בית החולים הדסה ישלם 200 מיליון שקל לקרנות הפנסיה של העובדים

בתום הליך משפטי ארוך שנים שמתגלגל בבתי המשפט החל משנת 2006, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי על בית חולים הדסה לשלם לקרן הפנסיה עמיתים בה מבוטחים עובדיה, סכום של 200 מיליון שקל. וזאת לאחר הצמדתו למדד של הסכום שעמד על 140 מיליון שקל בשנת 2004.

השופט רועי פוליאק שכתב את פסק הדין דחה את ערעורה של הדסה על פסק הדין של בית הדין האזורי בירושלים, שקבע כי עליה להעלות את שיעור ההפקדות המבוצעות על ידה לקרן הפנסיה של עמיתים המנהלים את הפנסיה של עובדי הדסה, וזאת באופן הדרגתי החל משנת 2004, כך שמשנת 2007 ואילך יעמוד שיעור הפקדות המערערת עבור עובדיה המבוטחים בקרן המשיבה על 15.83% מהשכר המבוטח.

תחילתו של הסיפור בחקיקה שבוצעה בשנת 2003 אז במסגרת תוכנית ההבראה לקרנות הפנסיה הוותיקות, נדרשו גם המעסיקים לתרום את חלקם להבראה באמצעות הגדלת ההפקדות לקרן. הדסה סירבה לעשות זאת, בטענה כי הפקדותיה היו גבוהות יותר.
 

המחלוקת המשפטית

המחלוקת המשפטית בין הצדדים הייתה על פרשנות סעיף 78 יא לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים ויישומו: קרן הפנסיה והמדינה, סברו כי היה על המערערת להעלות את שיעור ההפקדות שהפקידה באופן הדרגתי כך שהחל משנת 2007 הן תעמודנה על 15.83% מהשכר המבוטח (במקום 14.33% במועד הקובע), מנגד בהדסה טענו כי אין חובה להעלות את ההפקדה הכוללת של המעסיק והעובד מעבר לשיעור הנוהג בגין עמיתי הקרנות ההסתדרותיות של 20.5% מהשכר המבוטח, מהם 13.5% על חשבון המעסיק.

השופט פוליאק דחה את עתירתה של הדסה וקבע בפסק הדין שנכתב על ידו בהסכמת הנשיאה ורדה וירט ליבנה, השופטת לאה גליקסמן, ונציגי הציבור חיה שחר וברכה סמו כי "התיקון לחוק הפיקוח חייב את המעסיקים שעובדיהם בוטחו בקרנות הגרעוניות להגדיל את הפקדותיהם לקרן הגרעונית באופן הדרגתי עד להגדלה מצטברת בשיעור של 1.5 נקודות האחוז החל משנת 2007 ואילך.

"נפסק כי סעיף 78 המחייב את ביצוע ההגדלה, חל הן על מעסיק שביטח את עובדיו ושילם בגינם טרם כניסת התיקון לתוקף, דמי גמולים בשיעור המקובל (החל מצו הרחבה 1988) של 12% מהשכר, בין אם במקביל שילם תשלומי השלמה (2.33%) לקופת פיצויים ובין אם לאו, והן על מעסיקים כהדסה וכאגד ששילמו דמי גמולים בשיעור גבוה יותר".

בנוסף פסק השופט פוליאק כי אין כל בסיס עובדתי לטענת הדסה לפיה שיעור דמי הגמולים הוגדל באופן זמני כתוצאה מעלויות הפרישה המוקדמת, ואין כל בסיס לטענה המשפטית לפיה הדסה הייתה זכאית להפסיק את תשלומם של תשלומי יתר בעקבות כניסת התקנון האחיד לתוקף.

השופט ציין כי טענת הדסה לפיה לא קיימת כלל הבחנה בין כספי מרכיב הפיצויים למרכיב התגמולים בקרן הפנסיה הייתה נכונה בעבר. אך כיום קיימת הבחנה ברורה בין ההפקדות למרכיב התגמולים לבין ההפקדות למרכיב הפיצויים גם בקרן זכויות.

