סערת "השרמוטה" ברמזור: אדיר מילר יצטרך לתת פיצוי? רון לוינטל מסביר

אתמול (יום ג') ו שלשום פורסם באייס כי קבוצה של נשים חד הוריות מאיימות לתבוע לשון הרע נגד תכנית רמזור וכותביה על שימוש במילה "שרמוטה" כלפי דמות של אם חד-הורית שהופיעה בתכנית. בית המשפט שדן בתביעות לשון הרע, לא כל כך יודע להחליט מה לעשות עם קללות, במיוחד המלוכלכות שבהן. מצד אחד, אין ספק שמדובר בדברי לשון הרע (בכל אופן - לא במחמאות), מאידך - אם על כל פעם שנהג מונית היה אומר בקול רם "כוס אוחתק" או "שתוק, יא מניאק" הייתה מוגשת תביעה, היינו צריכים לתבוע האחד את השני כל יום, כל היום.

במקרה של קללות, כמו במקרים רבים אחרים, מאד תלוי מי הוא השופט היושב בדין. מצד אחד, קבע השופט גורפינקל, עוד כשישב בבית משפט השלום בהרצליה, כי לומר למישהי "בת זונה" זה לא לשון הרע (כך בת.א. 3306/97 רודיטי נ' רשת שוקן בע"מ). הוא קבע שהעובדה שכך כינו מורה, לא באמת גרמה למישהו מהקוראים לחשוב שזה אכן מקצועה. מצד שני, על אמירות פעוטות מאלה, כמו "גנב ורמאי", קיבלו נופשים במלון פיצוי אחרי שמנהל המלון כינה אותם כך בפומבי (ת.א. 1395/95 שלום נ' מלון הולידיי גרנד).

הרעיון הבסיסי במשפטים המבוססים על קללות הוא בערך זה: אם האמירות נאמרו כ"פשט", כלומר נאמרו במובנן המילולי, ובמקרה שלמעלה - הכוונה לא הייתה ב"סלנג" אלא ברצינות, לכך שמדובר בגנב או רמאי - זו כנראה לשון הרע. אם הדברים נאמרו ב"דרש", כלומר - ב"סלנג" או בהתחכמות או בכוונה כמטאפורה או כהגזמה מכוונת, בלי שהכוונה היא מילולית, אז זו כנראה לא תיחשב כלשון הרע.

לדוגמא, כאשר מישהו קורא לחברו "פסיכי" או "איזה משוגע זה", הוא אינו מתכוון למובן הקליני והפסיכיאטרי, אלא למעין ביטוי רחוב או קללה. לכן, כשהכתב גיא פלג (כתב המשטרה של חדשות 2, אבל פעם דובר אגודת מכבי חיפה) נעלב מהאמירה שצוטטה במקומון כלבו בחיפה: "יש לו בעיה בראש", הסביר לו השופט לבנוני מבית המשפט בחיפה (13591/97) שגם אם היה כתוב שהוא "פסיכי", הקורא הסביר לא היה רואה בכך ממצא פסיכיאטרי או פסיכולוגי.

דבר דומה לזה הוכרע כבר בבית המשפט העליון, כשנשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש, קבעה (עוד בטרם מונתה לתפקיד זה) שלומר כי מישהו צריך טיפול בקליניקה של פסיכיאטר או על ספת הפסיכולוג, כשברור שזו אינה אבחנה קלינית אלא סלנג או ביטוי, אי אפשר באמת להתייחס לדבר כאל לשון הרע (ע"א 8735/96 ביטון נ' קופ).

והנה, כשהתפרצה השכנה ממן אנט לישיבת ועד המושב ואמרה ליו"ר הוועד שמחה דגן, שהוא "שקרן, גזלן ונוכל" וכן "דופק את כל המזכירות שלו" ו"נואף", וכן כי אשתו "עשתה הפלות מגברים אחרים לפני החתונה", הרי שהיא כלל לא התכוונה לסלנג, אלא להשמיץ ולגרום לנוכחים להאמין כי הדברים הם דברי אמת. לא ייפלא הדבר שהתביעה נגדה התקבלה (ת.א. 4500/95).

