זיכרונות מרחוב קרליבך: "היו בקרים ש'מעריב' לא היה ראוי להיקרא 'עיתון'"

הוא מגיש תכנית בגל"צ שעוסקת בצדק חברתי וצדק סביבתי, מפרשן כדורסל ב'הארץ', היה מבקר התקשורת של אותו עיתון, כתב על איכות הסביבה ב'מעריב' עד שפוטר, וחזר בתור פרשן פרילאנס לעניינים חדשותיים.

את פניו תוכלו לראות בתכנית הבוקר ב'רשת', ובעבר גם ערך תכניות בטלוויזיה, וכן, הוא היה עורך של עמנואל רוזן. תחומי העיסוק של אביב לביא כעיתונאי רחבים כמו הסקרנות שלו. אז מה הוא חושב על פרשת עמנואל רוזן, למה הוא מזדהה עם מה שרביב דרוקר כתב השבוע בבלוג שלו, מה הוא חושב על פסטיבל הפוסט מורטום שערכו לאמנון דנקנר?

-תגיד, ממה אתה מתפרנס בדיוק?
אני מגיש את 'יהיה בסדר' בגל"צ ביחד עם אסף ליברמן, כ-5 שנים, שם אני שכיר. אני כותב טורים ומאמרים על בסיס קבוע כפרילאנס ב-mako, ב'גלובס', ב'פורבס' ולאחרונה חזרתי לכתוב ב'מעריב', פרשנויות לאירועים חדשותיים. יש לי פינה בנושא סביבה אצל אברי גלעד והילה קורח בתכנית הבוקר של 'רשת', ואני גם כותב טורי פרשנות על כדורסל ב'הארץ'.

-אתה עובד קשה. זה כי משלמים חרא?
האמת היא שעבדתי קשה גם כשהייתי רק שכיר, זה האופי שלי. אני סקרן והרבה נושאים מעניינים אותי, ותמיד היה לי הספק גבוה. זה לא שינה מהותית את האופי של העבודה. אני לא מתלונן על מה שאני מרוויח, אבל למעט גל"צ - אין לי ביטחון תעסוקתי ואין לי ביטחון שהמקומות האלה יהיו מחר בבוקר. המודל של עיתונאי שעובד כעצמאי ומצליח להתפרנס, הוא מאד נדיר. המקרה שלי הוא היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל וזה לא מומלץ.

אני גם עורך וגם כותב, וגם מופיע בטלוויזיה וגם מגיש ברדיו - זה נותן לי מגוון אפשרויות. במשך השנים הרבות שאני בתחום - התחלתי בקיץ 89' אצל אביב הברון ב'ספורט העיר' - עברתי סוגים שונים של עבודות ומקומות עבודה, אבל לא ככה אמורה להיות התעשייה.

-עשית סיבוב וחזרת ל'מעריב'. לא יצאת עם טעם רע?
במשך 4 שנים הייתי שם עיתונאי ופרשן בנושאי סביבה והייתה לי כפולה ב'סופשבוע'. במסגרת הקיצוצים גם אני קוצצתי בדצמבר 2011 אבל נשארתי בקשר של הערכה עם הכותבים והעורכים. כשהתחלפו הבעלים, התקשרו לשאול אם אני מסכים להרצות בכנס שהם ערכו באילת בנושא צדק סביבתי וצדק חברתי. אז אמרתי - עורך חדש, למה לא?

-השתתפת במאבק להצלת העיתון?
המאבק הקיומי של העיתון היה כבר אחרי הפיטורים ולא הלכתי להפגין כי לא הרגשתי שאני יכול להפגין למען עיתון שבראשו עומדים ניר חפץ ונוחי דנקנר. היום 'מעריב' זה משהו אחר. אולי השקפת העולם הפוליטית של הבעלים היא לא כוס התה שלי, אבל זה עיתון שנקי משיקולים זרים, הגון ונקי ועם כוונות טובות. כתבתי פעם גם ב'מקור ראשון' וזה היה טוב.

