האם עליית מחירי הדירות מבטלת את הצורך בפיצוי על איחור במסירה?
בית המשפט המחוזי בחיפה דחה באחרונה ערעור שהוגש על ידי מוכרי דירה בעקבות חיוב שלהם בתשלום פיצוי לרוכשים, לאחר איחור של כחמישה חודשים במסירתה. בין היתר, טענו המוכרים כי מחירי הדיור נמצאים בעלייה מתמדת, כך שלא יכול היה להיגרם לרוכשים נזק כלשהו בשל העיכוב במסירה, באופן שיצדיק את חיובם בפיצוי של עשרות אלפי שקלים. אבל השופטת עדי חן-ברק קבעה כי פסק הדין שחייב את המוכרים לשלם פיצויים הוא נכון, וכי אין להתערב בו.
הפרשה החלה ביוני 2019, אז חתמו הרוכשים על הסכם לקניית הדירה של המוכרים בקריית מוצקין. על פי ההסכם, המוכרים היו אמורים למסור את הדירה לרוכשים עד נובמבר 2019, ואולם בפועל היא נמסרה רק באפריל 2020, כלומר באיחור של כחמישה חודשים. במרץ האחרון קבע בית משפט השלום בחיפה כי בעקבות האיחור במסירה, המהווה הפרת חוזה יסודית, המוכרים צריכים לשלם לרוכשים את הפיצוי החוזי המוסכם, בסכום של 63 אלף שקל.
המוכרים סירבו להשלים עם הכרעת הדין במקרה, והגישו לפני כחודשיים את הערעור הנ"ל לבית המשפט המחוזי. לטענתם, בית המשפט טעה כשפסק לרוכשים את הפיצוי המוסכם, שכן הם לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כלשהו כתוצאה מהעיכוב שנרשם במסירה. יתרה מכך, טענו המוכרים, מדובר בדירה שנקנתה על ידי הרוכשים להשקעה ונמכרה על ידם בתוך זמן קצר למשכירים, כך שלא היה יכול להיגרם להם נזק כלשהו בעקבות האיחור במסירה, מכיוון שמחירי הדירות בארץ רק עלו. לטענת המוכרים, לפיכך צריך לבטל - או לפחות להפחית - את הפיצוי ה"דמיוני", כך לדבריהם, שבו הם חויבו על פי פסק הדין הראשון.
- כל הכותרות
מנגד, טענו הרוכשים כי הצדדים היו מיוצגים על ידי עורכי דין - גם במהלך המשא ומתן וגם בשלב של כריתת החוזה. לכן ברור כי הפיצוי המוסכם על פי החוזה מגלם את הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מהפרה יסודית שלםו, כפי שהתרחש בפועל.
השופטת חן-ברק ציינה כי הרוכשים התעכבו אמנם עם השלמת התמורה עבור הדירה, אלא שהדבהר התרחש עקב הוקשי של הרוכשים להסיר עיקול שהיה קיים על הנכס, באופן שהקשה על הרוכשים לקבל משכנתה עבורו. מפסק הדין של בית משפט השלום עולה כי מדובר באיחור של לפחות חודשיים במסירה - דבר שכאמור מהווה הפרת חוזה יסודית, שמצדיקה את הפיצוי שנפסק.
"במקרה דנן נגרם עיכוב בן כחמישה חודשים במסירת הדירה בהתאם למועד שנקבע בחוזה, ואיחור בן חודשיים בהתאם למועד התשלום האחרון, שנדחה עקב מחדל המערערים כפי שקבע בית המשפט קמא – קביעה עובדתית שאין מקום להתערב בה", כתבה השופטת בפסק הדין שפרסמה.
לגבי הטענה המוכרים שלפיה הפיצוי שבו חויבו אינו פרופורציונלי לנזק שצפו הצדדים בעת כריתת החוזה, קבעה השופטת כי דינה להידחות. היא נימקה את החלטתה בכך שהיא לא צוינה בכתב ההגנה שהגישו המוכרים או בסיכומים שלהם.
