הגרוש איחר בקבלת המשכנתה - ואיבד את הבית המשותף בקיבוץ
בית המשפט לענייני משפחה בחדרה קיבל באחרונה תביעה לאכיפה של הסכם גירושים שהגישה חברת קיבוץ נגד בעלה לשעבר. ההסכם העניק לבעל אפשרות לקנות את חלקה של האשה בבית שלהם שבקיבוץ, אך זאת בכפוף להצגת אישור עקרוני למשכנתה בתוך 30 יום מרגע אישור ההסכם בבית המשפט – אחרת, הוא יוצע למכירה בשוק החופשי. הבעל התעכב עם הצגת האישור המדובר, ובעקבות כך קבעה השופטת עינת גלעד משולם כי הוא ייאלץ למצוא לו ולבנותיו מקום מגורים חלופי.
התובעת והנתבע היו נשואים במשך כ-18 שנה והביאו לעולם שלוש בנות, שכיום הן בנות 12, 16 ו-17.5. בשלב מסוים יחסיהם עלו על שרטון, והחל מיוני 2022 הבעל והבנות עדיין מתגוררים בבית שבקיבוץ, אבל האשה עברה לגור בגפה בדירה שכורה.
כמה חודשים אחרי פרידתם, חתמו הצדדים על הסכם שמעניק לבעל זכות ראשונים ברכישת הבית המשותף שלהם, ששוויו מוערך ב-4.65 מיליון שקל. הזכות לרכישות הבית המשותף הותנתה בכך שהאיש יציג בתוך חודש ממועד אישור ההסכם – כלומר עד אמצע אוקטובר 2022 לכל המאוחר - אישור עקרוני מהבנק לקבלת משכנתה עבור הבית, אחרת הבית יוצע למכירה בשוק החופשי.
- כל הכותרות
בתביעה שהוגשה לבית המשפט במאי אשתקד, טענה האשה כי בעלה לשעבר לא עמד בחובתו לפי ההסכם, ולא הציג אישור עקרוני למשכנתה במועד. לפיכך, לדבריה, יש להורות על אכיפת ההסכם, ועל פירוק השיתוף בבית בדרך של מכירתו לכל המרבה במחיר.
מנגד, טען האיש כי דווקא גרושתו היא שהפרה את ההסכם, שכן היא סירבה לחתום על מסמכים לצורך העברת הזכויות בבית על שמו – דבר שמהווה תנאי חשוב לצורך העברת כספי המכירה אליה. בתוך כך, סיפר האיש כי גרושתו אשפזה את עצמה מרצון במוסד למתמודדי נפש, תוך שהיא ממאנת להתקדם עם השלמת העסקה למכירת הבית המשותף.
הנתבע הודה אמנם שאיחר עם הצגת האישור למשכנתה מהבנק, אלא שלשיטתו מוצדק לסטות מהוראות ההסכם ולקבוע שהוא ובנותיו יישארו לגור בבית, כדי "שלא לזעזע את עולמן". אך השופטת גלעד משולם דחתה את בקשתו של האב. לדבריה, שינוי הסכם גירושים שאושר בבית המשפט אינו עניין של מה בכך, וברירת המחדל היא כי יש לקיימו ככתבו וכלשונו.
השופטת כתבה בפסק דינה כי, "לשון ההסכם נהירה. הוא משרטט מתווה של שתי חלופות לפירוק הנכס: האחת, רכישת זכויות האשה בנכס על ידי האיש בתנאים כמפורט בהסכם. השנייה, פירוק שיתוף ומכירת הנכס לצד שלישי. ככל שמתקיימת החלופה הראשונה אזי היא שומטת את החלופה השנייה. ברם ככל שלא מתקיימים התנאים המגבשים את החלופה הראשונה נכנסת לתוקף החלופה השנייה".
