האשה מכרה את הבית, הגרוש סירב לשלם את המסים - מה קבע ביהמ"ש?

פסק דין חשוב שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב על ידי השופטת מירה דהן עורר עניין רב. בית המשפט חייב גבר לשלם לאשתו לשעבר יותר מ-1.3 מיליון שקל בעקבות מסים שהיא נאלצה לשלם לאחר מכירת בית משותף שהיה בבעלותם. מדובר בפסק דין שמדגיש את משמעותם של סעיפים ספציפיים בהסכמי ממון וגירושין, ואת החשיבות של פרשנות נאמנה ללשון ההסכם.

בני הזוג נישאו בנישואים אזרחיים ב-2008 והתגרשו ב-2013, לאחר חמש שנות נישואין. במהלך נישואיהם חתמו על שני הסכמי ממון: הראשון ב-2005 והשני ב-2011, שנועד להסדיר את יחסי הממון ביניהם בעקבות משבר בזוגיות.

הבעל התחייב לשאת בכל התשלומים ממכירת הנכסים צילום: pexels

לפי ההסכם השני, התחייב הבעל לשאת בכל החיובים הכספיים שייגרמו כתוצאה ממכירת שני נכסים משותפים – שני בתי מגורים. ב-2019 מכרה האשה את בית המגורים - דבר שהוביל לעלויות מס גבוהות בישראל ובארה"ב, בעקבות האזרחות הכפולה של שני הצדדים.

190 אלף דולר למס הכנסה האמריקאי

האשה, שטענה כי נשאה בעלויות האלה בעצמה, תבעה מהבעל לשלם סכום כולל של 1,355,644 שקל, כפי שנקבע בהסכם הממון השני. היא אף פירטה את החיובים שבהם היא נאלצה לשאת בעקבות מכירת הנכס, וביקשה להחזירם:
מס שבח: 191 אלף שקל.
היטל השבחה: 360 אלף שקל.
שמאות להפחתת ההשבחה: 7,020 שקל.
חיוב בגין פיתוח: 151,664 שקל.
מס הכנסה אמריקאי: 190 אלף דולר (646 אלף שקל).

התובעת ציינה כי הבעל שילם את החיובים שהיו קשורים לאחד הבתים, שנמכר כמה שנים קודם לכן, וטענה כי הסכם הממון מחייב אותו לשאת גם בעלויות הנובעות ממכירת הבית האחר. סעיף 28 להסכם הממון אף ציין במפורש: "במידה שבגין זכויות האשה בבית המגורים ובבית ברחוב ב' תחול חבות כלשהי במס על האשה, לרבות בגין מכירת זכויות אלו, כולן או חלקן, מתחייב בזאת הבעל לשאת לבדו בכל סכום בו תחוב האשה בגין האמור".

מנגד, הבעל טען כי הפרשנות שמציעה התובעת לא משקפת את כוונתם המשותפת בעת ניסוח ההסכם. הוא טען כי החיוב לשאת במסים לא התייחס למכירת בית המגורים, ובוודאי שלא למס הכנסה האמריקאי. לדבריו, ההתחייבות חלה רק על התקופה שבה הבית שימש מקום מגורים משותף, ולא לאחר מכן.

הבעל הוסיף כי כבר העביר לאשתו לשעבר נכסים בשווי גבוה במסגרת הסכם הממון, כולל בית המגורים הראשון וזכויות נוספות. לטענתו, הדרישה לשלם יותר ממיליון שקל נוספים "אינה סבירה ואינה עומדת בתום לב".

השופטת דהן בחנה את לשון ההסכם ואת הנסיבות סביב עריכתו, והגיעה למסקנה חד משמעית: ההתחייבות שנקבעה בהסכם חלה על כל מסי המכירה, ללא הבחנה בין מסים ישראליים למסים אמריקאיים.

"לשון הסעיף מדברת במפורש על כך שהנתבע יישא לבדו בכל חבות מס אשר תחול על האישה בגין זכויותיה בבית המגורים ובבית ברחוב ב'", ציינה השופטת. היא הוסיפה כי הבעל כבר שילם בעבר את המסים הנוגעים למכירת הנכס ברחוב ב' - מה שמחזק את הפרשנות שהתחייבותו כוללת גם את מסי מכירת בית המגורים.