מכיוון שלא נמצאה טעות כלשהי בקביעת הערכאה הראשונה, שלפיה המוכרים ביצעו הפרה יסודית של הסכם המכר, ולאחר שנדחה הניסיון שלהם לבטל או להפחית את תשלום הפיצוי שבו חויבו עקב כשלים דיוניים – לא נותר לשופטת אלא לדחות את הערעור שלהם. בנוסף, היא חייבה אותם בהוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 3,000 שקל.
במקרה אחר, בית המשפט המחוזי בתל אביב הכריע באחרונה בערעור שהגישו רוכשי דירות על פסק דין שהעניק להם פיצוי חלקי בלבד על איחור במסירה שלהן. המערערים הם ארבעה זוגות שרכשו ב-2018 דירות בשכונת נופים שבמודיעין. עבור שניים מהזוגות מסירת הדירות היתה אמורה להתרחש בפברואר 2020, כלומר לפני שפרצה מגפת הקורונה בישראל. עם זאת, כל ארבעת הזוגות קיבלו את דירותיהם באיחור ניכר רק באפריל 2021. באוגוסט האחרון נדחתה ברובה התביעה של בעלי הדירות נגד יזמית הבנייה, בדרישה לפיצוי בעקבות האיחור שחל במסירתן. בפסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב נקבע כי למגפת הקורונה היו השפעות משמעותיות ביותר על היכולת של היזמית לעמוד בכל התחייבויותיה, ולפיכך מוצדק לפסוק רק לטובת שניים מהזוגות פיצוי מוקטן של כ-20 אלף שקל. על פי פסק דין, שני הזוגות האחרים נותרו ללא פיצוי כלשהו. בעלי הדירות לא השלימו עם התוצאה של התביעה והגישו את הערעור על פסק הדין למחוזי.
במקרה נוסף, רוכשים תבעו יזמית התחדשות עירונית בעקבות איחור במסירת הדירות שלהם, ובית משפט השלום בתל אביב הכריע בתביעה בנובמבר 2023. מדובר בפרויקט תמ"א 38 שבנתה היזמית עדי חושן ב-2015. לפי ההסכם, הרוכשים היו אמורים לקבל את הדירה במאי 2018, אך בפועל - הם קיבלו אותן רק בדצמבר 2020. היזמית, שנמצאת בחדלות פירעון, טענה כי היא לא אשמה בעיכוב. הרוכשים, ששילמו את מלוא התמורה, ואף הקדימו בחלק מהפעמים את התשלומים, עיכבו את התשלום האחרון שהיה צריך להתבצע כשבוע לפני מועד המסירה, משום שקצב הבנייה היה אטי, וברור היה שהקבלן לא יעמוד בהסכם. הם הוזמנו לפגישה לצורך מסירה ראשונית רק בדצמבר 2019 - שנה לפני קבלת המפתח, והתכוונו לשלם את הכסף. הדיירים טענו כי לא לא היה טופס 4, וברור שהבניין לא היה מוכן. רק שמונה חודשים אחר כך, בקיץ 2020, התקבל האישור לאכלוס. לכן הם הסכימו לשלם את מלוא התמורה כנגד קבלת הדירה ושהטענות של שני הצדדים על הפרת הסכם יידונו לאחר מכן.
מאוחר יותר, כשקיבלו את הדירה, הם תבעו. היזמית טענה כי בטענה שלהם אין ממש, משום שחברת החשמל עיכבה את העבודות וגם התפשטות נגיף הקורונה השפיעה על הקצב (ראוי לציין כי הקורונה התפשטה במרץ 2020, הרבה אחרי המועד המקורי בהסכם). בנוסף, הם טענו כי התובעים סירבו לשלם את הכסף בזמן (למרות שהבניין לא קיבל טופס 4).
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