בתוך כך, השופטת דחתה את הניסיון של הבעל להיתלות במחדלי גרושתו לחתום על מסמכים שיעבירו אליו את הבעלות על הבית, שכן על פי ההסכם הצגת האישור למשכנתה היא חובה קודמת להעברת הבעלות ועומדת בפני עצמה. העובדה שהבעל כשל בדרישה לעמוד בהתחייבותו, "מפעיל" למעשה את הסעיף בהסכם שמאפשר לאשה לעתור לפירוק שיתוף בנכס.
גם טענת הבעל שלפיה טובת בנותיו מחייבת את הישארותו עמן בבית, נדחתה. השופטת נימקה כי מדובר בהסכם מקיף המשקלל אף את טובת הבנות, ומכל מקום הן כבר יחסית בוגרות, כך שהטענה בדבר "טלטול עולמן", תמוהה. מה גם שהן כבר גרו בשכירות לפני שהוריהן עברו לבית נשוא התביעה. לפיכך, הורתה השופטת על פירוק השיתוף בנכס בדרך של מכירתו לכל המרבה במחיר, ועל חיוב הנתבע בהוצאות משפט של גרושתו בסכום של 6,500 שקל.
הסכם גירושים הוא הסכם שנועד להסדיר את סיום היחסים בין בני הזוג, ויכול לכלול התייחסות לכל עניין שקשור לנושא. בדרך כלל כוללים הסכמי גירושים התייחסות לעניינים הבאים: חלוקת הרכוש שנצבר על ידי בני הזוג במהלך השנים (כמו: דירה, כלי רכב, חסכונות, חשבונות בנק); חלוקת זכויות סוציאליות (פנסיה, קצבאות ילדים); חלוקת חובות ומשכנתאות; משמורת על הילדים וחלוקת זמני שהות; אופן קבלת החלטות לגבי הילדים (כמו חינוך, נסיעות הילדים לחו"ל) ומנגנון הסדרת מחלוקות עתידיות בקשר לילדים; קביעת מזונות הילדים; בנוסף, הסכם הגירושים צריך לכלול התייחסות לעניין סידור הגט שתקבל האשה. הליך אישור הסכם גירושין הוא הליך קצר, שחוסך את התמשכות הדיונים בהליכי גירושים רגילים ואת ההוצאות הכרוכות בכך.
לצורך אישור הסכם הגירושים יש לפנות לבית הדין לענייני משפחה או לבית הדין הרבני, שבתחום שיפוטו מצוי מקום המגורים המשותף של הצדדים, או מקום מגוריהם המשותף האחרון. לצורך ניסוח ההסכם ניתן להיעזר בשירותי מגשר או בשירותי עורך דין לענייני משפחה. לצורך הליך אישור ההסכם בבית הדין הרבני או בבית המשפט לענייני משפחה, אין חובה על בני הזוג להיות מיוצגים על ידי עורך דין. אם הדיון נערך בבית המשפט לענייני משפחה, כל צד זכאי לבקש שהדיון ייערך בדלתיים סגורות.
במקרה אחר, בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת פסק באוגוסט 2023 במקרה שבו בני זוג הסתכסכו ונפרדו לאחר ארבע שנים בלבד של נישואי. השניים לא הצליחו להגיע להסכמה לגבי הדירה שבה התגוררו, ושהיתה רשומה על שמו של בן הזוג בלבד. השופט בתיק כתב בפסק דינו כי, "טענת הנתבע כי משך תקופת הנישואים הקצרה יחסית שוללת את טענות התובעת לשיתוף ספציפי בדירה, אינה יכולה לעמוד לבדה, שכן טענה זו אינה יכולה לעמוד בחלל ריק, אל מול הראיות בכללן, המלמדות, כאמור, על כוונת שיתוף בדירת המגורים. התובעת הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה כי בין הצדדים התקיימה כוונת שיתוף בדירת המגורים ועל כן זו הינה נכס המצוי בבעלותם המשותפת של הצדדים ויש להורות על חלוקתה בין הצדדים בהתאם".
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
