קידוחי נפט במים עמוקים - לא מה שחשבתם

אחת הסתירות הלוגיות הגדולות ביותר בענף האנרגיה הצומח בישראל, שככל שאתם מודעים יותר לסיכונים האקולוגיים בקידוחי נפט במים עמוקים, כך אתם מבינים טוב יותר - כמה זולה ואטרקטיבית היא האופציה על הנפט המגולמת ברישיונות אלה.

אולי זו ההתפתחות הטבעית של הענף ואולי גרמה לכך האכזבה משרה ומירה, אבל הקושי לגייס הון לחברות הצית ללא ספק את הדבר החם הבא - חזון חיפושי נפט מול חופי ישראל - במים רדודים ובמים עמוקים . לאור העובדה, כי הפקת נפט מסחרית בים התיכון מעולם לא הצליחה עד כה - מדובר כמובן בתמחור של אופציות. אך כאשר בוחנים את אותן אופציות בפרספקטיבה של החמרת חקיקה בנושא הקידוחים ימיים ברוב מדינות העולם המערבי, ובלא מעט מדינות העולם המתפתח- מגלים כי מדובר באופציות זולות להפליא.

מדוע אם כן אנו טוענים כי האופציות מתומחרות בזול כל כך? האופציות מגלמות שווי של נכסי הבסיס בהתעלם מפוטנציאל הנזק הגלום בסיכונים תפעוליים. מכיוון שבכל אנומליה בשווקים בדרך כלל מתברר, שאם האופציה נסחרת בזול כל כך - העלויות הסמויות מוטלות כנראה על מישהו אחר. אם נבחן מי זה המישהו האחר במקרה זה, נראה כי במקרה של סיכון לנכסי הכלל ללא העמדת ערבויות מספקות - העלות הסמויה מוטלת בפועל על כולנו, תושבי ישראל, שכנינו, וכל יושבי אגן ים התיכון.

אין זה מקרה שבמדינות רבות ממלאות ממשלות לעתים תפקיד מרכזי לא רק באיזון האינטרסים בין היזמים לאינטרס הציבורי, אלא גם לוקחות על עצמן את ההובלה בתהליכי ההפקה. מגוון מודלים של מעורבות ממשלתית, החל מאזרביג'אן ונורבגיה ועד להחמרת הרגולציה בהולנד, מדגימים לא רק את הרצון של ממשלות לשלוט בפיתוח משאבים לאומיים, אלא גם את נטילת האחריות על מנגנוני בטיחות.

נציין שגם במדינות עם מודלים שאינם מייצגים מעורבות ממשלתית פעילה בתעשייה, כמו של ארה"ב ואוסטרליה, מחמירים בהתמדה את הרגולציה ודרישות ההון העצמי מחברות, בייחוד כאלה הקודחות בעומק העולה על 152 מטר (הגדרת מים רדודים לפי רשויות הבטיחות האמריקניות).

למרות העובדה שבכל מדינה קיימות דרישות סף שונות, לנו נראה כי יציאה לקידוח מטרה בפרוספקט נפט של חברה, שהונה העצמי נאמד בפחות מ-500-250 מיליון דולר אינו הגיוני מכיוון שקיימים כמה הבדלים מהותיים בין קידוחי נפט המתוכננים מול חופי ישראל לאתרים אחרים בעולם:

- בניגוד לרוב הקידוחים הימיים המתבצעים באזורים בעלי יציאה לאוקיינוס (למעט הים הכספי שבו כאמור רוב הקידוחים מתבצעים במעורבות ממשלתית) - ים התיכון הינו ימה כמעט סגורה
- עדיין לא קיימים קידוחי נפט מסחריים במי ים התיכון, לא במים רדודים ולא במים עמוקים
- אין באזורינו נוכחות מאסיבית של גורמי תעשייה מובילים, ודאי לא ייצוג של חברות שמסוגלת להתגייסות להגשת סיוע מאסיבי באזור במקרה של דליפת נפט
- לממשלת ישראל אין ציוד בסיסי לטיפול בתקלה ימית (גם ציוד כבאות עדיין לא ברור אם יש לה)
- חלק מהחברות המבקשות לבצע קידוחי נפט מול חופי ישראל הן בעלות נמוך וניסיון מועט

נדגיש כי מבטחות המשנה וחברות נושאות במקרים של דליפת נפט בעלות מוגבלת בלבד במימון הנזקים. כך, BP הבריטית מימנה ותממן עוד שנים רבות מהונה העצמי ומרווחיה את עלות הדליפה במפרץ מקסיקו.

