כתבת באל ג'זירה: "תמיד לא מרוצים מעבודתנו - החמאס, הרשות או ישראל"

אחרי 14 שנה בהן היא מסקרת את כל מה שקורה ברשות הפלסטינית ובאזורי הסכסוך, שירין אבו אקלה, כתבת אל ג'זירה, כבר ראתה הכול. בכל זאת, למרות השחיקה הגדולה, העבודה הקשה והסיכונים היום יומיים, היא מתעקשת להמשיך בקריירה התקשורתית שלה ככתבת מובילה בתחנה.

לאייס היא מספרת כי הדרך לסיקור האירועים באזור הרגיש כל כך, רצופה במכשולים יום יומיים: "כשניסינו לסקר כל מיני נושאים פוליטיים וסיפורים מקומיים, הפת"ח עשו לנו בעיות ועכשיו המשטרה מגנה עלינו אחרי שהותקפנו מספר פעמים במשרדי התחנה ברמאללה". אבל לדבריה, כתבי אל ג'זירה 'חוטפים' מכל הכיוונים.

אבו אקלה מספרת כי תמיד יש מי שמתלונן על אופי הסיקור, ולפרקים התלונות הללו הופכות לאיומים ולהטרדות אלימות של ממש. "גם החמאס לעיתים קרובות לא אהב את הכיסוי שלנו וגם ארגונים אחרים אבל אין מה לעשות, זה חלק מהעבודה".

למרות גורמים שונים שמנסים להכשיל את עבודת העיתונאים בתחנה, אבו אקלה טוענת כי הבעיה הכי חמורה עמה היא מתמודדת על בסיס יום יומי זה נושא הגישה למידע ולמה שקורה בשטח. "עד היום אין לי תג עיתונאי מסודר", אומרת אבו אקלה ומוסיפה כי הסיבה לכך טמונה חלקית בחילוקי הדעות מול הרשויות. "תמיד מישהו לא מרוצה, אנחנו מתמודדים עם 3 רשויות שונות על בסיס יום יומי, עם החמאס, עם הרשות הפלסטינית ועם ישראל".

- עד כמה אם כך שיקולים פוליטיים משפיעים על התכנים?
"אנחנו מנסים להיות עצמאיים ככל שניתן וזה מאוד שנוי במחלוקת. חלק מהרשויות היו מרוצות מאיתנו בנקודה מסוימת ואחר כך זה השתנה. העובדה שאנחנו לא יכולים לעבוד לא בסוריה ולא במצרים, מראה לדעתי על כך שאנחנו עושים עבודה טובה ובלתי תלויה".

- איזה סיפור מבין כל האירועים שסיקרת, נחרט לך בזכרון?
"יש כל כך הרבה כאלה. בעיקר הסיפורים האנושיים. אני זוכרת סיפור שליוויתי לא מזמן על אישה פלסטינית שהתגוררה לפני 4 שנים בקלקיליה ונסעה לבקר יום אחד את אחותה שמתגוררת ליד ירושלים. בדרך חזרה לקלקיליה היא נעצרה במחסום והוחזרה לעזה - עיר הולדתה. הילדים שלה ממשיכים לגור בקלקיליה והיא לא ראתה את בנה הצעיר שהיה אז בן שנתיים, עד היום כשהוא בן 6. זאת רק דוגמה אחת מני רבות שיש להשפעה הטרגית של הנושאים הפוליטיים והמדיניים על חייהם של אזרחים חפים מפשע".

- מה הדבר שהכי חשוב לך לשמור עליו במסגרת עבודתך בתחום?
"חשוב לי להמשיך ולתת לכל הצדדים לבטא את עצמם, לא לקבוע דעה ולא לכוון. בסופו של דבר הקהל הוא בתפקיד השופט ולא התקשורת, ואת זה חייבים לזכור".