש לא ניתן לגלות ולא ניתן להוכיח, בשונה מעבירות מס רגילות, היא נסיבה משמעותית לחומרה.
עוד נטען, כי העונש שנגזר על ברוש, אינו גבוה בהרבה מזה שנגזר על רואה החשבון שייצג אותו, מיכאל בר לבב, שהורשע בפרשה זו ונגזרו עליו 9 חודשי מאסר בפועל וקנס של 50 אלף שקל. לטענת הפרקליטות, יש הבדלים משמעותיים בין השניים: בניגוד לברוש, בר לבב לא הפיק על רווח מביצוע העבירות. מעבר לכך, בר לבב, בניגוד לברוש, נטל אחריות והודה בביצוע העבירות במסגרת הסדר טיעון בו עונש סגור עוד טרם שמיעת ראיות. הפרקליטוות מציינת, כי ברוש ניהל משפט עד תום וכפר בכל המיוחס לו, מבלי שלקח אחריות אלא הטיל אותו על רואה החשבון שלו ועוד הציג עצמו כקורבן של רואה החשבון, וכקורבן של היחידה החוקרת והתביעה.
לטענת הפרקליטות, קביעת העונש בתוך המתחם צריכה לתת ביטוי הולם להבחנה בין מי שכפר באשמה, ניהל הוכחות עד תום ולא הביע חרטה, לבין מי שהודה ולקח אחריות, לא ניהל משפט ובכך חסך בזמן ציבורי יקר. קביעת העונש בתוך המתחם צריכה להביא בחשבון את המועד בו ניטלה האחריות, באופן שיעודד נטילת אחריות מוקדם ככל שניתן. היעדר הבחנה ברורה בין שני סוגי המקרים, מאיינת כל תמריץ להודות או להגיע להסדר טיעון, למהר ולהסיר את המחדל, אלא מעודדת נאשמים לכפור ולנהל משפט עד תום תוך בזבוז משאבים ציבוריים רבים ולהסיר את המחדל, ברגע האחרון.
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
-
1.קליקה וקומבינה אחת גדולה (ל"ת)משה 01/05/2024 12:05הגב לתגובה זו0 0סגור
