האב תבע את בנו: 75% מהדירה שייכים לי

השופטת לורן אקוקה מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב פרסמה באחרונה פסק דין מהותי במחלוקת משפחתית סבוכה בין אב ובנו על הבעלות בדירת מגורים, שנרכשה ב-2010. המחלוקת בין הצדדים עסקה בשאלה אם הבן החזיק בדירה בנאמנות עבור הוריו, או שהוא הבעלים הבלעדי של הנכס - כפי שטען לאורך כל ההליך המשפטי.

האב, שהוא התובע, טען כי ב-2010 הוא ואשתו המנוחה רכשו דירה בתל אביב כשהם מממנים 75% מעלותה, בעוד הבן, הנתבע, נרשם כבעל הדירה בלשכת רישום מקרקעין בנאמנות עבורם. לדבריו, ב-2011 נחתם הסכם נאמנות שקובע כי הבן יחזיק בדירה כנאמן עבור הוריו. ההסכם גם כלל סעיף המאפשר להורים לבקש מהבן להעביר את הדירה על שמם או למכור אותה לכל מרבה במחיר, ולהעביר להם את חלקם בהתאם לאחוזי המימון.

הבן טען שמעולם לא חתם על הסכם הנאמנות צילום: RyanMcGuire, Pixabay

הבן, לעומת זאת, טען כי מעולם לא חתם על הסכם נאמנות וכי הדירה נרכשה על שמו כחלק מהרכוש שלו, ללא שום כוונה של נאמנות כלפי הוריו. הוא גם טען כי ההסכם שהציג האב הוא זיוף.

האם החתימות זויפו?

במהלך ההליכים המשפטיים, עלתה השאלה אם החתימות על הסכם הנאמנות שהציג האב הן אכן אותנטיות. לשם כך, מונתה מומחית מטעם בית המשפט, שקבעה כי החתימות על גבי הסכם הנאמנות – הן של האב, האם המנוחה והבן – הן אותנטיות. "אין כאן כל זיוף", נכתב בחוות הדעת של המומחית.

אף על פי כן, במהלך החקירות שנערכו בבית המשפט, העלה הבן את האפשרות כי ייתכן שהמסמך נערך באמצעות פוטומונטאז' (הדבקה של החתימות בעזרת אמצעים דיגיטליים), וכי חתימתו הודבקה על המסמך מבלי שחתם עליו בפועל. השופטת אקוקה הדגישה בדיון כי "מדובר בשתי טענות שונות: אחת – 'לא חתמתי על המסמך'; והשנייה – 'החתימה שלי לא יכולה להיות על המסמך'."

בית המשפט נדרש לבחון את הסכם הנאמנות, שכאמור הוגש בהעתק צילומי בלבד, והנתבע הכחיש את חתימתו עליו. לפי הדין הישראלי, טענת זיוף מציבה את הנטל על כתפי התובע, אך כשמדובר בטענה לזיוף - יש להציג ראיות חיצוניות שיתמכו בטענה. השופטת ציינה כי התובע הסתמך במידה רבה על עדות המומחית, אך לא הצליח להציג ראיות נוספות שיעידו על כך שהמסמך נחתם במועד ובנסיבות שנטענו על ידו.

בנוסף, השופטת ביקרה את התנהלות האב לאורך השנים מאז נרכשה הדירה, ובייחוד את העובדה שהאב לא דאג לרשום את זכויותיו כבעלים במועד מוקדם יותר ורק ב-2017, שבע שנים לאחר רכישת הדירה, נרשמה הערת אזהרה לטובתו. השופטת תהתה מדוע האב המתין כל כך הרבה זמן לפני שניסה להסדיר את זכויותיו בדירה, אם אכן האמין שהדירה נרכשה עבורו. "העובדה שהתובע פעל רק בשנת 2017 לרשום את זכויותיו מטילה ספק בתוקף טענותיו", נכתב בפסק הדין.

במהלך עדותו, ניסה האב להסביר מדוע רישום הדירה נעשה על שם בנו, אף שמבחינה מעשית הוא ניהל את כל ענייני הדירה ושילם את ההוצאות על תחזוקתה לאורך השנים. האב טען כי רישום הדירה על שם הבן נעשה מתוך רצון להגן על רכושו ועל בנו, והוסיף כי "היו לי חשדות שהבן ינסה לגנוב ממני את הנכס". עם זאת, השופטת לא קיבלה את ההסבר והגדירה את עדותו של האב בפסק הדין שפרסמה כ"לא עקבית ולא אמינה".

