מחאת האופנוענים - הדיון מתקיים במשרד הלא נכון

ידין ענתבי ופמלייתו ישבו, אספו נתונים, חישבו חישובים - הבינו שיש בעיה, והחליטו. כמה חדרים סמוך לשם ישב שר, שכנראה פספס קצת. הוא וכמובן ראש הממשלה שכחו שאמורה להיות למדינת ישראל מדיניות. או אולי הם פשוט שכחו שהם האחראים להוביל אותה.

כך קרה שכל הדיווחים והדיונים מתמקדים בחישוב תעריפי הביטוח לרוכבי אופנועים היום אל מול העלות "האמיתית" שלהם - העלות של הטיפול הרפואי והשיקום של רוכבי אופנועים שנפגעו בתאונות דרכים, כשחסר דיון בשאלה הרבה יותר עקרונית וחשובה. במקרה זה, כמו גם במקרים רבים אחרים העומדים על סדר היום, השאלה איננה כלכלית בלבד ועל כן אין לבחון אותה אך ורק בכלים כלכליים.

גם אם מתווכחים קצת על הנתונים, נראה שאין ממש מחלוקת על העובדות. ברור שיותר מסוכן לרכב על רכב דו-גלגלי מאשר לנסוע במכונית, בשביל זה לא צריך להיות כלכלן גדול. לפי עדותו של ענתבי, כתוצאה מהבדלי הסיכון שבין אופנועים לבין רכבים נוצר גירעון של 200 מיליון שקל בשנה הממומן על ידי העלאת תעריפי הביטוח ב-100 שקלים לכל מבוטח. נקבל נתונים אלו כפי שהם, אין כל סיבה לפקפק בהם. אך בסופו של יום יש לבחון אותם לאור המדיניות הרחבה והאינטרס הציבורי כולו, ולא רק לפי השורה התחתונה בדף המשובץ. ואת המדיניות הרחבה של המדינה לא מנהל פקיד במשרד האוצר, לפחות כך צריך להיות במדינה מתוקנת.

בסופו של דבר השאלות שהמחוקקים וקובעי המדיניות צריכים לשאול את עצמם היא: מה מדינת ישראל מבקשת לעודד, האם המהלך הנידון אכן פועל לעידוד המגמה הרצויה, ובין אם התשובה חיובית או שלילית יש להעלות שאלה נוספת והיא שאלת המידתיות: מה מחירו של מהלך זה, או בשפה פשוטה יותר, מי אמור להיפגע ממנו ובאיזה היקף. רק לאחר מענה על שאלות אלו, על קובעי המדיניות בממשלה ובכנסת לקבל החלטה בנושא.

לפי הנתונים שמציג המפקח על הבנקים, ידין ענתבי, לפי התוכנית המוצעת תעריפי הביטוח יתייקרו מאוד בממוצע (לחלק מהרוכבים התעריף יוזל בהתאם לוותק הרב שלהם על הכביש, אך זהו אחוז נמוך מאוד מהאופנוענים), כשנראה שמהלך זה יביא לירידה במספר האופנועים על הכביש. האם ייקור זה אכן יספיק בכדי לגרום לרוכבים לעבור למכוניות? לא בטוח, אך אין ספק שהדבר לא יעודד את הדבר ההפוך - את נהגי מכוניות לוותר על רכבם. עם זאת, צריך לזכור כי לפי הדיווחים כוונת האוצר היא להמשיך במגמת העלאת תעריפי הביטוח לרכב דו-גלגלי, שמאז שנת 2001 עלו ב-100%, כך שגם אם הרוכבים לא ינהרו בהמוניהם לסוכנויות הרכב כעת, יתכן וזה יקרה בהמשך.

בכל מקרה לא נראה כי מהלך זה מסייע למדיניות בנושא ולאינטרס הציבורי, שהיא הקטנת מספר הרכבים על הכבישים ולא גידולם המתמיד, דבר המצריך כספים רבים להשקעה בתשתיות, מגדיל את זיהום האוויר (כלי רכב אחראים לכ-60% מזיהום האוויר בארץ, כך להערכת עמותת אדם טבע ודין) וכמובן גם את בעיות הבריאות הנגרמות מכך, כמו גם את עלותן למשק באופן ישיר ועקיף.