-כלומר, הכל אישי?
זה אישי ועקרוני מהבחינה הזאת שבעידן ניר חפץ ונוחי דנקנר, הרבה בקרים היה יוצא עיתון שלא היה ראוי להיקרא עיתון. הרבה אנשים שעובדים בו יודעים את זה, ואני לא מקנא בהם שהם היו צריכים להיות חתומים על הדבר הזה, בעיקר בהיבטים כלכליים. היום זה דבר אחר. *** מקבוצת IDB של נוחי דנקנר, שהחזיקה את 'מעריב', לא התקבלה תגובה על דבריו של אביב לביא.

-תחום הסביבה לא מוזנח בעיתונות?
בעבר סביבה הייתה טבע ואחר כך דיברו בעיקר על השפעה של טכנולוגיה על הבריאות. היום השתנה השיח לשיח המשאבים. למי שייכים ים המלח, הגז, המים המינרלים, הפוספטים. זה מתחבר לשיח של צדק חברתי וצדק סביבתי. בנושאים האלה התקשורת כן עוסקת, אבל בעיקר בתקשורת הכלכלית. היא הכי מקצועית והכי רצינית בארץ, 'גלובס', TheMarker, 'כלכליסט' - קאדר של עיתונאים איכותיים שיש להם משקל ואמירה, ומקבלי ההחלטות מושפעים מהם וגם הציבור, להרגשתי. אבל העיתונות הכלכלית מתמקדת בצד הכלכלי הצר של הסוגיה. ואם למשל מדברים על שאלת יצוא הגז - אותי מטרידה השאלה שנדחקת לשוליים - האם ישראל ערוכה לאסון כמו במפרץ מקסיקו.

-ומחוץ לעיתונים הכלכליים?
יש מעט סביבה בעיתונים. NRG סביבה נסגר ו-ynet ירוק עבר לכלכלה. כתבת ערוץ 10 מירב דוד זכתה בפרס תקשורת סביבתית, אבל היא כבר הייתה מפוטרת, והערוץ קיבל פרס כשכבר לא היה לו כתב תחום. ולכך יש להוסיף את העובדה שהתקשורת המקומית מתמוטטת - ונושא הסביבה ברמה מיידית, הוא נושא מוניציפאלי מובהק. אז המון נושאים חשובים לא מטופלים, ואם כן, אז בשוליים. כעיתונאי זה מצער אותי, שהעיתונות המקומית מתמוטטת. מה יקרה עכשיו בבחירות בתל אביב, כש'עכבר העיר' נסגר ו'זמן תל אביב' בסכנת סגירה, הזירה תעבור כולה לפייסבוק?

-זה כבר קרה בבחירות האחרונות לכנסת. אולי הפייסבוק הוא עוד זירת תקשורת, עוד כלי תקשורת. יאיר לפיד יסכים עם זה
אני מאמין שכח אמיתי ואפקטיבי נוצר בשילוב ידיים בין הרשתות החברתיות לעיתונות המסורתית. כל אחד לבדו מקשה להרים משהו. סיפור נוחי ומחיקת החוב היה חשיפה של TheMarker שגם דחף אותו, אבל אז בא פייסבוק ולקח את זה קדימה. הפייסבוק לבדו לא היה משיג אפקט כזה וגם לא TheMarker לבד. הייתה כאן תנועת מלקחיים של 2 הגזרות האלה.

-אתה יודע לאן זה מגלגל אותנו - לפרשת עמנואל רוזן
כלום לא היה קורה עם זה אם 'הארץ' לא היה לוקח את זה קדימה ושם את השם שלו בפרונט. כבר היה עמוד בפייסבוק 'נשותיו של עמנואל רוזן' וזה לא התרומם. השילוב של הרשת החברתית עם העיתון עשה את זה. לבד כל אחד מתקשה לחולל את זה.

-אתה חושב שצריך תלונה במשטרה כדי לפרסם סיפור כזה?
העניין של התלונה הוא לא הקריטי לעבודה העיתונאית. קלמן ליבסקינד פרסם תחקיר שהעיף רמטכ"ל בלי שהוגשה תלונה במשטרה (פרשת האלוף יואב גלנט, נ"ת). אם יש לך תחקיר ממוסמך ואנשים שמוכנים לדבר, יש פה עניין ציבורי וצריך לפרסם.

