"החיבור עם דיני תאגידים, היה אהבה ממבט ראשון"
עו"ד מיקי ברנע, שותף מנהל משרד עו"ד ברנע ג'פה לנדה; בן 63, מתגורר בנוה מגן, נשוי (פרק ב') פלוס חמישה ילדים (שניים שלו, שניים שלה, ואחת משותפת), פלוס נכדה; על הילדות בשכונת נווה מגן, על הפספוס הנדל"ני, על החבר הטוב ששם קץ לחייו, ועל מה שמניע אותו לקום בבוקר (בעיקר כוס הקפה הראשונה)
עו"ד מיקי ברנע
רקע: "אני נשוי ללימור, שהיתה חברתי בתיכון. בצבא נפרדנו, ואחרי שכל אחד מאיתנו הקים משפחה, התחברנו שוב לפני למעלה מעשרים שנה. גידלנו יחד חמישה ילדים, לכל אחד שניים מסיבוב ראשון ואחת משותפת, וגם נכדה אחת (בינתיים). משפחה אחת, בלי הגדרות ועם הרבה אופטימיות. ההישג המשמעותי ביותר של החיים שלי.
"גדלתי בשכונת נווה מגן ברמת השרון, שהיתה שכונה הבנויה סביב בית-ספר יסודי, שני מרכזי חנויות קטנים, תיכון ושבט צופים, ועד היום אני גר כאן. היינו מוקפים באנשי צבא: ראומה וייצמן בתור במכולת, הורים של בני כיתה, הבעלים של המורות וגם הגננות, כולל יעל זאבי, אשתו של גנדי. גדלנו בתחושה שאנחנו הכי אמצע הדרך הישראלי וללא פריבילגיות, דווקא עם חובה: מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור היו דרמטיות – 7 הרוגים מבוגרי בית הספר, ובניהם של הרצל שפיר (שהיה המפכ"ל) ועזר ויצמן פצועים קשה.
"גדלתי בבית מאוד מסודר. אבא שלמה יליד גרמניה, שהצליח לברוח עם הוריו ארצה בשנת 1939, לאחר שסבי נעצר בפרעות ליל הבדולח, נלחם בלטרון במלחמת העצמאות והמשיך לחייל האוויר ולקריירה באל-על. אמא אסתר, ילידת הארץ, חגגה בימים אלה 90, בת לדינה, ילידת ירושלים, שהעניקה לי אהבה אינסופית.
- כל הכותרות
"אמי לימדה אותי את אהבת הספר, ואבי את ההיכרות עם העולם. המכנה המשותף העיקרי של הורי היה אהבת המוזיקה, הסדר והילדים. זה החזיק מעמד עד שאחותי ואני עזבנו את הבית, ואז הם נפרדו בלי דרמות.
"התגייסתי לקורס טייס, שנחשב אז לחלופה מינימאלית לשירות 'רציני', לא כמו להיות שריונר, אבל בכל זאת לא ג'ובניק. הודחתי רפואית, סביב שטות שבדיעבד לא היתה, והגעתי למודיעין. היה לי שירות משמעותי ומעניין, כחייל וכקצין. אירועי ה-7 באוקטובר מחזירים אותי עשרות שנים אחורה ומעוררים בי את השאלה, האם היתי יודע לעשות אחרת.
"אחרי שנה של קבע, לא היה לי ספק שהצבא הוא לא בשבילי, והשתחררתי. היעד הבא היה ידוע וסגור מראש – טיול לדרום אמריקה. שנים של קריאת הספרים של מארקס, אמאדו, וורגס יוסה ובורחס, הציתו את הדמיון שלי. זה היה עידן אחר מטיולי האטרקציות של היום.
"בחזרה ארצה בחרתי ללמוד עיצוב תעשייתי בחולון. המציאות של הלימודים היתה יותר אפרורית ופחות יצירתית מכפי שדמיינתי, ועזבתי. חזרתי לאהבה שלי לעבוד בידיים והחלטתי להיות נגר, אך לאחר שנתיים החלטתי שבכל זאת אנסה את האוניברסיטה.