בנוגע למס האמריקאי, השופטת קבעה כי הבעל ידע או היה עליו לדעת כי הוא עלול להידרש לשלם מס מסוג זה, שכן שני הצדדים מחזיקים באזרחות כפולה. לדבריה, התנהלותו של הבעל, שכללה התעלמות מפניות האשה בדרישה לתשלום, חיזקה את המסקנה כי הוא ניסה להימנע מהתחייבויותיו.

במהלך הדיון הוצגו מסמכים מפורטים, כולל אישורים על תשלומי המס. בין היתר, הוצג תצהיר של רואה חשבון מטעם האשה שאישר כי אכן שולמו 190 אלף דולר למס הכנסה האמריקאי. בנוסף, הבעל לא הצליח לספק ראיות שתומכות בטענתו כי החיובים אינם קשורים למכירת הנכס המשותף.

בית המשפט קבע כי מסמך ההסכם ברור ואין מקום לפרשנות חלופית. בפסק הדין שפורסם נכתב כי, "חזקה על הצדדים כי התכוונו למובן הפשוט של הלשון שבה נקטו, ולפיכך יש לפרש חוזה כתוב וחתום ככזה הממצה את ההסכמות ביניהם".

אם יתקבל החזר מס יועברו לבעל 26 אלף דולר

בסופו של דבר, פסק בית המשפט לטובת האשה, וחייב את הבעל לשלם את הסכום במלואו, כולל הפרשי הצמדה וריבית. בנוסף, נפסק כי 26 אלף דולר מתוך הסכום יופקדו בנאמנות עד להבהרה אם מגיע לאשה החזר מס. אם יתברר כי התקבל החזר, הסכום יוחזר לבעל בהתאם לממצאים.

השופטת דהן גם קבעה כי הבעל ישלם גם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 40 אלף שקל, והדגישה את התנהלותו המעכבת לאורך התהליך. "התנהלות הנתבע במהלך ההליך, שנועדה לעכב ולמנוע את מימוש התחייבותו הברורה, מחייבת פסיקת הוצאות בהתאם", כתבה השופטת.

פסק הדין ממחיש את גישת בתי המשפט לפרשנות הסכמים: דגש על לשון ההסכם, תוך התחשבות בכוונות הצדדים כפי שניתן להסיק מהנסיבות. בעידן של גלובליזציה, שבו זוגות רבים מחזיקים באזרחות כפולה ומנהלים נכסים במדינות שונות, פסק דין זה עשוי לשמש תקדים חשוב בנוגע לאחריות על מיסוי בינלאומי בהליכי גירושים.

במקרה אחר, בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון הכריע ביוני האחרון בבקשה של גבר לסילוק התביעה הרכושית שהגישה נגדו פרודתו. מדובר בזוג ישראלי שגר כבר יותר מ-30 שנה בארה"ב. השניים אף החלו לנהל שם את ההליכים המשפטיים הנוגעים לרכוש, בעקבות פרידתם. לאור הנסיבות האלה, קבעה השופטת מיכל ברגר בלום כי בית המשפט בישראל אינו הפורום המתאים לדיון בתביעה, וכי הותרתה על כנה עלולה להוביל בסופו של דבר להכרעות סותרות. במסגרת התביעה, ביקשה האשה לקבוע חלוקה ואיזון משאבים בינה לבין הפרוד, ולהורות על פירוק השיתוף ביניהם בדירה המשותפת של הצדדים בישראל. בנוסף, נטען כי לפרוד ולאחיו יש חשבונות בנק בארץ שבהם נמצאים כספים ששייכים גם לאשה, ושהיא חוששת שהשניים ינסו להבריח דרכם את הנכסים ששייכים גם לה. לדברי הבעל, בית המשפט הישראלי אינו "הפורום הנאות" לקיום הליך משפטי נפרד בנושא פירוק השיתוף וחלוקת הרכוש המשותף בישראל בלבד, אלא יש לאפשר לבית המשפט האמריקאי לדון בכל הסוגיות הרכושיות של הצדדים ביחד. מנגד, טענה האשה כי ההליך שנערך בארצות הברית אינו כולל את נכסי הצדדים בישראל, וממילא יש להמשיך לדון בתביעתה הנוכחית הנוגעת לדירתם הממוקמת בארץ.