-אתה מכיר אווירה כזאת במערכות עיתונים כמו זאת שעולה מהעדויות על עמנואל רוזן?
כולנו מומחים בלהילחם את המלחמות של אתמול. אני לא עורך ראשי של כלי תקשורת, אבל אם הייתי, הייתי מכנס את כל עובדיו ועובדותיו של העיתון או שולח לכולם מייל ואומר להם, מהיום שכל מי שמרגיש מאוים, מוטרד, מחוזר מעבר לגבול הסביר, יש לו אצלי אוזן קשבת. כדי שבעוד 10 שנים לא יהיה מצב שמישהו יספר שבתקופה שהוא עבד תחתי, היו דברים כאלה והתעלמו מהם.

-אתה מתכוון לפוסט בבלוג של רביב דרוקר השבוע?
אני דווקא הזדהיתי איתו. גם אני הייתי עורך של עמנואל רוזן ('זה הזמן' בערוץ 10 בשנת 2004). כולם ידעו שהוא אוהב נשים, אבל להגיד שקרה משהו שידעתי עליו, שחרג מזה? אני לא יכול. לא היה לי מושג. בצוות שלנו לא ידעו.

-מה דעתך על תא העיתונאיות?
נראה לי כמו אחלה יוזמה עם כוונות טובות. הן מקבלות גברים?

-ספר לי על 'יהיה בסדר' בגל"צ
אני מגיש אותה יותר מ-5 שנים. פונים כל הזמן - עיתונאי הוא שליח ציבור, בוודאי בכלי תקשורת ציבורי, אני עובד בשביל הציבור. אחוז הפניות המוצדקות הוא מאד גבוה. התכנית יכולה ליפול על כך שהמתלונן יסתבך בסיפור שלו, אבל אחת ההפתעות הנעימות היא התבונה והענייניות של הציבור. אנשים יודעים לזהות מתי נעשה עוול, ולהידיין על הבעיה שלהם.

-במה בדיוק אתם מתעסקים?
התכנית עוסקת בסוגיות של צדק חברתי וצדק סביבתי, צרכני, בלי לתת חשבון לתאגידים ולרשויות מקומיות. אנחנו בוחרים סיפורי מיקרו שיש בהם עניין עקרוני ורוחבי, והכל נובע מהשקפת עולם. יש לנו צוות - עורכת ו-4 תחקירנים, כולם חיילים - שמקבלים מאות פניות בשבוע. הם עובדים מול התאגידים הגדולים במשק ומשרדי הממשלה, מול תאגידי התחבורה, והם עושים עבודה יסודית וממוסמכת, לא הייתה תביעת דיבה אחת. אנשים אוהבים לא לאהוב את התקשורת, אבל זאת תכנית שנותנת לאנשים סיבה לאנשים להגיד "הם בעדנו, בעד המדינה".

-כמה כוח לשנות יש לכם?
הסיכוי שלנו לפתור או לשנות מציאות גדל ככל שהבעיה יותר קטנה. אם למשל קבוצה פונה עם עוולה ומגיעות להם זכויות - יש סיכוי טוב שיקשיבו לנו. אבל אם משיהו פונה בגלל חוק מעוות, אנחנו מנסים לשנות - אבל זה כבר תהליך הרבה יותר ארוך.

-עבדת עם מיקי רוזנטל ועם עופר שלח. שואלים אותך כל הזמן אם אתה מתכנן קריירה פוליטית?
לא מעט. השאלה היא מי משנה יותר - הח"כ או העיתונאי? הרבה פעמים ח"כ רץ לחפש את הכתב בכנסת כדי שידווח על הצעת חוק זניחה, אז למה לא להיות הכתב שמחליט על איזו הצעת חוק לכתוב? בבחירות האחרונות נוצר שיח, כאילו יש בינינו עיתונאים שהחליטו להפסיק לדבר ועכשיו הולכים לעשות. זה לא מקובל עלי. בדמוקרטיה יש זרועות מבצעות, יש כנסת ובתי משפט וממשל, וגם עיתונות זו עשיה. להיות עיתונאי זה לא פחות חשוב. יש עכשיו בכנסת שורה ארוכה של חברי כנסת חדשים, צעירים ואיכותיים, עם אג'נדות מרעננות - וכמה מהם הזמינו אותנו כמערכת לדון איך לשתף פעולה. אז התפיסה שעיתונאים לא עושים, אלא הם רק חבורת נודניקים שיושבים ביציע וזורקים קליפות - אני לא מסכים איתה. אבוי לנו עם נטיל ספק במהות של המקצוע הזה.

