בפסק דין שניתן באחרונה על ידי השופטת גילה ספרא-ברנע מבית המשפט לענייני משפחה בקריות, נקבע כי חתן לשעבר מחויב להשיב לחמותו סכום של 784,040 שקל, שהוא יתרת ההלוואות שקיבל ממנה בתקופה שבה היה נשוי לבתה ולאחר גירושיהם. פסק הדין עוסק במערכת יחסים מורכבת בין
הצדדים, בהקשרים של חוזי הלוואה משפחתיים וטענות לוויתור על חובות. הנתבע היה נשוי לבתה של התובעת בין 2012 ל-2015. למרות הגירושים, בני הזוג המשיכו לחיות יחד ולהביא לעולם בת נוספת, עד לפרידה הסופית ב-2021. התובעת טענה כי בתקופה זו העבירה לחתן לשעבר סכום כולל של
כ-2.1 מיליון שקל, בכמה פעימות שבוצעו בין 2015 ל-2017. 
לטענת הנתבע, החמות ויתרה על יתרת החוב צילום: Istock הנתבע הודה בקבלת הסכומים, אך טען כי מדובר במתנה או בסיוע משפחתי - ולא בהלוואה המחייבת השבה. לטענתו, החמות ויתרה על יתרת החוב שנותרה לאחר החזר חלקי, בייחוד לאור מערכת היחסים המתוחה
לאחר הפרידה הסופית מבתה.
הנתבע חתם על הסכם שלפיו יחזיר את הכסף עד סוף 2018
התובעת הציגה כבסיס לתביעתה הסכם הלוואה שנחתם בפברואר 2016, שבו התחייב הנתבע להחזיר את הסכומים שקיבל ב-18 תשלומים שווים עד סוף 2018. הנתבע הכחיש את חתימתו על
ההסכם, אך בדיקה גרפולוגית העלתה כי חתימתו אכן מופיעה על ההסכם, וכי מדובר בהתאמה ברמת הוודאות הגבוהה ביותר. השופטת ציינה בפסק הדין שפרסמה כי, "העובדה שהנתבע השיב סכומים משמעותיים מתוך ההלוואה מהווה לבדה אישור כי הכספים ניתנו כהלוואה ולא כמתנה". התובעת טענה
כי הנתבע החזיר לה סכום כולל של כ-1.3 מיליון שקל, אך יתרת החוב, בסכום כולל של 784,040 שקל, לא הושבה לה. מנגד, הנתבע טען כי החזיר סכום גבוה מזה, כולל תשלומים במזומן שאינם מתועדים. השופטת קבעה כי הנתבע לא הצליח להוכיח את תשלומי המזומן הנטענים, בהיעדר מסמכים או
ראיות תומכות. הנתבע טען כי החמות ויתרה על יתרת החוב, בייחוד לאור מערכת היחסים הקרובה שהתקיימה לאורך השנים. הוא הפנה לדבריה בחקירת מס הכנסה, שבהם אמרה: "אני סומכת עליהם, גם אם זה יהיה בסוף מתנה, אין לי בעיה עם זה". עם זאת, השופטת דחתה את הטהנה הזו, וקבעה כי
אין מדובר בוויתור רשמי או מחייב. בפסק הדין שלה נכתב כי, "התובעת פעלה בהתאם לציפייתה כי הנתבע יעביר דירה לבתה כתחליף להשבת הכספים. משלא נעשתה העברת הדירה, אין מדובר בוויתור על החוב".
הנתבע: התביעה הוגשה ממניעים נקמניים
אחת הטענות המרכזיות
של הנתבע היתה שהחמות הגישה את התביעה ממניעים נקמניים, לאחר הפרידה הסופית מבתה באפריל 2021. התביעה הוגשה כחודשיים לאחר מכן. השופטת קבעה כי אין מדובר בנקמנות, אלא בפעולה לגיטימית שנעשתה לאחר שהתברר לתובעת כי לא תקבל בחזרה את הכסף או את הדירה המובטחת. השופטת
קבעה כי הנתבע מחויב להשיב לתובעת את יתרת ההלוואה, כאמור בסכום של 784,040 שקל, בצירוף ריבית והצמדה החל ממועד הגשת התביעה. כמו כן, הנתבע חויב בתשלום הוצאות משפט בסכום כולל של 44,741 שקל. פסק הדין מדגיש את החשיבות בניהול מערכות יחסים משפחתיות עם מסמכים פורמליים
ברורים. חרף המורכבות הרגשית ביחסים, בית המשפט הבהיר כי כשמדובר בהסכם כתוב, יש להתייחס אליו כאל חוזה מחייב. פסק דין זה עשוי לשמש תקדים במקרים דומים, שבהם מתקיימות מחלוקות על גבול הדק שבין סיוע משפחתי להלוואה מחייבת. במקרה אחר,
הכריע בית הדין הרבני הגדול בירושלים בספטמבר האחרון בסוגיה מורכבת הנוגעת לחיוב תשלום כתובה במקרה של גירושים, כשהאשה היא זו שתבעה את הגירושים. פסק הדין עוסק בטענות אלימות שהעלתה האשה נגד בעלה, ובשאלת זכאותה לכתובה אף שהיא זו שיזמה את הליך
הגירושים. בני הזוג היו נשואים במשך כ-29 שנה ויש להם חמישה ילדים משותפים, כשהילד הצעיר מביניהם הוא בן שמונה ויש לו צרכים מיוחדים. במהלך שנות הנישואין התגלעו בעיות חמורות ביחסים בין השניים, ובעקבות אירועי אלימות שהתרחשו בסוף 2022, עזב הבעל את הבית והזוג נפרד.
האשה טענה כי היתה אלימות פיזית, נפשית וכלכלית שהפעיל הבעל לאורך השנים - דבר שהוביל אותה לתבוע גירושים. באירוע חמור במיוחד, היא תיארה איך הבעל הכה אותה, גרם לשבר באפה ולשטפי דם בחזה ובידיים. בעקבות כך, היא פנתה לעובדת סוציאלית והוגשה תלונה במשטרה - שהובילה
להרחקת הבעל מהבית. האשה טענה כי האלימות והפגיעה הנפשית שהפעיל הבעל כלפיה הובילו אותה למאיסה בחיי הנישואים ולהגשת הבקשה לגירושים.
