38 שנה חיכה הכישרון של האמן כדי לפרוץ

זהר בהרי הוא אמן רב תחומי. 38 שנה חיכה הכישרון הזה כדי לנבוע ממנו בבת אחת: כתיבת שירים, לחנים, ציור בשמן ואקריליק ועכשיו גם פיסול. 

פתאום קם אדם בבוקר, בגיל 40, ומגלה שהוא אמן רב תחומי. הוא עוד לא הספיק להתרגל לעובדה שבגיל 38 מצא את עצמו כותב שירים, מלחין אותם, מוציא אלבום ומופיע, וכבר הוא גם מלמד את עצמו לנגן על פסנתר. ולפתע, משום מקום, לפני כשנה, הוא מתחיל גם לצייר, מציג בתערוכות, מעורר התרגשות אצל המבקרים והם רוכשים את תמונותיו, וכל זה בשעה שהוא עצמו עומד מול היצירות ומתקשה להאמין שהן מעשה ידיו. ואם לא די בכך כדי לטלטל את הנפש, הוא מתחיל גם לפסל בחימר. והידיים שלו, שעד כה שירתו אותו בנאמנות כבעלים של חברה לאספקת דלק, מלטפות את החומר ונופחות בו חיים והוא - הוא עומד מול כל אלה ורואה כי טוב.

בגיל 42 זהר בהרי מביט במראת חייו ולא מזהה את מי שהוא רואה שם. שום דבר בסיפור חייו של הילד - שגדל ביפו, עבר עם משפחתו לבת ים וגר היום בגן יבנה - לא רמז על כך שאלה יהיו פני הדברים. אומרים ש-40 שנה אנחנו הולכים במדבר ואז מגיעים אל הארץ המובטחת. הארץ המובטחת של זהר היא ארץ זבת צבעי שמן ואקריליק. זהר חי את החלום, צובט את עצמו ומתחיל להאמין. לא רק ביכולת הציור שלו, שפורטת על מיתרי הרגש של הצופים, הוא גם מאמין ביכולתם של הציורים לשנות משהו בעולמם של הצופים ובחייהם. להפוך אותם לאופטימיים יותר וככה גם לאנשים טובים יותר וגם את העולם לטוב יותר.

"התערוכה 'אדם חולם מציאות' עוסקת בקשר שבין חלום למציאות", אומרת האוצרת יעל מרגלית, "העבודות יוצרות תחושה מיסטית יחד עם תחושה חומרית וכך מגשרות בין שני קטבים של עולמנו - רוח וחומר. הדמויות מצויירות כיוצאות מחושך לאור או מטשטוש לנוכחות, כמעין תהליך של בריאה. האווירה בציור היא של חלום שהופך למציאות. התבוננות ביצירה יכולה להעיר גם את המתבונן להביט עמוק אל תוך עצמו".

בהרי, נשוי לזהר (חתיכת צירוף מקרים) ואב לארבעה, חי כיום בחלום שהפך למציאות. "עד לפני שלוש-ארבע שנים לא היה לי שום קשר לאומנות", הוא אומר, "לילה אחד, בגיל 38, קמתי והתחלתי לכתוב שירים. לא ידעתי מאיפה זה בא, אבל הרגשתי שאני לא מפחד לכתוב. שהם יוצאים מהנשמה. כתבתי כמאתיים שירים. התחלתי גם להלחין עם חבר, שמשון בר, ולימדתי את עצמי לנגן על פסנתר. לא יודע כמה אנשים למדו תווים בגיל 40. היום כבר יש לי אלבום וחצי עליו עבדתי יחד עם תמיר קליסקי ואהרוניקו. הופעתי בכל מיני מקומות ומאוד מרגש לגלות שאנשים אוהבים את מה שאני עושה - שירים שקטים, עם מוזיקה רגועה, שבאים מהלב ונכנסים אל הלב".

- ואיך הגיע הציור?
"אותו דבר. הרגשתי שאני רוצה לצייר, קניתי חומרים והתחלתי. בהתחלה עם פחם ואז עם שמן ואקריליק על בד. גם כאן לא פחדתי וציירתי מה שיצא מהמעמקים של הנשמה, בלי שיפוט. כשראיתי שזה יפה, רציתי חווות דעת. הלכתי לאברהם גונר, מי שהיה יו"ר אגודת אומני אשדוד. הוא ראה את התמונות, שאל מי הציירים והחמיא לי. אז גם עלה הרעיון שאציג בגלרייה "מון-ארט" באשדוד. אבל לא הייתי חבר באגודה. אפילו לא ידעתי שלציירים יש אגודות שנרשמים אליהם. הוא הפנה אותי לאוצר ולפסל משה סעידי, שראה את הציורים שלי והזמין אותי להציג לראשונה בחיי בגלריית "המגדל" אותה ייסד, בדניאל פריש בת"א. ואני מוצא את עצמי מול קהל, מעביר את המסר שלי לעולם, פעם במוזיקה ופעם בציורים. רואה את האפקט שזה עושה על הצופים והמאזינים וזה מרגש אותי. כי יש לי עוד הרבה מה להעביר. לא רק בארץ, גם בעולם. אני מרגיש את זה".

בהמשך התקבלתי לאגודת אומני אשדוד, בראשות שלמה פרלמן ונפגשתי עם האוצרת, מלי היימן. היא לא רק התרשמה, אלא אמרה לי 'התפנה לנו מקום בשבוע הבא ב"מון-ארט", תרצה להציג?' והנה אני שוב בתערוכה, עומד שם ושומע אנשים מדברים בלהט על התמונות שלי, מתווכחים ומנתחים ואני מתקשה להאמין, כי יש לי עוד הרבה מה להעביר. לא רק בארץ, גם בעולם. אני מרגיש את זה".

בימים אלה זהר גם מפסל בחימר. הוא עובד בהדרכת סעדי, שבגיל 70 משמש עבורו כמנטור ומורה דרך בעולם האומנות. "אני לא רוצה לדבר על היצירות של זהר", אומר סעדי, "כי אני מורה שלו ומורה הוא לא מבקר. אבל אני יכול לדבר על זהר עצמו. כשנפגשנו ראיתי אצלו שתי תכונות חשובות מעבר לאומנות - אומץ וחוצפה. שתיהן חשובות כדי להיכנס לעולם האומנות בישראל, שהוא מאוד לא קל. לימדתי בבצלאל, למדתי אצל הנרי מור, אני יודע לזהות כישרון ואני משתדל להדריך אותו מנסיוני".

וזהר עצמו מסכם: "למרות כל הפרסום והחשיפה שאני מקבל, אני יודע שבסופו של דבר זה אני לבד, עם המכחולים, מול הבד. אני ומה שיוצא ממני אל הציור. הוא משקף את מי שאני, את מי שהייתי, את מה שאני מרגיש, וכאשר כל אלה עוברים לצופה, עשיתי את שלי".