-מה למדת מהתכנית הזאת על הארץ שבה אנחנו חיים?
המסקנה הרחבה היא שישראל היא מדינה קשה שבה אנשים לאנשים הם קשים. ברמה המערכתית, זו מדינה שיש בה עודף בירוקרטיה, וקשה להבין זאת, הרי זאת מדינה של יזמות, של חומה ומגדל - לכאורה הפוך לבירוקרטיה. למה אנחנו שבויים בזה? זה כל כך לא סטארט-אפ ניישן. זה עניין למחקר תרבותי.

שני, גם כתוצאה של השקפת עולם טורבו קפיטליסטי כמו שדב חנין קורא לזה, הניאו ליברלית, זאת מדינה שמסתכלת על הפרט כאילו תפקידה לא לשרת אותו אלא להיפטר ממנו. יותר מדי אנשים שאמורים לשרת אותך ומשתכרים מהמסים שאתה משלם, מסתכלים עליך כעל נודניק, כעל מטרד, והפרדוקס הוא שגם בארגונים שהופרטו בהם אתה באמת לקוח, והכל כבר ביזנס - הלקוח עדיין נודניק. ברמה הפרסונלית, גם הפקיד הוא קורבן שעובד בתנאים בלתי אפשריים, ומצד שני, אנחנו קליינטים קשים. תרבות שלמה עם אטמוספרה של התנהלות קשה.

-כשאתה מצלצל לאיזשהו משרד ואומר שאתה אביב לביא, מזהים אותך?
אני אף פעם לא משתמש בשמי כי זאת תהיה תחילת הסוף שלי כמגיש עם אינטגריטי בתכנית שהבסיס שלה הוא האינטגריטי. וחוץ מזה, אני ברמת מוכרות גבולית.

-במה שונה הכתיבה שלך לאינטרנט מהכתיבה לפרינט?
אני לא מרגיש הבדל מהותי. מה שכן, mako מפרסמים את מספר הכניסות של כל אייטם, זה מאד אמיץ, וזה מאד מעניין למי שמעניין בתקשורת. אתה רואה מה מביא 70 אלף צפיות ומה מביא 5,000. זה מלמד המון. בקיץ שעבר כתבתי למגזין סופשבוע שלהם - M, כתבה גדולה על התפתחויות בתחום הקרינה הסלולרית, ואז נסעתי לחופש של 10 ימים, שחזרתי, ראיתי - 50 אלף צפיות. כשכתבתי על פארק קריית ספר, לא חשבתי שיקראו אותו כל כך הרבה - היו 25 אלף צפיות ו-1,000 לייקים. לעומת זאת, יש נושאים שנורא מעניינים אותי וזוכים ל-1,000 צפיות. זה נורא מעניין, מה מושך קוראים ומה לא. חוץ מזה, אני לא קורא טוקבקים כי לא מקובלת עלי האנונימיות, בפייסבוק זה לא אנונימי, אתה יודע מי מקלל אותך.

-כשאמנון דנקנר נפטר, התחוללה הילולה בפייסבוק - קודם היללו את המת ואז התחילו להשמיץ אותו. גם אתה הכרת אותו
אני אולי העיתונאי היחיד שלא פרסם פוסט על אמנון דנקנר. כשאנשים מתים, אני מעדיף לשתוק. היו לי איתו כל מיני מפגשים, האחרון היה לפני קצת יותר מ-3 חודשים כשראיינתי אותו ל-M, אחרי שאולמרט הורשע בהפרת אמונים ודנקנר הציע למשה לדור, פרקליט המדינה, להתאבד. ישבתי איתו 4 שעות, היה מאד מעניין. היו לי המון ויכוחים איתו וביקורת עליו כשהייתי מבקר התקשורת של 'הארץ', אבל עם כל זה, כששמעתי שהוא נפטר, ונזכרתי איך ישבתי איתו חצי יום בבית, הרגשתי צביטה חזקה בלב.