כך נאלצו בתי המשפט לקבוע הלכות לגבי שלל מגוון של קללות: למשל במקרה של ע"פ (ת"א) 70975/99, רוחמה כלפוס נ' יפה ברעם (לגבי אמירת "גנב" על אדם), ת.א. 1013/98 (קריית גת) אלמליח אריאלה נ' יפרח אלי (שם נקבעה המילה "זונה" כלשון הרע), ת.א. 15264/01 (שלום חיפה) בלס יצחק נ' זורנשטיין משה (לגבי קללות בקרב פעילים פוליטיים), ת.א. (חיפה) 18676/01 תאופיק נ' פריד (שם נקבעה המילה "בן זונה" כלשון הרע), וכך עוד מימי פסק הדין הראשון המנחה בעניין זה - ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269.

הסיפור על דיאב ודיאב מעניין, בעיקר משום שהייתה זו התביעה שהתחילה עוד בפקודה הישנה שהייתה מוחלת בארץ מימי הבריטים ואילו הערעור נדון לאחר שחוקק חוק איסור לשון הרע. תביעה משנת 1965, מהראשונות שהתפרסמו עם חקיקת החוק החדש.

וסיפור שהיה כך היה: מסופר על פגישה שנערכה עם פקידי ממשל כשראש המועצה המקומית תמרה וסגנו, הם הנתבע והתובע, החלו להתקוטט סביב הסוגיה מאיזה צד יתחילו לסלול כביש חדש. כמו שמסופר בפסק הדין, ביום 7.5.63 זומנה על-ידי מר חבושי, מנהל מדור המיעוטים במשרד העבודה, פגישה במועצה המקומית לשם סיכום אופן סלילת הכביש הפנימי בכפר. לפגישה זו באו גם סגנו של מר חבושי, מר עבאס, וכן מר רפאלוביץ, מהנדס מחלקת העבודות הציבוריות באזור חיפה. סידור הפגישה נערך תוך תיאום עם יו"ר המועצה וסגנו. ביום הפגישה חל חג הקורבן ומזכיר המועצה נסע לעכו ועמו המפתח של משרדי המועצה המקומית, על-כן נערכה הפגישה בביתו של יו"ר המועצה, המערער.

במהלך הישיבה התעורר ויכוח בין התובע והנתבע ביחס לשאלה - מאיזה צד יש להתחיל בסלילת הכביש? נראה שכל אחד מהם היה מעוניין שהעבודה תתחיל מן הצד שהוא טען לו, בהיות תושבי הכפר התומכים בו מרוכזים באותו מקום. הראשון תבע שיקבלו את דעתו באשר הוא יושב-ראש המועצה, ואילו הנתבע תבע שדעתו תתקבל, מאחר, ולדבריו, "הוא שסידר את הכסף ממשרד העבודה".

המחלוקת גררה אחריה צעקות הדדיות שבעקבותיהן דרש הנתבע מן התובע שיעזוב את ביתו ומשזה סירב לעשות כן בטענה שנוכחותו שם הייתה כבבית המועצה המקומית, השמיע הנתבע כלפי התובע כמה ביטויים בערבית שאותם ראה כהוצאת שם רע. הדברים אשר אמר היו: "קום סיכתר מן הון. ילען אבוק. כלב, כלב אבן כלב, יא אעוור אל דג'אן". פירוש הדברים הוא: "הסתלק מכאן, כלב בן כלב, נביא שקר שתום עין".

בעיקרון, היום זה לא נשמע מאד מעליב, באופן יחסי. שמענו אמירות קשות מאלה. בכל זאת, את הקנס בגובה 250 לירות (אז) קיבל התובע, ככל הנראה, בעיקר משום שהנתבע היה… באמת עיוור באחת מעיניו. מה שהפך את האמירה למעליבה קצת יותר מאיך שהיא נשמעת.

ומאז שדיאב רב עם דיאב, ממשיכים אנשים לקלל ולהיעלב, ולקוות שלפחות יקבלו פיצוי הולם מבית המשפט, אבל לא תמיד זה עובד. השופטים לא רוצים הצפה של תביעות על כל פעם שמישהו אומר לשני "מנייאק" או "אמא שלך *ונה", ולכן פוסקים סכומים קטנים או מובילים את הצדדים לגישור או פשרה, ולו כדי שלא יצטרכו לתמחר בבית המשפט כמה שווה "שרמוטה".

עו"ד רון לוינטל הוא בעליו של משרד עורכי דין המתמחה בזכויות יוצרים ולשון הרע