באשר לסיווג ההפקדות, קבע השופט פוליאק כי החל משנת 1988 סווגו הפקדות הדסה לקרן הפנסיה בהתאם לאישור קופת גמל שניתן לה מכוח תקנות מס הכנסה. ההפקדות בשיעור הכולל את חלקם של העובדים עמדו על 19.83% מהשכר, מהם 14.33% על חשבון הדסה שנחלקו בין מרכיב התגמולים (6% מהשכר) לבין מרכיב הפיצויים (8.33% מהשכר).

השופט קבע כי הדסה היו צריכים להעלות את שיעור דמי הההפקדות משנת 2007 ואילך על 22.83% מהשכר, מהם 15.83% הפקדות מעסיק (העלאה של 1.5 נקודות האחוז מההפקדות בשיעור 14.33% מהשכר) ו-7% הפקדות העובד.

השופט מתח ביקורת על התנהלות הדסה שהעלתה את שיעור הפקדות העובדים ל-7%, אך הקטינה את שיעור הפקדות שלה  ל-13.5% מהשכר.

השופט פוליאק ציין כי הדסה יצרה תחשיב רעיוני בגדרו העלתה את שיעור ההפקדות למרכיב תגמולי המעסיק בדמי הגמולים ב-1.5 נקודות האחוז ובמקביל הפחיתה, ללא תיאום עם נציגות העובדים, את שיעור ההפקדות למרכיב הפיצויים ב-2.33 נקודות האחוז. התוצאה מכך הייתה לרעת העובדים.

השופט דחה את טענת הדסה לפיה אין מניעה לפי חוק הפיקוח להפחית תשלומים שהועברו טרם המועד הקובע למרכיב הפיצויים, כך ששיעור ההפקדות למרכיב הפיצויים יועמד על השיעור המקובל של 6%.

בית הדין הארצי קבע כי "טענת הדסה עומדת בניגוד ללשון חוק הפיקוח ולתכליתו, ותביא להעמקת הגירעון האקטוארי בקרן הפנסיה, חלף הבראתה".

מצבה הכלכלי אינו שיקול

השופט דחה את טענת הדסה כי לאור מצבה הכלכלי הקשה והיותה נתונה בתוכנית הבראה, משמעות קבלת התביעה היא קריסתה הפיננסית ולכן עומדת לה טענת הגנת התקציב לפיה ניתן לפטור גוף ציבורי מחובת ההשבה מכוח סעיף 2 לחוק עשיית עושר.

השופט קבע כי "אף אם נניח כי הוראות חוק עשיית עושר חלות בנסיבות בהן פלוני נתבע לשלם תשלום שלא שילם כלל ולראות בו "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס", קובע סעיף 2 לחוק הנ"ל כי ניתן לפטור את הזוכה מחובת ההשבה כולה או מקצתה: "אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

השופט פוליאק פסק כי "ההימנעות מאכיפת הוראות התיקון לחוק הפיקוח על הדסה תגרום לפגיעה של ממש בקרן הפנסיה ותחייבה להפחית את שווי ההפקדות הנוספות, הנאמד ב- 140 מיליון שקל במונחי שנת 2014, מזכויות הפנסיה העתידית של עובדי הדסה הנמנים עם עמיתי הקרן.

השופט קבע כי על הדסה היה להעלות את השיעור הכולל של הפקדותיה לקרן הפנסיה באופן מדורג משנת 2004 ואילך משיעור של 14.33% מהשכר לשיעור של 14.66% בשנת 2004, 15% בשנת 2005, 15.33% בשנת 2006 ו - 15.83% מהשכר משנת 2007 ואילך.

כמו כן, בית הדין הארצי דחה את ערעור הדסה על גובה סכום הוצאות המשפט שנפסק לה בהליך הקודם בבית הדין האזורי של 550 אלף שקל, מתוכם 400 אלף שקל לעמיתים והשאר למדינה, וחייב אותה  בנוסף בתשלום הוצאות נוספות של 55 אלף שקל, מתוכם 40 אלף שקלים לעמיתים והשאר למדינה.