"התברר לי שכל האפשרויות פתוחות בפני. רפואה נראה לי מורכב וארוך, אז בחרתי במשפטים באוניברסיטת תל-אביב. לא מתוך הכרות עם המקצוע או חלום של שנים. היתי בין הסטודנטים המבוגרים, שיושבים בכיתה מאחור. נהניתי מהלימודים, בעיקר מהיכולת לבחור להתעמק בנושאים שעניינו אותי יותר.
"ביום הראשון ללימודים הכרתי את דיויד וינר, אז דוקטור צעיר לפילוסופיה מאוניברסיטת ייל. דיוויד ואני הפכנו לחברים קרובים, גם ללימודים וגם בחיים. יחד למדנו, הקמנו משפחות, גרנו בשכנות לתקופה והתקדמנו בקריירה המקצועית. לפני כעשרים שנה, ברגע של משבר, דיוויד בחר לקחת את חייו (וינר ז"ל היה סגן הסניגורית הציבורית הארצית, וייצג את יצק זוזיאשוילי, שהואשם והורשע ברצח השופט עדי אזר. סביב יצוגו, הוטל לכאורה דופי בהתנהלותו של וינר, והוא נדרש להעיד כנגד לקוחו, מה שהעמיד אותו בקונפליקט, והוא שם קץ לחייו - ה.מ). המוות של דיוויד נשאר האירוע הקשה, המתסכל והכואב ביותר של חיי, שיעור יקר מנשוא על החובה לשמור דברים בפרופורציה. שני הילדים המוכשרים והיפים שלו הם עבורי תזכורת לאיש שהיה ולהפסד שבאובדן הכל כך מיותר שלו.
"במהלך לימודי המשפטים הפכתי לעוזר הוראה של פרופ' יוסי גרוס, ובהמשך התמחיתי במשרדו. החיבור עם דיני התאגידים היה מבחינתי אהבה מבט ראשון. עולם וירטואלי, עם היגיון פנימי וכללים ,שהתאים לי.
"בביום ההתמחות הצטרפתי למשרד עורכי דין שהקום אז, והתמקד בשוק ההון. התקדמתי מהר לשותפות, ובהדרגה פיתחתי את ההתמחות שלי לכיוון של השקעות הון סיכון וליווי סטארטאפים. כאן ליוויתי את ההנפקות הראשונות שלי של חברות ישראליות באנגליה ובארה"ב.
"זו היתה גם חווייה מלמדת מצד הכשלונות. חוויתי קריסה של לקוח וגם תקלה בתשקיף שהיה באחריותי, שהובילה לחקירה של רשות ניירות ערך. זה היה שיעור חשוב על אחריות, ועל ההשלכות של לקיחת אחריות במקום שבו אחרים בורחים ממנה.
"בשנת 2003, עם וותק של קצת פחות מעשר שנים כעורך דין, לאחר התפוצצות בועת הדוט-קום, כשבבית יש לי תינוקת, החלטתי שהגיע הזמן להקים משרד חדש. המחשבה היתה לא להיות בוטיק של תחום אחד, אלא דווקא ללכת לכיוון של משרד רב-תחומי, שיתן מענה לכל צרכי הלקוח – one stop shop. יחד עם שני שותפים ושתי עורכות דין שכירות, החלטנו להתמקד בפעילות בינלאומית נכנסת, מתוך מחשבה שכאן אין מערכות יחסים ארוכות שנים ולכן תהיה לנו הזדמנות גם כשחקנים חדשים.
"את המשרדים הראשונים שלנו שכרנו בהרצליה פיתוח, שבאותה תקופה היתה חצי ריקה. זכינו להצלחה, והתחלנו לגדול, תוך שילוב של גיוסים רוחביים וגידול אורגני, בשני וקטורים: העמקת הצוות בתחומים הקיימים, הרחבת תחומי העיסוק.