האב טען שהבן גנב את מסמכי ההסכם - אך לא הוכיח זאת

בנוסף, עלו כמה שאלות שנותרו ללא מענה ברור מצד האב. כך למשל, השופטת התייחסה לכך שלא הוצגו ראיות באשר לגביית דמי השכירות מהדירה לאורך השנים, ולא הוצגו מסמכים המעידים על העברת חלקו של הבן, שלכאורה היה זכאי ל-25% מההכנסות לאחר פטירת האם.

השופטת אקוקה אף התייחסה לטענת האב כי הבן "גנב" את מסמכי הנאמנות המקוריים מתוך קלסר שהוחזק בביתו, אך ציינה כי אין כל הוכחה לכך. הדבר נותר בגדר טענה בלתי מבוססת.

היא סיכמה וכתבה כי על אף חוות הדעת של המומחית, לא הוצגו ראיות מספקות שתומכות בטענות של התובע לגבי אמיתות הסכם הנאמנות והזכויות בדירה. "התובע לא עמד בנטל ההוכחה", קבעה השופטת ודחתה את התביעה להעברת 75% מהזכויות בדירה על שם האב. למרות דחיית התביעה, פסקה השופטת כי בשל היחסים המשפחתיים המורכבים ולאור גילו של האב, יש לחייב את התובע בתשלום הוצאות בסך מינימלי של 10,000 שקל בלבד.

פסק הדין מדגיש את החשיבות הרבה שבניהול תקין של עניינים משפטיים, במיוחד כשמדובר בהסכמים משפחתיים מורכבים כמו הסכמי נאמנות. אף שהאב האמין כי בידיו מסמך המסדיר את זכויותיו בדירה, העובדה שלא דאג להציג ראיות חיצוניות התומכות בטענותיו, כמו גם חוסר העקביות בעדותו, פגעו בסיכויו לזכות בתביעה שהגיש.

בנוסף, פסק הדין מעיד על כך שגם כשיש חוות דעת של מומחה שקובעת כי חתימה היא אותנטית, בית המשפט אינו מחויב לקבל את מסקנות המומחה כשיש ראיות נוספות הסותרות את המסקנות האלה. כפי שציינה השופטת אקוקה בפסק דינה, "שיקול הדעת באשר לאימוץ מסקנות מומחה הוא תמיד בידי בית המשפט".

הסכסוך המשפחתי הסתיים כאמור בדחייה של תביעת האב, אך הסוגיות המשפטיות שהועלו במסגרת ההליך מעלות שאלות חשובות לגבי ניהול נאמנות ונכסים משפחתיים - בייחוד במצבים שבהם אין הסכמה ברורה בין הצדדים. פסק הדין משאיר את הבן כבעל הדירה הרשום, אך נותר לראות אם הסכסוך המשפחתי ימשיך במסגרות משפטיות נוספות, או שמא המשפחה תמצא דרך ליישב את המחלוקות בתוכה מחוץ לכותלי בית המשפט.

במקרה אחר, בית המשפט למשפחה בתל אביב הכריע באפריל האחרון בהתנגדות שהגישו שני אחים לצוואה של אמם, המנשלת אותם מרוב הירושה שלה. הצדדים הם חמשת ילדיה של אשה שהלכה לעולמה באוגוסט 2021. שמונה שנים וחצי לפני מותה היא ערכה צוואה המגובה בעדים, שמעניקה לשלושה מילדיה כל רכושה, מלבד 2,000 שקל. את היתרה היא חילקה בין ילדיה הנוספים. השניים הגישו לרשם הירושות התנגדות לצוואה, והדיון על התוקף שלה הועבר לבית המשפט. בין היתר, טענו האחים שנושלו, כי החתימה על הצוואה נעשתה ביום שבו אמם היתה חולה מאוד, ולא הבינה על מה חתמה. עוד נטען כי הזוכים בצוואה איימו על האם, צעקו עליה, התקינו מצלמות בביתה כדי לעקוב אחריה, ואף מנעו ממנה לפגוש בני משפחה אחרים. מכאן, לטענתם, הזוכים בצוואה הפעילו עליה השפעה בלתי הוגנת, הפוסלת את הצוואה.