מדוע ייצוא גז מישראל עדיף על פיתוח תעשיית פטרוכימיה מקומית?

המהפכה הטכנולוגית בתחום הפקת הגז והנפט מפצלים בים וביבשה, סוחפת את תעשיית הנפט הגלובלית. רק בשבוע שעבר, העלתה סוכנות האנרגיה האמריקנית את הערכותיה בדבר פוטנציאל גז ונפט מפצלים (shale/tight oil and shale gas) ל-32% מסך העתודות הגלובליות.

על-פי הפרסום האחרון, סין מובילה בגידול העתודות הנאמדות כעת בכ-1,115 TCF, וארה"ב נמצאת במקום הראשון בהפקה מפצלים בפועל, בעיקר בגלל פתיחות רגולאטורית לנושא והתקדמות טכנולוגית של התעשייה. להתפתחויות אלה השלכות לא מבוטלות על הגז הישראלי והתוכניות לניצולו. כידוע, בימים אלה מתנהל בארץ דיון נוקב ביחס להיקף העתודות שעל מדינת ישראל לשמור, וכנגזר מכך, בדבר כמות הגז הטבעי, שתוקצה לייצוא.

חרף צרכי השעה הבוערים, לא קשה להבין את אלו המבקשים לשמר את עתודות האנרגיה של ישראל ל-50 שנה הבאות, כפי שעשתה זאת ארה"ב במאה הקודמת. ברור גם, כי במצבה הגיאו-פוליטי של ישראל, ערכן האסטרטגי של עתודות האנרגיה משמעותי ולא יסולא בפז.

יחד עם זאת, חשוב להבין, כי אם יוחלט לשמר חלק משמעותי מעתודות הגז, יהיה הדבר הגיוני רק אם השימוש בהן יהיה לטובת המשק כולו ויופנה לצרכים כמו אספקת חשמל, גז לתחבורה, גז לבישול וכדומה. לדידנו הקמת תעשיית פטרוכימיה מקומית, המתבססת על גז זול, אינה נופלת תחת הגדרה של צרכי הכלל או צרכי המשק, והסיבות לכך הן רבות וכבדות משקל.

תחום הפטרוכימיה בעולם, המייצר קומודיטי לשוק הגלובלי, נשלט היום ע"י יצרנים בעלי היקף פעילות ענק. חלקם, נהנים ממחירי חומרי גלם ואנרגיה מסובסדים. בענף מכונים יצרנים אלה כ"Cost Advantage Producers", כאשר כיום הכוונה בעיקר לנסיכויות המפרץ ורוסיה. בשנים הקרובות, יצטרפו אליהם ככל הנראה גם יצרנים בצפון אמריקה, הנהנים עתה ממחירי גז טבעי נמוכים, זמינות של קונדנסאטים (נוזלים הידרו-קארבוניים) והזדמנויות ארביטראז' מנפט מסוג LTO המופק מפצלים, המשמשים כחומר גלם.

השפעתם של אותם יצרנים הנהנים מיתרון משמעותי בעלויות, מעיק על הענף כולו, ובדגש על בתי הזיקוק האירופיים. אך גם בתי זיקוק ומפעלי פטרוכימיה מהגדולים בעולם, הנמצאים בדרום מזרח אסיה, סובלים מהשפעת השחקנים "המסובסדים" על הענף.

זה המקום לציין, כי כמויות הגז שנמצאו בישראל הינן, כאין וכאפס, לעומת העתודות של מדינות כמו קטאר או רוסיה. זאת ועוד, עתודות פוטנציאליות של גז פצלים במדינות כמו רוסיה וסין, מגבירות במידה רבה את האיום על השקעה מקומית בפטרוכימיה מבוססת גז. כמויות הגז אשר נמצאו בישראל, וודאי אינן מספיקות להקמת תעשיה פטרוכימית עם אופק קיימות נרחב. לגודלה של תעשייה שכזו לא יהיה יתרון - מה שיקשה עליה מאוד להתחרות במחירי הגז הקיימים, ולהתמודד עם מתחרים דוגמת תאגיד SABIC הסעודי, הנהנה מנפט וגז מסובסדים ומשותפות והשקעה של שברון.

אם כן, פירושו של דבר, שהיתרון היחיד שתעשייה שכזו יכולה לבנות עליו בישראל, הוא אספקה של גז זול במשך עשור או שניים לכל היותר. נציין עוד, כי מדובר בתעשייה עתירת השקעות עם השלכות אקולוגיות לא פשוטות.

בהתחשב בגורמים שמנינו, לא מפתיעה העובדה כי אופציית היצוא תשמע כעדיפה על פני פיתוח תעשייה פטרוכימית לטווח קצר. לעניות דעתי, מן ההגינות שאם לא מדובר בטובת הציבור, מי שייהנה מרווחים על הגז, לא תהייה תעשייה קצרת אופק קיום, אלא החברות שהביאו לגילויו. ניתן כמובן לטעון שגם סקטור הגז עשוי להרוויח מפיתוח תעשייה פטרוכימית מבוססת גז, בשל הקדמת התזרים ממאגרים. בעיני - אין זו אחת האופציות האופטימליות לניצול משאבי האנרגיה שהתגלו, בעשורים הקרובים.

לסיכום, אופציית הייצוא, על פוטנציאל ההכנסות ממיסוי הגלומות בה, עדיפה לאין שיעור על הקמת תעשייה פטרוכימית קצרת אופק מבוססת גז טבעי כחומר גלם.

***אין לראות באמור לעיל משום המלצה לביצוע פעולות ו/או ייעוץ השקעות ו/או שיווק השקעות ו/או ייעוץ מכל סוג שהוא. המידע המוצג הינו לידיעה בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. כל העושה במידע הנ"ל שימוש כלשהו - עושה זאת על דעתו בלבד ועל אחריותו הבלעדית. החברה ו/או הכותבים מחזיקים ו/או עלולים להחזיק חלק מן הניירות המוזכרים לעיל.