"לאחר עשר שנים, כשמנינו 40 עורכי דין, והיינו הגדולים בין המשרדים מחוץ לאזור חיוג 03, החלטנו שתל-אביב כבר לא יכולה לחכות, והעברנו את משרדינו לבניין חדש בתל-אביב. זו היתה החלטה חשובה, שהיוותה נקודת תפנית חשובה בהתפתחות המשרד. השיפור בנגישות לעובדים ובמיצוב ,אפשרו את המשך הצמיחה של המשרד.
"התחלנו עם שתי קומות מאוכלסות חלקית, וכיום אנחנו יושבים בחמש קומות עם צוות כולל של כ-200 איש, מהם 140 עורכי דין ולמעלה מ-20 מתמחים. בדרכנו חלפנו על פני משרדים וותיקים ומבוססים מאיתנו בהרבה, ואנחנו נמנים כיום על 15 המשרדים הגדולים בישראל. אנחנו נהנים מפרקטיקה מגוונת, במגוון תחומי המשפט, ובהחלט הגשמנו את החזון המקורי שלנו – להיות משרד עם אוריינטציה בינלאומית חזקה שמספק ללקוחותיו מגוון שירותים משפטיים באיכות גבוהה. "
המהלך המקצועי המשמעותי בחייי: "הקמת המשרד בשנת 2003."
מהלך שאתה מצטער עליו: "קשה לומר. עשיתי לא מעט טעויות וחוויתי כישלונות. אם הייתי מתעכב על כל אחד מהם לעולם לא הייתי מתקדם. בכל פעם שזה קורה אני עוצר לרגע, מנסה להבין מה קרה, ומייד חושב איך לתקן. תודה לאל, אנחנו לא יפנים. מותר לנו להיכשל, ורק אסור לנו לראות בכישלון סוף פסוק.
הטעות הכי גדולה שעשית: "בכל פעם שלא הקשבתי לבטן שלי. כשלא הקדמתי לפרוש ולהקים משרד בעצמי, כשהובלתי את צירופם למשרד של שותפים לא מתאימים."
הזדמנות שלא ניצלת: "מעולם לא הצטיינתי בראייה קמעונאית. כשהציעו לי להשתתף ברכישת הבניין ברחוב נחמני, בו יושב כיום מלון הנורמן בתל-אביב, והתוכנית העסקית חייבה מכירת הדירות שייבנו לפי 5,000 דולר למ"ר, דחיתי בזלזול את ההצעה באמירה 'מי אי פעם ישלם מחיר כזה'.
דמות שהשפיעה עליך, ולמה: "סופרי הילדים של ילדותי: אריך קסטנר ויאנוש קורצ'ק, שאת ספריהם קראתי אינספור פעמים, והגיבורים שלהם עיצבו את האידאלים שלי, ונטעו בי את הרעב שאינו יודע שובע לחבר אמיתי. "
מוטו בעבודה: "יש מאה דרכים שונות לעשות כל דבר, החוכמה היא לבחור את הדרך הכי מתאימה. אם "כולם עושים' משהו, זו בדרך כלל סיבה לעשות בדיוק ההפך. או לפחות לבדוק היטב את כל החלופות.מוטו נוסף: זה שהתחלת משהו לא אומר שתמיד צריך לסיים אותו. לפעמים צריך לדעת מתי לשחרר ולהמשיך הלאה."
שעות הפנאי: "ספורט ואופניים במידה, קריאה, תשבצים, אוכל ומשפחה".
אני בעתיד: "אם יש משהו שהשנה האחרונה הזכירה לנו ,זה שהעתיד יכול להיות קרוב או רחוק. ככל שזה תלוי בי, יש לי עוד דרך ללכת ומקומות שבהם עוד לא הייתי. "
אם לא הייתי עורך דין...: "הייתי פסיכולוג, סופר, צלם, ארכיטקט. חלום ילדותי, בכל אופן, היה להיות נהג אוטו זבל".
