פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהוא דירקטור - ושיש לו חובות

פסק דין חשוב שניתן באחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בראשות השופט דוד זילר, חשף התנהלות בעייתית ושרשרת מסמכים מזויפים שהובילו לכך שאדם נרשם כבעל מניות ודירקטור בחברה, מבלי שידע על כך כלל. ההשלכות היו חמורות במיוחד, כשאותו אדם קיבל דרישת תשלום עבור חוב ארנונה בסכום כולל של 981 אלף שקל, מבלי שהיה מעורב כלל בענייני החברה. בפסק הדין ביטל השופט את הרישומים, קבע כי לא היתה כל הסכמה של האיש לתפקידים שיוחסו לו, והטיל על מי שהיו מעורבים בכך את האחריות.

הפרשה החלה כשהתובע, אזרח פשוט, קיבל התראה מנאמן הליכי חדלות הפירעון של החברה, שלפיה עליו למסור פרטים הקשורים לפעילותה. זמן קצר לאחר מכן, הגיעה אליו דרישה מעיריית ירושלים לתשלום חוב ארנונה מצטבר בסכום של 981 אלף שקל. האיש, שהופתע לחלוטין מהפניות האלה, החל לברר על מה מדובר, וגילה לתדהמתו כי על פי רישומי רשם החברות הוא מופיע כבעל מניות ודירקטור בחברה שמנהלת בית ספר במזרח ירושלים, ושנקלעה להליכי חדלות פירעון.

התובע הבהיר שמעולם לא היה לו קשר לחברה צילום: Pixabay

התובע הבהיר לבית המשפט כי לא רק שמעולם לא היה לו קשר לחברה, אלא שלא חתם בכלל על מסמכים שמצביעים על מעמדו כבעל מניות או דירקטור. "הרגשתי פגוע ומאוים. לא ידעתי כלל מהיכן זה הגיע", הוא העיד בבית המשפט.

המסמכים שעליהם התבסס רשם החברות היו מזויפים

במהלך המשפט, הציג התובע את טענותיו, שלפיהן המסמכים שעליהם התבסס רשם החברות הם מזויפים לחלוטין. בין המסמכים היו טופס העברת מניות מ-2008, וטופס נוסף מ-2009 ששימש לדיווח על שינוי בהרכב הדירקטוריון של החברה. השופט זילר קבע כי הטפסים האלה לא עומדים באף מבחן אמינות, לאחר שנחשפו פגמים חמורים בתהליך חתימתם ואישורם.

במסגרת ההליך, זומנו לעדות עורכי דין שלכאורה חתמו על האישורים. עו"ד מוהנד זובידאת, שמו הופיע על מסמך המעיד על העברת המניות, העיד בצורה חד-משמעית כי מעולם לא פגש את התובע, וכי החתימה הנחזית שלו על המסמך אינה שלו. "לא מדובר בחתימתי, וגם החותמת שבה נעשה שימוש היא מזויפת", אמר עו"ד זובידאת בעדותו.

עדות דומה נשמעה גם מפי עו"ד אבו-קטיש, ששמו הופיע על מסמך נוסף. הוא ציין כי אינו מכיר את התובע וכי החתימה על המסמך אינה שלו. לדבריו, "מעולם לא פגשתי את האדם הזה או החתמתי אותו על מסמכים".

השופט זילר סיכם את הממצאים ואמר: "מקומות בהם מופיעות 'אסמכתאות' לרישום התובע כבעל מניות או דירקטור בחברה אינם יכולים להיחשב לאמינים. הפגמים שהתגלו – זיופים ואי סדרים – מחזקים את גרסת התובע שלא היה לו כל קשר לחברה".

במהלך ההליך עלה כי לחברה היתה מוטיבציה למצוא "דירקטורים חלופיים", בעקבות תיקון בחוק החברות מ-2007, שאסר על בעלי תפקידים בחברות לתועלת הציבור לקבל שכר ישיר מהחברה. בני משפחה שהיו מעורבים בניהול החברה באותה התקופה ניסו, כך על פי החשד, להרחיק את עצמם מתפקידים רשמיים באמצעות רישום פיקטיבי של שמות של אנשים אחרים.

בהקלטת שיחה שהושמעה בבית המשפט, הודתה אחת מהמעורבות המרכזיות בפרשה כי נרשמו שמות באופן לא תקין על מסמכי החברה כדי "לקצר הליכים". היא ציינה כי,"לא היתה שום כוונה לפגוע, פשוט שמות נרשמו כטובה לבית הספר". השופט לא השתכנע מההסברים האלה והדגיש בפסק הדין שפרסם כי, "רישום כזה מהווה פגיעה חמורה באמון הציבור במרשמים רשמיים".

כל המסמכים יימחקו מרישומי רשם החברות

בסופו של ההליך, קיבל בית המשפט את טענותיו של התובע במלואן. השופט זילר הורה על כמה צעדים: העברת המניות לתובע בטלה מעיקרה ויש לרשום מחדש את המניות על שם בעליהן המקוריים; המינוי שלו כדירקטור בחברה בטל, וכל המסמכים הקשורים לכך יימחקו מרישומי רשם החברות; והתובע לא קשור לחובות החברה ולא ניתן לראות בו אחראי להם מכוח הרישומים הכוזבים.

השופט התייחס לחומרת המקרה וציין עוד כי, "הסיפור שנחשף מעלה תמונה קשה של זיופים שיטתיים ואי-סדרים. אין לאפשר למעשים מסוג זה להכתים אנשים חפים מפשע". לסיכום הוא אמר כי, "התובע לא היה מעולם בעל מניות או דירקטור בחברה. יש להחזיר את המצב לקדמותו ולמנוע כל פגיעה נוספת בו". החלטת בית המשפט מבטלת, כאמור, את החובות שדרשו ממנו נאמן חדלות הפירעון והעירייה, ומסירה איום משמעותי מחייו של התובע.

במקרה אחר, בית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת, בראשות השופטת דלית שרון-גרין, פסק באחרונה בתביעה שלפיה אדם ביצע שורת עבירות חמורות, בהן התחזות, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וניסיון לקבל דבר במרמה. הנאשם ניצל את המצוקה הלאומית סביב אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל כדי להונות עשרות קורבנות, כשהוא מציג את עצמו כקרוב משפחה של נפגעים ומשתמש בשמם כדי לגייס כספים בטענת שווא של תרומות. לפי כתב האישום, הנאשם ביצע לפחות 44 מעשי התחזות שונים. הוא השתמש בפרטים של נפגעי המלחמה ושל משפחותיהם, כולל שמותיהם ותמונותיהם, והציג את עצמו כבן משפחה או מקורב. באמצעות הודעות טקסט ושיחות טלפון, הוא פנה לאנשים שהכירו את הנפגעים וביקש מהם כספים, בטענה שמדובר בתרומות למימון טיפול רפואי, סיוע למשפחה או הוצאות דחופות אחרות.