נבהלתם מכלב ברחוב ומעדתם; ייתכן שמגיע לכם פיצוי של מאות אלפי שקלים

בית משפט השלום בירושלים דן לאחרונה בתביעת נזיקין של אישה שיצאה לטייל עם כלבה ונבהלה מכלב פיטבול שרץ לעברה. כתוצאה מכך היא ניסתה להימלט, מעדה ונפצעה ברגלה ובידה. האישה תבעה את בעלי הכלב ואת המועצה המקומית שניסו בהליך המשפטי להשליך את האחריות זה על זה. מי אשם בפציעתה של האישה, ומה הפיצוי שהיא אמורה לקבל?

תחילתו של הסיפור, בשנת 2009, לפני 14 שנים, אישה בת 28 (42 כיום), אז דוקטורנטית צעירה באוניברסיטה העברית, טיילה עם כלבה ברחוב הסמוך לביתה במבשרת ציון. במהלך הטיול הבחינה בכלב שחור רץ החוצה מחצר בית סמוכה לכיוון הרחוב. האישה חשבה כי מדובר בכלב מסוג אמסטף, אך לאחר מכן התברר כי מדובר בכלבה מסוג פיטבול. כלבת הפיטבול חצתה את הכביש ורצה לכיוון האישה תוך חשיפת שיניים ונביחות. לאחר שנבהלה מנביחות הכלבה, שפיה לא היה חסום בזמם, וחששה כי תתקוף אותה ואת כלבתה, ניסתה להימלט מן הכלבה התוקפת. תוך כדי כך נתקלה במהמורה במדרכה, נפלה ונחבלה.

לאחר המקרה הגישה האישה תביעה לפיצוי על נזקי הגוף שנגרמו לה.  התביעה הוגשה נגד בעלי הכלבה, אב ובנו, שכלבת הפיטבול הוחזקה על ידם בחצר ביתם, וזאת לאחר שהורשעו בדין פלילי בעבירה של אי נקיטת אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתם. כמו כן הוגשה התביעה נגד המועצה המקומית וחברת הביטוח שלה בשל הטענה כי חרף תלונות רבות לפני האירוע על שוטטות כלבת הפיטבול ברחובות הסמוכים למקום האירוע כשהיא ללא זמם, לא פעלה המועצה ללכידת הכלבה או למניעת שוטטות הכלבה. בנוסף נטען לרשלנות המועצה בגין המכשול במדרכה. 
 

נכות לצמיתות

 
מומחה בית המשפט, פרופ' עמוס פייזר, קבע בחוות דעתו כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות קבועה של 10% בגין כאבים ומגבלות תנועה של האגודל ביד ימין הדומיננטית. כן קבע כי התובעת, שעיסוקה כחוקרת בתחום הנוירו-ביולוגיה כרוכה בעבודה עדינה, למשל עם פיפטות, אינה מסוגלת לבצע עבודה זו. על כן סבר שיש מקום להפעיל את תקנה 15 במלואה. ד"ר טטיאנה מיצ'ניק-רסקין, המומחית בתחום הפסיכיאטריה, קבעה כי לאחר האירוע התפתחה אצל התובעת פוביה ספציפית, פחד מכלבים, והיא ממשיכה לסבול מתסמינים קליניים שארתיים ומהפרעה קלה בתפקוד הנפשי כולל חרדות, דריכות ופחד בזמן שנמצאת בקרבת כלבים גדולים, שחורים ומפחידים או כששומעת אותם נובחים, העולים כדי נכות יציבה בשיעור 8%. 

השופטת מיכל שרביט ציינה כי הנתבעים אינם חולקים על עצם קרות האירוע, וטיעוניהם מתרכזים בנסיבות הנפילה, ובפרט באשר לגורם לנפילת התובעת. כל צד נתבע מבקש להטיל את האחריות הבלעדית לנפילה על הצד האחר.

בעדותה ציינה התובעת, כי תוך כדי הניסיון להימלט מן הכלבה התוקפת, נתקלה במהמורה במדרכה ונפלה. בנסיבות שתוארו העידה התובעת כי בוודאי שלא יכלה להבחין מבעוד מועד במהמורה ולמנוע את נפילתה. כתוצאה מכך נחבלה התובעת בקרסול רגלה הימנית שהתעקם וכן ביד ימין מאחר שניסתה לבלום את הנפילה בידיה. בשל הכאבים ברגל, לא יכלה לקום.

בזמן ששכבה על המדרכה ראתה התובעת את הבעלים של הכלבה יורד במדרגות מאותה החצר שממנה יצאה הכלבה התוקפת, ובאמצעות סחבה או מגבת גירש את הכלבה אל חצר הבית והלך אחריה לבית. אלא שהכלבה שוב ברחה מחצר הבית והתחילה לרוץ לכיוונה. התובעת שעודנה הייתה שרועה על המדרכה התחילה שוב לצעוק כי חששה שהכלבה תתקוף אותה ואת כלבתה, ואז  שוב יצא בריצה מן הבית לכיוון כלבת הפיטבול וגירש אותה בשנית לתוך חצר הבית.

