אטימות והתנשאות: עיריית ת"א תפצה עולה חדשה בכ-80 אלף שקל

בית משפט השלום בתל אביב קיבל באחרונה תביעה שהגישה אשה נגד עיריית תל אביב, בגין חוב ארנונה שהגיע לסכום כולל של 80 אלף שקל. האשה סיפרה שתעודת הזהות שלה נגנבה, ושמישהו רשם את שמה כשוכרת של נכס בעיר, אף שהיא גרה בכלל בבני ברק. כל ניסיונותיה לפנות לעירייה בנושא נכשלו, ובמשך שנים היא לא הצליחה לבטל את העיקול שהוטל על חשבון הבנק שלה - מה שהוביל להתדרדרות כלכלית ונפשית. השופט גיא הימן מתח ביקורת חריפה על העירייה, חייב אותה להשיב את הכספים שנגבו מהאשה ולפצות אותה בנוסף בכ-73 אלף שקל.

ב-2009 עוקל לפתע חשבון הבנק של התובעת. לאחר בירור, היא גילתה כי המעקלת היא עיריית תל אביב-יפו, שהפעילה כלפיה הליכי גבייה מנהלית. התובעת ניגשה לבדוק את הדבר בעירייה, ושם הוסבר לה כי ב-2002 היא נרשמה כמחזיקה של דירה בשטח של 100 מ"ר ברחוב מסילת ישרים בעיר.

התובעת הופתעה, שכן באותן השנים היא היתה עולה חדשה, וגרה לבדה בדירה בת שני חדרים בשכונת פרדס כץ שבבני ברק. ניסיונותיה להסביר לפקידי העירייה שהיא לא מכירה את הנכס ושכנראה מישהו השתמש בתעודת הזהות שלה שנגנבה, לא זכו למענה ראוי, ונאמר לה כי עליה להגיש השגה על העיקול והחובות. ההשגה, שאליה צירפה התובעת את הסכמי השכירות שלה בבני ברק והעתק של התלונה במשטרה בעניין גניבת תעודת הזהות, נדחתה באמצעות מכתב לקוני. 

ערר שהגישה התובעת נדחה אף הוא. הוועדה ציינה כי היא לא התייצבה לדיון, לעומת בעל הנכס שהגיע והעיד כי היא שכרה ממנו את הדירה. החוב נותר על כנו ועמו עיקול חשבון הבנק. בינואר 2011 אף נשלחו מעקלים אל דירתה ונטלו משם רכוש. התובעת סיפרה בהקשר זה שהיא כן הגיעה לדיון של הוועדה, אבל לא נתנו לה להיכנס אליו וביקשו ממנה שתמתין מחוץ לדלת. 

לאחר שנים שבהן היא חשה חסרת אונים, הצליחה התובעת למצוא עורך דין שיסכים לייצג אותה והגישה תביעה. היא העידה בתביעה שהגישה כי חייה נהרסו בעקבות הפרשה, היא לא יכלה לקבל משכורת מסודרת כי החשבון מעוקל, לא יכלה לעבוד, אף אחד לא הסכים להשכיר לה דירה, והיא לא יכלה לעשות ביטוח רפואי, טיפול שיניים או להגיש בקשה לקו טלפון. היא ציינה כי היא מרגישה שבויה של העירייה, ושבעקבות הביקור של ההוצאה לפועל היא נקלעה למשבר נפשי ולדיכאונות. היא סיפרה בעדותה כי בתקופת הקורונה היא אף שקלה לסיים את חייה.

"אילו היה העניין משעשע; אלמלא מצאה התובעת את עצמה, בגבור הקשיים, קצה בחייה ולא פחות מכך, היה ודאי אפרים קישון מטריח את עצמו ויורד אל הארץ, על מנת לחזות בפרי-דמיונו, קורם עור וגידים, ברחוב אבן גבירול מס' 69 שבתל אביב-יפו", כתב השופט גיא הימן בפסק הדין שפרסם, תוך שהוא מצטט קטע סאטירי מספרו של הכותב קישון.

השופט ציין כי עדות התובעת היתה אמינה ביותר ונתמכה במסמכים בכתב. בניגוד לכך, עמדת העירייה "נשענה על כרעי-תרנגולת", כדבריו, ולא היה לה דבר להציג מנגד, מלבד את עצם קיומו של חוב. הוא קבע כי התובעת הוכיחה שלא החזיקה בנכס שניצב במרכז הפרשה - בשנים הנטענות או בכלל. 

עוד כתב השופט כי ההתנהלות של העירייה מצביעה על אטימות, התנשאות וערלות לב. הוא חייב את עיריית תל אביב-יפו להשיב לתובעת כספים שכבר גבתה ממנה בסכום של כ-4,000 שקל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כמו גם פיצוי על עוגמת הנפש בסכום של 35.5 אלף שקל. העירייה חויבה גם בהוצאות משפט בסכום כולל של 3,650 שקל ובשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 33.8 אלף שקל.

במקרה אחר, הכריע בית המשפט העליון ביוני האחרון במחלוקת שנגעה לשאלת הריבית שעל עיריית פתח תקווה לשלם לתושבים, בעקבות תביעה ייצוגית שהוגשה נגדה, בטענה שהיא מצמידה את תשלומי הארנונה למדד באופן חד צדדי, רק כשהוא עולה מעל מדד הבסיס, אך היא לא מצמידה כשהתעריף יורד מתחת למדד הבסיס - ובכך התושבים לא נהנים ממדד שלילי. ההליך נוהל כתביעה ייצוגית, והעירייה חויבה במסגרתו לפני כשנתיים להחזיר לחברי הקבוצה כ-15 מיליון שקל, כולל ריבית, לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות. העירייה ערערה לבית המשפט העליון על סכום השערוך, שהיווה כ-3 מיליון שקל מסך ההשבה, וטענה כי אין להוסיף ריבית לפי חוק הרשויות על סכום ההשבה. העירייה טענה כי המשיב וחברי הקבוצה (נישומי העיריה), לא פנו ב"הודעה בכתב", ולכן אין מקום לחייב אותה בריבית. לשיטתה, על כל אחד מחברי הקבוצה, לרבות התובע הייצוגי, היה לפנות אליה בכתב ולדרוש את השערוך.

במקרה נוסף, פסק בית המשפט המחוזי בירושלים ביולי האחרון במקרה שבו אשה נדרשה לשלם חוב ארנונה עצום שצבר בעלה, שמצוי כיום בהליכים של פשיטת רגל. לפני שהבעל נכנס לתסבוכת של חובות, הוא ניהל את אולם האירועים אולמי מונדיאל שנמצא ברחוב בית הדפוס שבעיר הבירה. ההחזקה שלו באולם היתה באמצעות כמה חברות. בתחילת 2010 הוכרז הבעל פושט רגל והושתו עליו תשלומים חודשיים להחזר החובות. כשנה לאחר מכן נמכר אולם האירועים לחברה מסוימת תמורת סכום של מיליון שקל. הצ'קים שהועברו עבור האולם נרשמו לטובת חברה שהנתבעת משמשת בה מורשית חתימה. במסגרת הליך פשיטת הרגל של הבעל, הגישה עיריית ירושלים תביעת חוב נגדו, בגין אי תשלום של מסי ארנונה. בנוסף, הנאמן שמונה לו במסגרת ההליך ביקש לייחס את החובות של הבעל לחברה שקיבלה את תמורת מכירת האולם. ואולם הניסיון לגביית חוב הארנונה שהצטבר כשל - ולאור כך הגישה העירייה את התביעה נגד אשתו של החייב.