24 באוקטובר: תחילת השפל הגדול - ההיסטוריה חוזרת על עצמה?

אם הירידות החדות אמש בוול סטריט גרמו לכם להרגשה של דז'ה וו, אתם לא לבד. בצירוף מקרים (או שלא?), הצניחה החדה אמש במדדי וול סטריט הגיעה בדיוק 89 שנה לאחר ה-24 באוקטובר 1929, היום שבו קרסה בורסת המניות של ניו יורק וסימנה את תחילתו של השפל הגדול.

אם ללכת לפי ההיסטוריה, המצב יכול להיות חמור הרבה יותר. לעיתים קוראים להתמוטטות גם "יום שלישי השחור", מכיוון שחמישה ימים לאחר "יום חמישי השחור" התרחשה התמוטטות נוספת, אשר הביאה להתפשטות בהלה ציבורית, שתוצאותיה היו הרות גורל לכלכלה האמריקאית.

קיימת מחלוקת בקרב היסטוריונים וכלכלנים, מה היה תפקיד התמוטטות הבורסה בפרוץ "השפל הגדול" בארצות הברית: האם הייתה גורם מכונן, או שמא רק אחד ממאפייני השפל הגדול, אך דבר אחד בטוח -לאחר התמוטטות הבורסה היו שרוים משקיעים רבים בחובות.

הנפילה באה בעקבות השקעות כבדות של מיליוני אמריקאים בבורסה לניירות ערך בניו יורק. השקעה זו גרמה לעליית שערי המניות למחירים מוגזמים ולא מציאותיים, ועלייתם של המחירים עודדה אנשים נוספים להשקיע, בציפיה שהמחירים ימשיכו לעלות. אפילו הבנקים השתתפו ביצירת הבועה הכלכלית הזו, כשסיפקו אשראי זול ומימנו את השקעותיהם של ההמונים בבורסה.

• הנאסד"ק נפל ב-21% מהשיא ונכנס רשמית לשוק דובי
• וול-סטריט ננעלה באדום בוהק: הנאסד"ק צנח ב-6%, ה-S&P ב-5%

ב־24 באוקטובר 1929, הבועה התנפצה סופית והציבור המבוהל החל למכור את המניות שבידו בצורה היסטרית. 13 מיליון מניות נמכרו במהלך אותו היום, כאשר אנשים ניסו נואשות להיפטר ממניותיהם לפני שהן יהפכו לחסרות ערך. במהלך הימים הבאים נמכרו עוד 30 מיליון מניות, מחירי המניות קרסו, ובכך הפכו מיליוני משקיעים לחסרי כל.

הבנקים אשר הלוו כספים רבים למימון רכישת מניות, מצאו עצמם בחובות כבדים (שכן החייבים לא יכלו להחזיר את ההלוואות שלקחו), דבר שגרם לבנקים רבים להגיע לפשיטת רגל. מיליוני אנשים איבדו את חסכונותיהם, עסקים איבדו את מסגרת האשראי שלהם ונסגרו, וכך הפכו מיליוני אנשים למחוסרי עבודה ופרנסה.

הקריסה החמירה בצורה דרמטית את המצב הכלכלי הרעוע גם כך, והיוותה תרומה משמעותית ל"שפל הגדול", אשר נחשב לאסון הכלכלי החמור ביותר בתולדות ארצות הברית. 

במהלך תקופה זו הייתה גאות אינפלציונית בארצות הברית, רובה ביוזמת הבנק הפדרלי של ארצות הברית, עם עידוד של בנקים להלוות סכומי כסף הולכים וגדלים, גם כאשר הכיסוי לאותן הלוואות לא היה מובטח או ברור. הצמיחה שהתבססה על הגדלת אשראי אינפלציונית הגיעה לקיצה בסוף שנת 1928, כשנה לפני פרוץ המשבר באופן רשמי, והשפל הכלכלי החל, באופן לא מוכרז, כבר ביולי 1929.

מדיניות הבנק הפדרלי התבטאה במיוחד בהזרמת אשראי זול במשברים הקלים שהתרחשו לאורך שנות ה-20, עם הפחתה ניכרת של הבטוחות הנדרשות להלוואות לבנקים ולהלוואות למדינות מעבר לים. הזרמה זו הביאה לגידול ניכר בהשקעה הבורסאית, ולמיחזור הלוואות כושלות של בנקים בהלוואות חדשות. צעדים אלו הביאו להתערערות ביציבות המערכת הבנקאית, ולצורך הולך וגדל בהזרמת אשראי גדולה יותר מבעבר כדי להשיב מראית עין של יציבות.

צעד חשוב בהקשר זה היה הנמכת הדרישות לצורך הלוואות קצרות־מועד למדינות שמעבר לים. הלוואות אלו, שהיו אמורות לשמש הלוואות גישור קצרות טווח לסוחרים, שימשו בעיקר למימון מדיניות חברתית מרחיבה של מדינות במרכז אירופה, ובראש ובראשונה מדינותיה של גרמניה, אך הכיסוי שהיה להלוואות היה מפוקפק, ולעיתים קרובות לא היה קיים כלל.

מתחילת שנת 1928, הייתה הבנה אצל גורמים בבנק הפדרלי כי המשך הזרמת הכספים בהיקף הולך וגדל לא יצליח למנוע משבר לאורך זמן, והבנק החל לנקוט מדיניות פסיבית ונמנע מהרחבה יזומה של אשראי. מסוף שנת 1928, אחרי שהוכרעו הבחירות לנשיאות, החל הבנק בפעולה זהירה ואיטית של צמצום האשראי. משמעות שינויים אלו בפעולת הבנק הייתה התרחשות בלתי־נמנעת של משבר בתוך כשנה.