השופטת קבעה כי התובעת נפלה לאחר שנבהלה מכלבת הפיטבול שהתנפלה עליה ועל כלבתה ברחוב, ותוך כדי ניסיונה לברוח מפניה נתקלה רגלה במהמורה במדרכה, קרסולה התעקם והיא נפלה ונחבלה בקרסול וביד ימין. 
 

 בעלי הכלבה אחראיים

 
השופטת מיכל שרביט קבעה כי בעלי הכלבה אחראיים לפיצוי התובעת על נזקיה עקב הנפילה. "התובעת נפלה בשל כך שהיא נמלטה מן הכלבה התוקפת, ולעניין זה לא נדרש מגע פיזי ביניהן, ובעשותה כן נתקלה במהמורה במדרכה. אין לראות במהמורה במדרכה כגורם זר מתערב וזאת בשל חובתו של בעלי הכלבה כמי שמחזיק בכלבה מסוכנת, לצפות את האפשרות שמי שייבהל ממנה, כשהיא יוצאת לרשות הרבים ללא רצועה וללא זמם לפיה, חושפת שיניים ונובחת, עשוי לבקש להימלט ממנה, כפי שעשתה התובעת, ובתוך כך עלול למעוד במפגע שעל גבי המדרכה ולהיפצע".

בנוסף קבעה השופטת כי גם המועצה המקומית אחראית.  השופטת ציינה כי הוכחה אחריות המועצה לאי לכידת כלבת הפיטבול או למניעת שוטטותה לפני האירוע, וכן המועצה אחראית גם לקיומו של המפגע במדרכה. התובעת העידה כי קודם לאירוע הנפילה היא התלוננה לפני המועצה על כלב מסוכן משוטט לאחר שהבחינה בו לפחות פעמיים כששוטט ללא בעלים, ללא רצועה וזמם, ברחובות הסמוכים לביתה. הקולר האדום שהיה על צווארו של הכלב אפשר לה לזהות שמדובר באותו הכלב, הוא אותו כלב שתקף אותה ביום האירוע. "התובעת לא זכרה באיזו דרך הפנתה את תלונותיה הקודמות למועצה, אך בוודאות זכרה את פנייתה האחרונה שבועיים לפני האירוע, אז התקשרה למועצה להתלונן על כלב אמסטף שחור שנראה על ידה מספר פעמים באותה תקופה כשהוא משוטט ללא זמם ברחובות הסמוכים למקום מגוריה". 

בעדותה הוסיפה התובעת כי זמן קצר לאחר אירוע הנפילה התקשרה לאותו מספר של המועצה,  על מנת להתריע על הכלב המשוטט כמו גם על המהמורה במדרכה, וזאת על מנת למנוע מאחרים לחוות נפילה כואבת כפי שחוותה על בשרה. השופטת ציינה כי היא מקבלת את עדותה של התובעת.

השופטת שרביט ציינה כי המועצה אחראית בשני ראשי הרשלנות שיוחסו לה, הן לעניין שוטטות הכלבה מסוג מסוכן והן לעניין המפגע במדרכה, וכי "ממילא מתקיים קשר סיבתי לאירוע נפילת התובעת; שכן אילו הייתה המועצה לוכדת את כלבת הפיטבול ולמצער מונעת את שוטטותה מבעוד מועד בהתאם לתלונה המוקדמת של התובעת, וכן מסדירה את המפגע במדרכה, היה כל האירוע על תוצאתו המזיקה נמנע".

60%-40%

 
השופטת ציינה כי יש לראות את "הנתבעים כמעוולים במשותף כלפי התובעת. חלוקת האחריות ביניהם צריכה להיעשות בהתאם לסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין 'על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק'".

השופטת ציינה כי "אשמם המוסרי של בעלי הכלבה, שהם אלה אשר יצרו את הסיכון המרכזי שנשקף מכלבת הפיטבול בכך שהחזיקו בה בחצר ביתם שאינה מגודרת וללא שער, כשהיא לא קשורה וללא זמם לפיה, ואפשרו לה לצאת לרשות הרבים ללא כל פיקוח, באופן שחולל את כל האירוע הנדון, גדול מזה של המועצה – שרשלנותה נעוצה בהעדר מניעת הסיכון הכרוך בשוטטות הכלבה, בצירוף המפגע במדרכה שגרם לתובעת ליפול במנוסתה מכלבת הפיטבול. לפיכך אני מעמידה את שיעור אחריותם של בעלי הכלבה על שיעור של 60% ואת שיעור אחריותה של המועצה על שיעור 40%".