ברור שהתמודדות עם אסון אקולוגי רבתי יכולה להיות ממומנת רק על ידי קומץ חברות מובילות בעולם. אבל בפועל, רוב התקלות קטנות יותר. מרבית התאונות התפעוליות בענף נגרמות מכשל מנגנוני בקרה (של אדם או מכונה), מי שאינו יכול לשאת בעלות של 250 מיליון דולר פשוט אינו צריך כנראה לקדוח. לא במקרה מתאפיין הענף בעולם כולו בקונסולידציה עקב החמרת הפיקוח.

על מנת להבין את עלויות הסיכון האמיתיות כדאי לחזור לאחור, לאחת הדליפות הקשות והמתוקשרות שידע הענף: הדליפה שנגרמה ע"י BP ו-Trans Ocean בעלת האסדה, במפרץ מקסיקו. התאונה החלה בבאר שנקדחה בעומק מים של 1524 מטר. במהלך הדליפה שנמשכה חמישה חודשים נשפכו למימי מפרץ מקסיקו 4.9 מיליון חביות נפט. הדליפה נאטמה רק לאחר שכל תעשיית הנפט האמריקנית התגייסה לסייע. האסון במפרץ פגע בקו החוף של ארבע מדינות: לואיזיאנה, מיסיסיפי, אלבמה ופלורידה ומחק כ-60 מיליארד דולר משווי BP, ובנוסף לכך עלה עד כה לספינת הדגל של התעשייה הבריטית - 37.2 מיליארד דולר בפיצויים ובהפסדים אחרים.

מטרתנו, בהבאת הנתונים אינה להפחיד, אלא להמחיש את היקף הפגיעה האפשרי. נזכיר שמפרץ מקסיקו פתוח לאוקיינוס הרבה יותר מים התיכון וצפיפות האוכלוסין לחופיו נמוכה יותר. הדוגמא שקרבה לתוכניות אקספלורציה של הנפט מול חופי ים התיכון, אלה הם הקידוחים בים הכספי - ימה סגורה בה חלק מהקידוחים קרובים יחסית לחוף ומשתמשים בפלטפורמות שקועות ולא בפלטפורמות צפות.

הקידוחים באזרביג'אן מתבצעים אך ורק ע"י SOCAR - תאגיד הגז והנפט הלאומי, שהוקם על בסיס ידע וציוד של חברות ותיקות שפעלו באזור. התאגיד פועל באמצעות מיזמים משותפים עם החברות המובילות ומעביר את הרווחים לקרן הנפט של המדינה. מדובר במשטר שונה לחלוטין, וישראל עדיין אינה עשירה בנפט כמו אזרביג'אן - לה רזרבות מוכחות של כ-100 TCF. גם השותפות האחרות בים הכספי: רוסיה, טורקמניסטאן ואירן הינן מעצמות אנרגיה המסוגלות להביא גורמים מובילים בתעשייה אל חופיהן. המצב בישראל שונה בתכלית מדינית וכלכלית, וזו רק עוד סיבה להגברת מנגנוני בטיחות.

אין אנו קוראים כאן להלאמה של רישיונות וגם לא להקמת חברת נפט לאומית שתנהל את האקספלורציה, פשוט כי אין אנו מאמינים שזה אפשרי. עם זאת ניתן, כמו בכל תעשייה מתפתחת בה היוזמה הפרטית רצה לפני הממשלה - להשהות את הפיתוח עד למציאת נוסחא הולמת המתאימה לאופי הייחודי של המדינה. כך היה באימוץ החלטות ועדת ששינסקי, וכך חייבים לנהוג בנושא הבטיחות וההון העצמי.

חשוב להבין את רמת הסיכון בקידוחי עומק ובמים רדודים, אפשר וניתן גם לעשות פסק זמן. כמו שהענף המתין עד שהוכרעה סוגיית המיסוי ע״׳ הועדה - כך חובה לעשות לצורך הערכת נושא סיכונים סביבתיים במים ויבשה.