גם אם אני מקבל את המספרים של ענתבי ושל האוצר, אין הם צריכים להתקבל בצורה אוטומטית. צריך להסתכל על התמונה המלאה. כאמור, האינטרס של הציבור הוא הקטנת מספר הרכבים שעל הכביש (או לפחות למנוע את גידולו), כשברור שמהלך זה של האוצר אינו משרת אותו. השאלה האחרונה שנותרה היא שאלת העלות - האם היא מידתית. האם עידוד הקטנת מספר הרכבים על ידי המדינה מצדיק את תעריף הביטוח לנהגי רכבים פרטיים הגבוה יותר ב-100 שקלים, או לא. על שאלה זו הייתה צריכה הממשלה לענות כשענתבי פתח ביוזמה זו והעלה את הנושא על סדר היום, ועל שאלה זו צריכים חברי הכנסת לענות היום כשהם מצביעים עליה.

אין כאן שאלה של צדק. טענת האוצר, כי כשלושה רבעים מהנהגים בישראל אינם מעוניים לסבסד את הרכבים הדו-גלגליים היא בעלת חשיבות, אך בעלת חשיבות משנית בלבד. עד כמה שזה אולי נשמע מוזר בהתחלה, סבסוד שירותים שונים במטרה לעודד שימוש בהם הוא לא דבר חדש בכלל במדינתנו.

המדינה מבקשת לעודד חקלאות? החקלאים מקבלים מים מסובסדים. המדינה מחליטה ליישב את הנגב והגליל? מי שמסכים להעתיק את מקום מגוריו מקבל מענק. המדינה מעוניינת לצמצם פערים חברתיים? מגבירה שירותי חינוך ורווחה באזור הנדרש. ועל חשבון מי נעשה סבסוד זה אם לא על חשבוננו אנו - משלמי המיסים, גם אם לעולם לא נשתמש בשירותים אלו. מדוע זה הוגן? בגלל ראייה מערכתית. זה קורה מכיוון שאנו מעוניינים לקדם מטרות חברתיות גבוהות יותר מאלו היום-יומיות שלנו בשביל לשפר את החברה בה אנו חיים.

אז נכון, יתכן וראוי לבחון את מנגנון הסבסוד, שהכספים לא יגיעו מכספי הביטוח אלא מכספי המיסים. יתכן ואף שווה לבדוק את הכללת תעריף הביטוח במחיר הדלק כפי שנעשה באוסטרליה, כך שמי שנוסע הכי הרבה ובכך מגדיל למעשה את הסיכון לתאונה (ואת זיהום האוויר, לא לשכוח) ישלם יותר לביטוח. אך עדיין למדינה יש אינטרס לעודד מעבר לרכב דו-גלגלי.

אין לי טענות אישיות כנגד המפקח על הביטוח, ידין ענתבי, ונגד פקידי האוצר. נראה כי הם רק עושים את עבודתם, שהיא עבודה כלכלית. עם זאת, יש לקבל את הנתונים שהם מגישים ולבחון אותם לאור מכלול השיקולים הרלוונטיים, שיקולים שהם אינם אך ורק כלכליים, ורק אז לקבל החלטה. וזה אינו מתפקידו של ענתבי, אלא מתפקידם של שרי הממשלה ושל המחוקקים בכנסת.

רק לשם הבהרה. אני לא טוען שאופנוע אינו מסוכן. לדעתי אופנוע עלול להיות מסוכן ואפילו מסוכן מאוד, וחשוב לטפל בכך, אך ישנן דרכים רבות לעשות זאת (כמו חינוך ואכיפה למשל) מלבד להוריד אותם מהכבישים, מה גם שאין זו המטרה המוצהרת של המהלך. כמו כן, צריך לזכור שמרבית התאונות של רכבים דו גלגליים נעשים בינם לבין מכוניות (כששני הצדדים עלולים להיות אשמים בגרימתה), כך שלא ניתן להוריד את האחריות לגמרי מבעלי הרכבים וצריך להתייחס גם לסיכון שיוצרים. כפי שנטען על ידי התארגנות הרוכבים, כשליש מההרוגים בתאונות דרכים הם הולכי רגל - הרי אף אחד לא שוקל לכפות עליהם לבטח את הסיכון שהם לוקחים על עצמם כשהם יוצאים מהבית.

מאת: יונתן גורודישר, כתב דסק וול סטריט באתר Bizportal ובעל קטנוע