חייב תודה: "לאבי, שלימד אותי כל כך הרבה, לאמי שנתנה לי את החופש, לסבתי שהראתה לי אהבה, לאשתי שנתנה לי לאהוב אותה, ולילדי שלימדו אותי לתת."
הייתי רוצה להיפגש עם: "סבא של סבא שלי, יעקב ברנדייס, שהיה חוליית הביניים בין שושלת רבנים ששורשיה במהר"ל מפראג, לבין משפחה יהודית של רופאים, בנקאים ומוציאים לאור, שרובם המכריע לא שרד את השואה. בתחילת המאה העשרים, באותו רגע בזמן בו הכל נראה כל כך בטוח ומשגשג, הייתי שואל אותו – 'מה יהיה?'
התכונות שהביאו אותך למקומך היום: "אהבת פרטים על גבול (אך רק על גבול) הכפייתי, יחד עם תחושת חוסר הביטחון, שמייצרת רעב המשולב בשאלה מה אפשר לעשות טוב בפעם הבאה".
התכונות החשובות כדי להצליח: "למנהל - היכולת ללמוד, הנכונות להקשיב והכוח לקבל החלטות, גם כשההחלטה היא לשנות החלטה קודמת. לעורך דין בתחום המסחרי, כמוני , הצלחה אמיתית מחייבת כישורים משולשים: במשפטנות, בבני אדם (אינטיליגנציה רגשית) ובעסקים. "
אוהב ולא אוהב במקום הנוכחי: "מאוד אוהב את תחושת ההישג, את הידיעה שיחד עם שותפי עשיתי דרך מיוחדת, מוצלחת ושכולה שלנו. לא אוהב את תחושת החובה לשמר את ההישג. זה מדכא את היצר להרוס את ארמון הקוביות ולבנות אחר ושונה במקומו."
מניע אותי לקום בבוקר: "כוס הקפה הראשונה והידיעה הברורה שככל הנראה היום אלמד לפחות דבר חדש אחד."
מזל או שכל: "אני מתנצל, אבל מזל זה לחלשים. שכל – על כל גרסאותיו – הוא הגורם המבדל."
אם הייתי מתחיל היום את המסלול...: "לפני או אחרי למודי המשפטים, היתי לומד היסטוריה. יותר מדי ממה שהיה הוא מה שיהיה ,והבורות ההיסטורית מונעת מאתנו לראות את הדברים המובנים מאליהם. את המסלול שלי הייתי מכוון לעשייה ציבורית. טעינו טעות מרה כשחשבנו שאנחנו נתרכז באומת ההיי-טק התל-אביבית, ואת העולם הציבורי נשאיר לפוליטיקאים. באמת חשבנו שלא נורא שהכנסת והשירות הציבורי מתדרדרים, כי זה לא נוגע אלינו. אז קיבלנו מגפה ואחריה מלחמה, ולמדנו כמה נזק הם יכולים לחולל. זה שעדיין לא נמצאה מנהיגות חלופית, זה הדבר הכי מטריד במציאות הנוכחית שלנו. "
כבוד, כוח, או כסף: "שלוש חלופות לא אטרקטיביות. בחוסר ברירה אבחר בכבוד. אבל, לא במובן של קבלת כבוד מתרפס, אלא של כבוד עצמי וכיבוד האחר. אני מאמין בדוגמא אישית, אז התנהלות בכבוד, מביאה גילויי כבוד מצדם של אחרים."
בעוד 3 שנים אהיה: "אזרח גאה במדינה שפויה. "
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
-
1.איש מרשיםיהושע 22/06/2024 13:04הגב לתגובה זו3 0זוכר אותו בצעירותו מתרגל יסודות המשפט בפקולטה למנהל עסקיםסגור