השופטת קבעה כי לתובעת אין אשם תורם, באשר התנהלותה באירוע לא חרגה מהתנהגות אדם סביר.  השופטת איצה את חוות הדעת של מומחי בית המשפט על נכותה של התובעת כתוצאה מהאירוע, 10% אורתופדי ו-8% נפשי.
 

בגלל הפציעה - לא עוסקת במקצוע

 
במועד התאונה הייתה התובעת דוקטורנטית במסלול ישיר לנוירו-ביולוגיה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, אחרי תואר ראשון במדעי המוח ושנה וחצי בתואר שני לנוירו-ביולוגיה שממנו המשיכה למסלול ישיר לדוקטורט. כדוקטורנטית קיבלה התובעת מלגה חודשית ששולמה במלואה גם כאשר נעדרה בימי המחלה עקב התאונה.

לאחר תקופת היעדרות חזרה התובעת לביצוע הניסויים המחקריים במעבדה הנוירו-ביולוגית. לפי עדות התובעת, בשל המגבלה ביד ימין בעקבות הפציעה, לא יכלה לבצע פפיטציה עדינה ופתיחת בקבוקים של תמיסות ולשם כך נעזרה בחבריה למעבדה ובבעלה שעבד באותה מחלקה בסמוך. בשנת 2013 סיימה התובעת את התואר וקיבלה דוקטורט.

בחודש נובמבר 2013 ילדה התובעת את בתה הקטנה ויצאה לחופשת לידה. בחודש יוני 2014 עברה המשפחה לגור בניו-יורק לצורך לימודי פוסט-דוקטורט של בעלה בארצות הברית. לטענת התובעת גם היא תכננה לעשות פוסט-דוקטורט בארצות הברית, אך לא יכלה לממש זאת עקב הנכות בידה. מאז סיום הדוקטורט התובעת לא עבדה במקצועה וויתרה על העיסוק בתחום המחקר, לטענתה בשל כך שכאשר עבדה במעבדה בישראל הבינה שאין לה יכולת לעבוד עם מכשור עדין ודיוק רב כפי שדורש התפקיד.

בחודש נובמבר 2014 החלה התובעת לעבוד כמורה לעברית בבית ספר יהודי, כאשר מחודש ספטמבר 2018 היא עובדת כמורה לעברית ומחנכת בחטיבת ביניים בבית ספר יהודי. שכרה הממוצע כמורה לעברית הוא 6,431 דולר לחודש. כרגע בני הזוג החליטו להשתקע בארצות הברית ואין להם כוונה לחזור ארצה 

השופטת קבעה כי "לא מצאתי שהונחה תשתית ראייתית מספקת כדי לקבוע כי התובעת אינה יכולה לעסוק בשום עבודה בתחום זה, לרבות בהוראה, ולוּ בדרך של הסתייעות באדם אחר בשכר לביצוע פעולות שהתובעת מוגבלת בהן, כפי שעשתה לצורך השלמת הדוקטורט שלה בהצלחה רבה. התובעת לא הציגה כל ראיה שהיא למניעה מוחלטת שלה מעיסוק בתחום הנוירו-ביולוגיה"

השופטת קבעה כי הפיצוי לא יחושב לפי שכר חוקרים בתחום ביוטכנולוגיה בארצות הברית כטענת התובעת,  כמו כן, קבעה כי לא קיימת השפעה לנכות בגין הפוביה מכלבים על כושר השתכרותה של התובעת. ואילו לנכות האורתופדית באגודל ידה הדומיננטית ישנה השפעה מוגבלת ביותר אם בכלל בעיסוקה הנוכחי בתחום החינוך, אך גדולה יותר בתחום הכשרתה במקצוע הנוירו-ביולוגיה ככל שבעתיד תמצא דרך להשתלב בו. 

השופטת קבעה כי לתובעת יינתן פיצוי של גריעה מכושר השתכרות של  495,000 שקל. סכום זה משקף במעוגל פיצוי לפי שכרה הנוכחי של התובעת בסך 6,431 דולר ובערכו בשקלים - 23,500 שקל. החישוב נעשה על ידי שיעור גריעה מכושר ההשתכרות של 10%; ומקדם היוון לגיל 67.

בנוסף קבעה השופטת שרביט כי הפיצוי על עזרה החורגת מעזרה סבירה של בני המשפחה, לעבר ולעתיד, תעמוד על 60,000 שקל. לגבי פיצוי על הוצאות רפואיות ונסיעות קבעה השופטת כי יינתן פיצוי של  2,000 שקל. ועל הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני יינתן פיצוי של 85 אלף שקל.

השופטת שרביט קבעה כי התובעת תקבל  בסך הכל פיצויים של 800 אלף שקל. פיצוי  של 642 אלף שקל, ובנוסף 150 אלף שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. הפיצוי לתובעת יתחלק בין הנתבעים, כאשר חלקם של בעלי הכלבה האב ובנו יעמוד על שיעור של 60%, ואילו שיעור אחריותן של המועצה המקומית וחברת הביטוח יעמוד על 40%.