באשר לקולות הקוראים לקחת דוגמא מארה"ב - המורטוריום על כל קידוחי עומק במפרץ מקסיקו, היה אחד החמורים בתולדות תעשיית הנפט האמריקנית. זאת ועוד, מהפכת הגז והנפט שעברה ארצות הברית בעשורים האחרונים אכן חצתה את רוב הטאבויים הסביבתיים במטרה להשיג עצמאות אנרגטית. אך דוגמא זו אינה רלוונטית לישראל. התעשיה האמריקנית בת מאה שנים, ואין כל דימיון - לא במשאבים, לא בצפיפות אוכלוסין, ובעיקר לא בריכוז הידע, מנגנוני הבטיחות ויכולת הגבה במקרה של תקלה.

אחת הדוגמאות החשובות להמחשת חשיבות של הון ויכולת לגייס משאבים במהירות, באה לידי ביטוי בברזיל. הרזרבות המוכחות של ברזיל נאמדות ב-14 מיליארד חביות נפט. מדובר באחת המדינות העשירות בעולם במשאבי טבע. בנובמבר 2011 התגלתה דליפת נפט בעומק 1,200 מטרים באתר קידוחים של חברת שברון הממוקם 370 ק"מ צפון-מזרחית לריו דה ז'נרו - שגם בו המפעילה הייתה Trans Ocean. שברון הודתה מיד בתקלה והחלה לטפל בה בדחיפות. להלן משפט מפתח מדוח האירוע, שכדאי לשים אליו לב - שברון העסיקה 18 כלי שייט במשך 24 שעות ביממה, אשר אטמו את הבאר תוך ארבעה ימים. היקף הדליפה נאמד לדברי שברון ב- 2,400 חביות נפט.

למרבה הצער, אנו מודעים כמובן לעובדה ששברון כנראה לא תגיע אלינו בשלב זה, ובוודאי גם לא צי של 18 כלי שייט המסוגלים לתקן תאונות עומק. ייתכן מאוד, שאף חברה מהמעגל הראשון של מובילות תעשייה לא תגיע אלינו בקרוב - מסיבות של היקף הרזרבות וסוגיות מדינות. אך ברור, שדרישת הון עצמי חייבת להתקיים. לנובל, שגם היא מודה כי פרויקט לוויתן מהווה אתגר עבורה - הון עצמי של 4 מיליארד דולר, בשווי של למעלה ממיליארד דולר וניסיון באזורים רבים בעולם.

זכותה של הממשלה להתיר רק לגורמים בגודל זה לפעול באזור. אך גם אם מתירים ליזמים קטנים יותר לצאת לקידוחי נפט - אין ספק שדרישת הון המינימלית חייבת להתקיים, ולו על מנת להוכיח מסוגלות לשאת לפחות בחלק מסיכונים תפעוליים.

נציין שהסטטיסטיקה של תקלות במים רדודים טובה בהרבה מאשר במים עמוקים. עם זאת, לפעמים גם קידוח המתבצע בעומק מים של 76 מטרים בלבד יכול לגרום לאסון ימי במרחבים עצומים, כפי שהמחישה תקרית מונטרה מול חופי אוסטרליה. דליפת הנפט בימת טימור, המתחברת בצידה המערבי לאוקיינוס ההודי, התרחשה בשנת-2009 עקב פיצוץ בראש הבאר שנקדח לעומק של מעל 2.5 קילומטר. המפעיל, של חברת הנפט תאילנדית, לא הצליחה להתגבר על ההתפרצות שהפכה לשריפה במשך חודשיים וחצי, ורק לאחר חמישה ניסיונות השתלטות על התקלה ובסיועם של גורמים חיצוניים, נאטמה הבאר שהספיקה לשחרר לים כ-100 אלף חביות על-פי נתונים מעודכנים.

נקודה נוספת חשובה לא פחות לעניינינו, היא שהרשות האוסטרלית לבטיחות הימים הבחינה בכתם, אשר לא דווח ע"י המפעיל. נראה, כי כל עוד לא יוקם מול חופי ישראל משמר לבטיחות ימית והחברות לא יחויבו בדרישות הון התואמות את רמות הסיכון, כדאי להמתין עם קידוחי נפט מול חופי ישראל .

***אין לראות באמור לעיל משום המלצה לביצוע פעולות ו/או ייעוץ השקעות ו/או שיווק השקעות ו/או ייעוץ מכל סוג שהוא. המידע המוצג הינו לידיעה בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. כל העושה במידע הנ"ל שימוש כלשהו - עושה זאת על דעתו בלבד ועל אחריותו הבלעדית. החברה ו/או הכותבים מחזיקים ו/או עלולים להחזיק חלק מן הניירות המוזכרים לעיל